עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    ורטיגו - קולנוע, תרבות וסחרחורת

    תמונות נעות

    סמים בקולנוע: כמה מילים על המאה ה-20

    5 תגובות   יום שני, 16/2/09, 22:37


    מאה שנות קולנוע הוכיחו כי עניין צריכת הסמים הוא לא רק סוגיה חברתית, אלא גם אמצעי לחקור את האפשרויות הטמונות במבע הקולנועי; קצת כמו סכיזופרניה, שיחד עם האומנות השביעית והאינטרנט יוצרים בסיס לא רע להבנת התרבות העכשווית המתקראת בפי מלומדים התרבות הפוסטמודרנית. מכיוון שהשאלה הבסיסית בהגות של סוף המאה ה-20 ותחילת המילניום הנוכחי היא שאלת המציאות והאם בכלל יש כזאת חיה, נראה שהארבעה, על צדדיהם המשעשעים והאפלים כאחד, ממצים במהותם את הלך הרוח הזה. הקולנוע הוא שעתוק מדויק של המציאות באמצעות טכנולוגיית הצילום, אך למעשה אשליה; האינטרנט הוא מרחב וירטואלי לחלוטין אבל כלי עבודה בסיסי בכל תחומי החיים והכלכלה; הסכיזופרניה היא מחלת הנפש שממצה את הסובייקטיביות ומתכתבת במבנה שלה עם מה שגם הרבה אנשים שפויים חשים בימינו - שכל אינדיווידואל זכאי לבנות את המציאות כראות עיניו; והסמים, מן הסתם, עושים את אותו הדבר אבל לפרקי זמן סמליים יותר (בין שעתיים לראש ועד 10 שעות לזנים מסוימים של פטריות).   

     

    מכאן שהקשר בין תרבויות צריכת סמים, ההיסטוריה שלהן והתכנים שלהן לבין ייצוגם על מסך הכסף מרתק משום שהוא באמת נוגע בהוויה הרבה יותר כוללת. הייצוג הזה אומר משהו על המאה ה-20 ועל המהפך הגדול בתפיסות העולם שחל כאן בחמישים השנים האחרונות. להלן סקירה מהירה של הייצוג הזה מהימים שבהם סמים היו אסוציאציות לחולי, דרך הרעיון שהם מסמנים אלטרנטיבות, המשך בהיותם מסמנים של דקדנס ופריקת עול ועד הצגתם כדרך חיים או עניין של מה בכך. השימוש בסמים מיוצג בקולנוע כסכנה, כמטפורה לתרבות הצריכה וכאופנה; ההתייחסות אליהם נעה בין האפל למטריד לקליל.  אז קחו את זה לווריד (רק את המידע בבקשה...)

      שנת המפנה הגדול הייתה 1955. עד אז אי אפשר לומר שהייתה התייחסות רצינית בקולנוע לתופעת השימוש בסמים והשלכותיו. עד שנות ה-50, הסרט הבולט שתקף בטונים של פרופגנדה היה Reefer Madness מ-1936, מאין סרט תעמולה מתלהם שמזהיר מפני ההתמכרות המסוכנת למריחואנה, דרך תיאור הידרדרותה המוסרית של קבוצת צעירים אמריקאים. הנרקוטיקה הייתה מעניינם של פוליטיקאים ולאו דווקא של תסריטאים. מעבר לכך, מנגנונים אמריקאיים כמו ה-Motion Picture Association of America, אסרו על העלאת נושאים כמו סמים, הפלות וזנות, בהוליווד. הראשון שהעז לעשות 'דווקא' היה הבמאי אוטו פרמינגר (המוכר כאן לרבים מהאפוס הציוני שלו, Exodus), שב-1955 הפיק את The Man With The Golden Arm, על אסיר משוחרר שמנסה בכל כוחו להימנע מלחזור להרגל הזרקת ההרואין שלו. זהו, למעשה, הסרט המדובר הראשון שהציג גיבור עם בעיית סמים, אחד שמעורר אמפטיה, ועוד כזה שהמגלם אותו הוא לא אחר מאשר אחת הדמויות הבולטות בתרבות הפופולארית של התקופה – פרנק סינטרה.  ה-Association סירבה לחתום, העיתונות געשה, אבל פרמינגר עמד על שלו והאולפן שיחרר את הסרט בכל זאת. שנה לאחר מכן הוסרו גם כל שאר המגבלות ותור הזהב של הוליווד עמד לשיר את שירת הברבור שלו.   

    התחנה הבאה באבולוציה קשורה בסרט אליו מיוחס המעבר הסופי, ההיסטורי, מקולנוע קלאסי בארצות הברית לקולנוע מודרני, הלא הוא הסרט שהפך לקאלט, Easy Rider. שנתיים לפני כן כתב השחקן המתחיל ג'ק ניקולסון תסריט מתוך התנסויותיו האישיות ב-LSD, הגיש אותו לאבא של קבוצת יוצרים חדשה, רוג'ר קורמן, שליהק את פיטר פונדה ואת דניס הופר, והפיק את The Trip. קורמן, מי שהפיח חיים בקריירות של כמה מהיוצרים העתידים להיות הגרעין הקשה של הקולנוע האמריקאי החדש של שנות ה-70 כדוגמת פרנסיס פורד קופולה, ביים פנינת פסיכאדליה המתארת את התנסויותיו באסיד של במאי פרסומות במשבר פוסט-גירושין. המבע הקולנועי החדש שעושה שימוש באימאג'ים סוריאליסטיים ואו מופשטים, בצבעוניות רועשת ובנרטיב מקוטע, התלבש יפה על הרצון לתת ביטוי ויזואלי לחוויית השימוש בסמי הזיה, שהפכה למאוד פופולארית בקרב ילדי הפרחים והבוהמה של שנות ה-60. שנתיים לאחר מכן, הפיקו הופר ופונדה, כבמאי ותסריטאי, את Easy Rider , ועשו היסטוריה. מסע האופנועים של שני סוחרי סמים באמריקה המשתנה, מהווה נקודת ציון גם בגלל שייצג דור חדש של תרבות-נגד והציג את ההוויה ההיפית, גם בזכות מבע קולנועי מרענן שיצא נגד הקונבנציות הקולנועיות של הוליווד, ובעיקר בשל העובדה שהצליח בקנה מידה בינלאומי. מבעיה חברתית הפכו הסמים למיצגיה של אלטרנטיבה, של דרך חיים צעירה ומרדנית. השימוש בסמי הזיה סימן דרך להשתחרר ממוסכמות, אמצעי למרוד בדור ההורים המיובש, והסרט מגיע לקרשצ'נדו בסצנת הסיום שכולה הלוסינציה ושחרור מיני. כמובן שמדובר בהשתקפות של אורח חייהם הