עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    ורטיגו - קולנוע, תרבות וסחרחורת

    תמונות נעות

    געגועים לסיקסטיז

    15 תגובות   יום שלישי, 10/3/09, 20:38


    לפני ארבעים שנה, נסחף העולם המערבי בגל של שינויים ומהפכות מחשבתיות, שמעצבים את חיינו עד היום – מדברים קטנים כמו אופנה (ג'ינס וטי-שירט) וביטוי אישי, דרך היחס שאנחנו נותנים לקבוצות שונות שעד אז היו קבוצות מופלות לרעה, ועד חיי המין שלנו.  סטודנטים בסן פרנסיסקו, שיקאגו, פריז וברלין יצאו לרחוב בהמוניהם כדי למחות על הכשלים של החברה המודרנית, על האפליה שסבלו שחורים ונשים, ועל דרכי החשיבה הבורגניות של מעמד הביניים. למרות שחלקם הגדול הושפע מרעיונות מרקסיסטיים, קבוצות אחרות שאפו לשנות את אורח חייהם בלי להטיף להפיכות פוליטיות גורפות. הסטודנטים השמאלנים של אוניברסיטת ברקלי לחמו על זכותם להביע דעות בקאמפוס, על חובתו של המרחב האוניברסיטאי לאפשר דיון פוליטי בתחומו. ההיפים שאפו לשחרר את מיניות האדם מכלא ההדחקה, את הגוף מבגדיו, את האדם מכבלי הטכנולוגיה המדכאת ומהמרוץ אחר רכוש, את האישה ממרותו של הגבר, את הפנטזיה מכבליה של הרציונאליות האפרורית. אם המדינה שמה עצמה במרכז ההוויה ודרשה לויאליות מוחלטת, הרי שתנועות המחאה של שנות ה-60 באו למקם את האדם במרכז ולחשוף את הדרכים בהן המדינה עושה שימוש ציני ב"כוח העבודה" הנאמן של נתיניה. הם הבינו שזכותו של כל אזרח לערער על החלטותיה השרירותיות של המדינה, במיוחד כשהחלטותיה נגעו בשליחתם של צעירים להיהרג בשדות קטל, עשרות אלפי קילומטרים מהבית, בשם מערכה לכאורה צודקת של מיגור "האויב הקומוניסטי". סולידאריות מעמדית, פציפיזם, פמיניזם, זכויות אזרח, שחרור מיני – כולם הפכו למושגים שגורים יותר, כאלה שלא ניתן יותר להתעלם ממשמעותם ומההשפעה שיש להם על חיינו.   

    הסיפור הפחות או יותר מלא ניתן בסרטו הדוקומנטרי של מארק קיטשל מ-1990, Berkley In The 60`s, שאף זכה במועמדות לאוסקר. קיטשל סוקר את התפתחות תנועות המחאה שנבעו מפעילות של סטודנטים רדיקאלים באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה, כבר בתחילת שנות ה-60. ההתנגדות הראשונית באה נגד פעילותה של ועדת הסנאט לפעילות אנטי אמריקאית, זו שהוקמה כבר בשנות ה-40 ע"י הסנאטור ג'וזף מק'קארתי הידוע לשמצה, וששילחה לרחובות אנשי ציבור, אמנים וסופרים רבים שהואשמו בפעילות פרו-סובייטית. ניסיונה של הנהלת ברקלי להשתיק את הפעילות בטענה שהקאמפוס אינו מרחב לדיון פוליטי, נתקל בהתנגדות, בהפגנות ובעימותים עם כוחות המשטרה. מהר מאוד חברו הסטודנטים הרדיקאליים לפעילות הארגון לזכויות האזרח שעסק זה מכבר בקידום שוויון הזכויות לאזרחים השחורים של אמריקה. הרעש בברקלי עודד סטודנטים מקאמפוסים אחרים ברחבי המדינה להקים תאים פוליטיים, חלקם אף נטשו את ביתם כדי להצטרף להתרגשות הכללית בחוף המערבי. הסרט ממשיך בסקירת התהוותה של תנועת "ילדי הפרחים" – ההיפים, את התגבשותן של תנועות מחאה נוספות כמו האגף הפמיניסטי וה"פנתרים השחורים", ומגיע עד ההתנגדות הכוללת של כל הקבוצות למלחמה בווייטנאם. כ-15 פעילים מפורסמים מרואיינים לסרט על מנת לספק תמונה היסטורית כוללת מעמיקה, לחשוף את הרגשות האישיים, את המחשבה הפוליטית והפילוסופית שמאחורי המחאה, ובסופו של דבר אף להביע ביקורת עצמית. הראיונות שזורים בחומר ארכיוני מרתק שמוכיח שדור שנות ה-60 (לפחות בארצות הברית) אינו כל כך שונה בהווייתו מהדור שלנו, מלבד העובדה שאצלם הכל טבל בתחושה אמיתית של שליחות ובלהט של אידיאלים, בעוד אנחנו נשארנו בעיקר עם הסמים.  

     

    סרטים נוספים שאפשר לבדוק על מנת לקבל תמונה רחבה של מרד שנות ה-60, של החשיבה הפוליטית ושל תרבות הסקס-סמים-רוקנ'רול הקשורה בה הם, מהכבד אל הקל: "הסינית" של ז'אן לוק גודאר (אוונגארד למיעוט אליטיסטי), "יצרים" ו"נקודת זבריצקי" של מיכלאנג'לו אנטוניוני (אבני דרך בקולנוע של הגל החדש), Medium Cool של האסקל ווקסלר (פסאודו-דוקו על התקשורת המודרנית על רקע הועידה הדמוקרטית בשיקאגו), "נולד בארבעה ביולי", "ניקסון" ו"הדלתות" של אוליבר סטון (המתעד ההוליוודי החשוב ביותר של התקופה), "אדם בעקבות גורלו" של דניס הופר (סמל הסיקסטיז האולטימטיבי), "חגיגה במאי" של לואי מאל (המשפחה הבורגנית תחת ארטילריה), "שיער" של מילוש פורמן (מי שלא מכיר ראוי שימצא מחילה להתחבא בה) ו-The Trip של רוג'ר קורמן (פסיכאדליה).   

    הצד הרומנטי, נוסטלגי, ארוטי וחושני יותר של הוויית הסיקסטיז  ניתן בסרטו האחרון של הבמאי האיטלקי הגדול, ברנרדו ברטולוצ'י – "החולמים". ברטולוצ'י מתרפק על התקופה בה חי בפריז של מחאה ורוח חופש, ומתמקד בחוויותיו של סטודנט אמריקאי צעיר המגיע לעיר האורות ומתוודע לאח ואחות מקומיים עם תשוקה, כמו שלו, לסרטים ועם רצון עז לבדוק את גבולות החשק והאהבה. הסרט נפתח בהפגנת מחאה נגד פיטוריו ב-1968(זמן קצר לפני חודש מאי ההיסטורי) של מייסד הסינמטק האגדי, הנרי לאנגלואה – כלומר במתחם הציבורי – אך מהר מאוד נסגר בתוך האינקובטור של דירת האחים הצרפתיים. העניין האובססיבי בקולנוע, שמתבטא בכמה חידונים "מסוכנים" במיוחד, הופך עד מהרה לאורגיה של רגשות ומיצי גוף, כשברטולוצ'י, כהרגלו, מספק חזיון מחרמן שלא משאיר יותר מדי לדמיון.  

     

    הסרט נוגע בנקודה חשובה שיש עמה גם הצדקה גדולה למאורעות מאי 68' וגם ביקורת והכרה בכישלון. אין ספק שהממסד הביא לחיסולו של כל ניסיון להפיכה פוליטית.  הרעיונות המרקסיסטיים-לניניסטים שהובילו פלגים רדיקליים לרחובותיה של פריז, לא הצליחו לממש את עצמם במובן הסובייטי, ונותרו קוריוז של תמימות. המהפכה החברתית הפנימית, לעומת זאת, זו שבאה לכרסם במערכת האידיאלים של הבורגנות ולשחרר אל התודעה הציבורית ערכים רעננים הקשורים ביחסי גברים-נשים ובמימוש מיני, הצליחה גם הצליחה. המהפכה הפמיניסטית הובילה נשים רבות לראות את זהותן בעיניים אחרות מאלה שאליהן הורגלו עד כה. נשים הפסיקו לתפוס את גופן כבית חרושת לתינוקות והכירו ביכולת שלהן להתענג באמת, לממש את הפנטזיות שלהן, בלי הצורך במחויבות ובלי הצורך לכבול את עצמן לשירותו של הגבר. הן גם יכלו לעשות זאת אחת עם השנייה. ב"החולמים" מייצגת קלייר את האישה החדשה הזו, ואילו מת'יו ותיאו מייצגים זן חדש של גברים – רכים יותר, ילדותיים יותר, אמביוולנטיים במיניותם ולא מחוייבים לערכים גבריים מן העבר כמו פטריוטיות, פטריארכליות ומיליטריזם.  

     

    עם ברטולוצ'י עסק בחלום, הרי שפיטר ווטקינס בסרטו Punishment Park מ-1971, חושף את שברו, או ליתר דיוק את  דיכויו. המומחיות של ווטקינס היא עשיית סרטים בידיוניים לחלוטין במתכונת דוקומנטרית, כך שניתן לחשוב שמדובר בהתרחשויות אמיתיות. במהלך הקריירה שלו, התקיל ווטקינס אירועים היסטוריים מתקופות שונות, ובדרך כלל נגע בסוגיית החידלון והאבסורד שבמלחמה. בסרטו זה הוא מנבא משטר דיכוי סמי-פשיסטי שמתהווה בארצות הברית, כתגובה למרד הסטודנטים ולמחאה נגד מלחמת ווייטנאם. צעירים רדיקלים, פציפיסטים, סרבני שירות ומהפכנים מיליטנטיים נעצרים ע"י השלטונות ומובאים בפני בית דין המופעל מתוקף צו לשעת חירום. משפטי הבזק מובילים לבחירה בין עונשי מאסר חמורים לבין האפשרות להישלח לשטחי ענישה במדבר, שם על העצורים להגיע תוך מספר ימים לעמדת דגל נתונה. בדרך לדגל משמשים העצורים מטרות אנושיות במשחק צייד אכזרי שבו הם נרדפים ע"י כוחות משטרה. מי שיצליח להגיע לדגל ישוחרר לאלתר. סצנות המשפט של קבוצת עצורים אחת ערוכה במקביל למסע הצייד המצמרר שעוברת קבוצה אחרת. במהלך המשפט מעלה ווטקינס את כל הרעיונות והקונפליקטים שעלו בארצות הברית במהל עשור המחאה, עימותים רלוונטיים גם לימינו אנו ולא רק לאמריקה (והמבין יבין). הוא מעלה את האפשרות הכל כך סבירה שגם משטרים דמוקרטיים לכאורה, פועלים או עלולים, בשעת משבר, להפעיל אמצעים אנטי-דמוקרטיים ולהפר את זכויותיו הבסיסיות של האזרח הפשוט – הכל בשם הצורך להגן על המולדת ועל הסדר הציבורי. הרעיון שבאמת מפחיד בכל הסיפור הזה הוא הידיעה שהמדינה מעדיפה שאזרחיה יהיו משתפי פעולה כנועים, צייתניים, מנוונים או שאננים. היא אינה מעוניינת בחתרנות. היא אינה מעוניינת בחשיפת מנגנוני הדיכוי שלה, ובעלי השררה אינם מעוניינים בהפרת המערך הלא שיוויוני בין שולט ונשלט, בין שבע לרעב, בין לבן לשחור.

    דרג את התוכן:

      תגובות (15)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        14/3/09 12:53:

      צטט: nicolasux 2009-03-12 11:02:36

      צטט: shai.h 2009-03-12 09:10:30

      ברקלי בשנות הששים נשמע כמו סרט שאשמח מאד לראות. תודה על ההמלצה. מעניין שבהרבה מהסרטים שהזכרת קיים הן אצל מחוללי המהפכות והן אצל היוצרים/מתעדים שלה מקדם של זרות ומרחק. האירופאים מחו בצרפת ובגרמניה על אביב פראג ועל התופת של וייטנאם,לא  היה להם מידע זמין כמו שיש כיום באינטרנט אבל הם ידעו בפנים בלב שמשהו לא בסדר. מרקוזה ואנשי אסכולת פרנקפורט כמו שציינה קלייר היו המנטורים שלהם. אחרירי שגודאר הולך שבי אחרי מאו מגיעים האירופאים לאמריקה. "שיער" הוא סרט של גולה צ'כי שנמצא בארה"ב שנים ספורות בלבד. את נקודת זבריצקי עושה אנטוניוני איטלקי מבטן ולידה- שוב יוצרים עם מקדם של זרות ועל כן חופשיים יותר ונאמנים פחות למיינסטרים. לגבי "החולמים" שוב גם אם הוא לא סרט גדול כמו כל מה שעשה ברטולוצ'י בשנות השבעים (פרטנר, האסטרטגיה של העכביש, הקונפורמיסט, 1900, הטנגו) עדיין הוא סרט מקסים ונועז מאד שמראה המון דברים מזוית שונה, אחרת, שוב מקדם של זרות . ברטולוצ'י מתמקד במיניות בארוטיקה, דרך סיפורם של תאומים צרפתיים מפונקים

      שעסוקים רוב עצמם ובצעיר אמרקאי חדור תודעה שנכנע לאהבת האירופאים שלו ומסתגר איתם. החולמים הוא סרט סקסי מאד ונועז מאד אבל הוא גם ביקורתי. הוא מראה שרבים חיפשו את המהפכה לא ברחוב, בהפגנות, בקמפוסים אלא בתוך עצמם ובמיניות שלהם.

       

      מסכים מאוד

       

      ולכן זו לא היתה מהפכה אלא סתם תופעה שמוצגת יפה ב"החולמים": כמה בעיטות של מתרכזים בעצמם.

      המהפכה המינית היא תוצאה של הגלולה.

      והחברה שהסתגרו בחדרים נישטפו אליה בגלל השינוי המדעי הזה.

      המהפכה שנעשתה ברחובות, היא היא שתרמה תרומותץיה (החלקיות) להוה העכשוי.

      ככה אני חושב....

        12/3/09 11:02:

      צטט: shai.h 2009-03-12 09:10:30

      ברקלי בשנות הששים נשמע כמו סרט שאשמח מאד לראות. תודה על ההמלצה. מעניין שבהרבה מהסרטים שהזכרת קיים הן אצל מחוללי המהפכות והן אצל היוצרים/מתעדים שלה מקדם של זרות ומרחק. האירופאים מחו בצרפת ובגרמניה על אביב פראג ועל התופת של וייטנאם,לא  היה להם מידע זמין כמו שיש כיום באינטרנט אבל הם ידעו בפנים בלב שמשהו לא בסדר. מרקוזה ואנשי אסכולת פרנקפורט כמו שציינה קלייר היו המנטורים שלהם. אחרירי שגודאר הולך שבי אחרי מאו מגיעים האירופאים לאמריקה. "שיער" הוא סרט של גולה צ'כי שנמצא בארה"ב שנים ספורות בלבד. את נקודת זבריצקי עושה אנטוניוני איטלקי מבטן ולידה- שוב יוצרים עם מקדם של זרות ועל כן חופשיים יותר ונאמנים פחות למיינסטרים. לגבי "החולמים" שוב גם אם הוא לא סרט גדול כמו כל מה שעשה ברטולוצ'י בשנות השבעים (פרטנר, האסטרטגיה של העכביש, הקונפורמיסט, 1900, הטנגו) עדיין הוא סרט מקסים ונועז מאד שמראה המון דברים מזוית שונה, אחרת, שוב מקדם של זרות . ברטולוצ'י מתמקד במיניות בארוטיקה, דרך סיפורם של תאומים צרפתיים מפונקים

      שעסוקים רוב עצמם ובצעיר אמרקאי חדור תודעה שנכנע לאהבת האירופאים שלו ומסתגר איתם. החולמים הוא סרט סקסי מאד ונועז מאד אבל הוא גם ביקורתי. הוא מראה שרבים חיפשו את המהפכה לא ברחוב, בהפגנות, בקמפוסים אלא בתוך עצמם ובמיניות שלהם.

       

      מסכים מאוד

        12/3/09 09:10:

      ברקלי בשנות הששים נשמע כמו סרט שאשמח מאד לראות. תודה על ההמלצה. מעניין שבהרבה מהסרטים שהזכרת קיים הן אצל מחוללי המהפכות והן אצל היוצרים/מתעדים שלה מקדם של זרות ומרחק. האירופאים מחו בצרפת ובגרמניה על אביב פראג ועל התופת של וייטנאם,לא  היה להם מידע זמין כמו שיש כיום באינטרנט אבל הם ידעו בפנים בלב שמשהו לא בסדר. מרקוזה ואנשי אסכולת פרנקפורט כמו שציינה קלייר היו המנטורים שלהם. אחרירי שגודאר הולך שבי אחרי מאו מגיעים האירופאים לאמריקה. "שיער" הוא סרט של גולה צ'כי שנמצא בארה"ב שנים ספורות בלבד. את נקודת זבריצקי עושה אנטוניוני איטלקי מבטן ולידה- שוב יוצרים עם מקדם של זרות ועל כן חופשיים יותר ונאמנים פחות למיינסטרים. לגבי "החולמים" שוב גם אם הוא לא סרט גדול כמו כל מה שעשה ברטולוצ'י בשנות השבעים (פרטנר, האסטרטגיה של העכביש, הקונפורמיסט, 1900, הטנגו) עדיין הוא סרט מקסים ונועז מאד שמראה המון דברים מזוית שונה, אחרת, שוב מקדם של זרות . ברטולוצ'י מתמקד במיניות בארוטיקה, דרך סיפורם של תאומים צרפתיים מפונקים

      שעסוקים רוב עצמם ובצעיר אמרקאי חדור תודעה שנכנע לאהבת האירופאים שלו ומסתגר איתם. החולמים הוא סרט סקסי מאד ונועז מאד אבל הוא גם ביקורתי. הוא מראה שרבים חיפשו את המהפכה לא ברחוב, בהפגנות, בקמפוסים אלא בתוך עצמם ובמיניות שלהם.

        12/3/09 09:07:
      כן :) יפה אצלך.
        12/3/09 09:04:

       

       

      חוויה מטרידה משהו..... קצת עצוב. וכל כך משקף את הפרנויה של הממסד האמריקאי.

       אכן פרנויה, והיא איננה רק אצל ה"ממשל" אלא בכל מפגש עם המוסדות האמריקאים, כמעט. חגיגת הפוליטיקה של הזהויות שהחלה בשנות השישים ונמשכה עד שנות השמונים לפחות התקבעה בתוך תבניות מוכרות שממסדות את ה"אחר" שלהם ודוחות כל מי שלא מתאים לתבניות אלו: גייס? אה, כן. לא נפלה. אפרו-אמרוקן? בטח, ניתן מלגות, נקל, נבוא לקראת. מהגרים שאינם אסייתים או צ'יקאנוס? באים לחיות על חשבוננו. השמרנות התרבותית והפוליטית כאילו משלימה את הפתיחות שנכפתה על האמריקאים עם הפוליטיקה של הזהויות. מעין ריאקציה לצו החברתי שמחייב לקבל פלורליזם כערך תרבותי חשוב. 

       

       

      החברה האמריקאית רצופה סתירות ופרדוקסים. אחת הדוגמאות המגוחכות ביותר והמשעשעות ביותר אותי היא הקללות בתוכניות אירוח. נותנים לך זבל טלוויזיוני ומביאים אליו כל בהמה אפשרית שתצרח, תרביץ ותנבל את פיה. ואז בכל פעם שהיא פולטת את המילה fuck מופיע הצפצוף המעצבן הזה של הצנזורה. מותר, אבל אסור. פלורליזם אבל הפרדה גזעית. דמוקרטיה אבל ביטחון לאומי. מזכיר קצת אותנו, לא?

        12/3/09 08:35:

      צטט: דני.ל 2009-03-11 11:27:22

      תקופה סוחפת ונפלאה. למרות שכאילו נעלמה תוצאותיה ממשיכות ללוות אותנו במסתרים.

       חבל שהסרט  פחות טוב נבוך

       

      וסליחה שאניי מנצל את המאמר הטוב שלך להפניה למאמר ישן שלי

       

       

      http://www.e-mago.co.il/Editor/hagut-948.htm

       

      הרשה לי לצטט מתוכו:

       

      "אבל המהפכה התחילה קודם ועיקרה לא היה פוליטי. עיקרה היה החופש. החופש להיות אחר. לנסות דברים חדשים.חיים אחרים, לא קשורים למקום ולכלום, החופש לחשוב אחרת. להתלבש אחרת. המתירנות המינית. ומעל לכל מהפכת הצעירים. הרוח שהביאה את כולם לנסות הכל. גברים סטרייטים שהזדיינו עם גברים אחרים. או לפחות ניסו. החיבוק המקבל של ההומואים בתוך חבורות ההיפים שנדדו ממקום למקום יחד. הכל התאחד, הכל הלך. ובעיקר מהפכת המוסיקה."

      מהבחינה הזו אני חושב ש"החולמים" בדיוק נגע בנקודה. אני אישית מאוד נהנתי ממנו, כמו מכל סרט שברטולוצ'י אי פעם עשה.

      תודה על ההפניה, זה היה בהחלט במקום ואין צורך להתנצל!

       

       

        12/3/09 08:30:

      צטט: shabat shalom 2009-03-11 15:51:37


      כ"בוגר" הסיקסטיז, הזכרת לי את סרטי החובה שמתארים בעומק רב את פני הדור ההוא.

      נראה לי שסרט "החולמים", לא כל כך מעביר ביקורת על המשטר הדמוקרטי אלא דווקא על הסטודנטים הצעירים. הם שפיספסו את המהפכה שלהם משום שלא הכירו בחולשתה של המהפכה כלשהי לעבור משלב ההנעה של האינטליגנציה, אל חוט השדרה של החברה : דהיינו המעמד הבורגני.

      חוץ מזה שאפשר להבחין בנצחונות חלקיים של אותה מהפכה (בעיקר בתחומי  מעמד האשה, מוסד המשפחה והמין).

       

      האירוטיקה המאוד מופגנת של הסרט מרמזת אולי שברטולוצ'י מאמין כי הסוגיות החברתיות הגדולות קטנו ביחס לחשיבות של המהפכה המינית. והוא כנראה צודק, כי אם יש מהפכה שהצליחה בסיקסטיז יותר מהכל זו המהפכה המינית, מה שכולל גם את שחרור האישה וגם את ה-gay liberation. זו הייתה מהפכה של נוער שרצה להזדיין, לטייל, להסתחבק, לעשות סמים ולהרגיש חופשי ומשוחרר מקודים חברתיים דכאניים. יותר מאשר כזה שרצה לבצע איזשהו שינוי במבנים החברתיים-כלכליים.

        12/3/09 08:25:

      צטט: קלודט עטייה 2009-03-11 12:40:19

      אני לא מבינה איך זה הולך. אני מתאמצת ומתאמצת להתפרנס בקפה כדי שאוכל להרשות לעצמי לככב את הפוסטים שאני אוהבת. בקיצור מאתמול ניסיתי לככב את הפוסט הזה כמה פעמים וכרגיל המחשב נובח עלי שאין לי מספיק כוכבים.

      בחודש האחרון חשבתי שאני זקוקה לרשימת מאת הסרטים הכי טובים. חשבתי לשלוח אימייל לאורי קליין שאני מאד אוהבת שיחבר כזאת רשימה ואז מצאתי אותך. אני רק מחכה לרגע שאוכל לעזוב את הכל ולצפות.

      עוד אשוב עם כוכב.

       

       

      אין מאה סרטים הכי טובים, יש הרבה יותר. אבל את מוזמנת להיכנס לכאן מדי פעם ולהתחיל לאגור  חיוך
        11/3/09 15:51:


      כ"בוגר" הסיקסטיז, הזכרת לי את סרטי החובה שמתארים בעומק רב את פני הדור ההוא.

      נראה לי שסרט "החולמים", לא כל כך מעביר ביקורת על המשטר הדמוקרטי אלא דווקא על הסטודנטים הצעירים. הם שפיספסו את המהפכה שלהם משום שלא הכירו בחולשתה של המהפכה כלשהי לעבור משלב ההנעה של האינטליגנציה, אל חוט השדרה של החברה : דהיינו המעמד הבורגני.

      חוץ מזה שאפשר להבחין בנצחונות חלקיים של אותה מהפכה (בעיקר בתחומי  מעמד האשה, מוסד המשפחה והמין).

        11/3/09 12:52:

      צטט: nicolasux 2009-03-11 08:59:59

      צטט: Clair De Lune 2009-03-10 23:22:07

      מצטרפת לשי. יופי של סקירה.

      רציתי להוסיף פרט שלא הרבה יודעים. מרקוזה היה פרופסור באוניברסיטת קליפורניה, סאן דיאגו. והלהט החברתי החל שם. עד כדי כך שאותו סטודנט שהצית את עצמו כמחאה באותה שנת 68 עשה זאת בכיכר המרכזית של הקמפוס של UCSD. אחרי אירוע זה, כך מספרים, העיצוב הארכיטקטוני של הקמפוס השתנה לחלוטין - הכניסה לאותה כיכר הוגבלה על ידי קירות בטון שלא מאפשרים נהירה המונית. מספר האנשים שיכולים להיכנס אל אותה כיכר הוגבל גם כן. הבנינים החדשים שנבנו בנויים כך שלא תאפשר שום התגודדות המונית של אנשים. הקפיטריות בחוץ, חשופות לרוחות של הים, לכל שולחן 3 כיסאות מרותכים לרצפת הבטון כך שלא אפשרית ישיבה של יותר אנשים. בקיצור, כל הארכיטקטורה של הקמפוס כוונה למנוע סוג כזה של מחאה המונית. וזה דבר שמרגישים בו מיד, בעיקר ישראלים. חוויה מאד מוזרה ומאד פוליטית.

       

      חוויה מטרידה משהו..... קצת עצוב. וכל כך משקף את הפרנויה של הממסד האמריקאי.

       אכן פרנויה, והיא איננה רק אצל ה"ממשל" אלא בכל מפגש עם המוסדות האמריקאים, כמעט. חגיגת הפוליטיקה של הזהויות שהחלה בשנות השישים ונמשכה עד שנות השמונים לפחות התקבעה בתוך תבניות מוכרות שממסדות את ה"אחר" שלהם ודוחות כל מי שלא מתאים לתבניות אלו: גייס? אה, כן. לא נפלה. אפרו-אמרוקן? בטח, ניתן מלגות, נקל, נבוא לקראת. מהגרים שאינם אסייתים או צ'יקאנוס? באים לחיות על חשבוננו. השמרנות התרבותית והפוליטית כאילו משלימה את הפתיחות שנכפתה על האמריקאים עם הפוליטיקה של הזהויות. מעין ריאקציה לצו החברתי שמחייב לקבל פלורליזם כערך תרבותי חשוב. 

       

        11/3/09 12:40:

      אני לא מבינה איך זה הולך. אני מתאמצת ומתאמצת להתפרנס בקפה כדי שאוכל להרשות לעצמי לככב את הפוסטים שאני אוהבת. בקיצור מאתמול ניסיתי לככב את הפוסט הזה כמה פעמים וכרגיל המחשב נובח עלי שאין לי מספיק כוכבים.

      בחודש האחרון חשבתי שאני זקוקה לרשימת מאת הסרטים הכי טובים. חשבתי לשלוח אימייל לאורי קליין שאני מאד אוהבת שיחבר כזאת רשימה ואז מצאתי אותך. אני רק מחכה לרגע שאוכל לעזוב את הכל ולצפות.

      עוד אשוב עם כוכב.

        11/3/09 11:27:

      תקופה סוחפת ונפלאה. למרות שכאילו נעלמה תוצאותיה ממשיכות ללוות אותנו במסתרים.

       חבל שהסרט  פחות טוב נבוך

       

      וסליחה שאניי מנצל את המאמר הטוב שלך להפניה למאמר ישן שלי

       

       

      http://www.e-mago.co.il/Editor/hagut-948.htm

        11/3/09 08:59:

      צטט: Clair De Lune 2009-03-10 23:22:07

      מצטרפת לשי. יופי של סקירה.

      רציתי להוסיף פרט שלא הרבה יודעים. מרקוזה היה פרופסור באוניברסיטת קליפורניה, סאן דיאגו. והלהט החברתי החל שם. עד כדי כך שאותו סטודנט שהצית את עצמו כמחאה באותה שנת 68 עשה זאת בכיכר המרכזית של הקמפוס של UCSD. אחרי אירוע זה, כך מספרים, העיצוב הארכיטקטוני של הקמפוס השתנה לחלוטין - הכניסה לאותה כיכר הוגבלה על ידי קירות בטון שלא מאפשרים נהירה המונית. מספר האנשים שיכולים להיכנס אל אותה כיכר הוגבל גם כן. הבנינים החדשים שנבנו בנויים כך שלא תאפשר שום התגודדות המונית של אנשים. הקפיטריות בחוץ, חשופות לרוחות של הים, לכל שולחן 3 כיסאות מרותכים לרצפת הבטון כך שלא אפשרית ישיבה של יותר אנשים. בקיצור, כל הארכיטקטורה של הקמפוס כוונה למנוע סוג כזה של מחאה המונית. וזה דבר שמרגישים בו מיד, בעיקר ישראלים. חוויה מאד מוזרה ומאד פוליטית.

       

      חוויה מטרידה משהו..... קצת עצוב. וכל כך משקף את הפרנויה של הממסד האמריקאי.

        10/3/09 23:22:

      מצטרפת לשי. יופי של סקירה.

      רציתי להוסיף פרט שלא הרבה יודעים. מרקוזה היה פרופסור באוניברסיטת קליפורניה, סאן דיאגו. והלהט החברתי החל שם. עד כדי כך שאותו סטודנט שהצית את עצמו כמחאה באותה שנת 68 עשה זאת בכיכר המרכזית של הקמפוס של UCSD. אחרי אירוע זה, כך מספרים, העיצוב הארכיטקטוני של הקמפוס השתנה לחלוטין - הכניסה לאותה כיכר הוגבלה על ידי קירות בטון שלא מאפשרים נהירה המונית. מספר האנשים שיכולים להיכנס אל אותה כיכר הוגבל גם כן. הבנינים החדשים שנבנו בנויים כך שלא תאפשר שום התגודדות המונית של אנשים. הקפיטריות בחוץ, חשופות לרוחות של הים, לכל שולחן 3 כיסאות מרותכים לרצפת הבטון כך שלא אפשרית ישיבה של יותר אנשים. בקיצור, כל הארכיטקטורה של הקמפוס כוונה למנוע סוג כזה של מחאה המונית. וזה דבר שמרגישים בו מיד, בעיקר ישראלים. חוויה מאד מוזרה ומאד פוליטית.

        10/3/09 21:05:

      סקירה מצוינת לתקופה נהדרת

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      ערן קידר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין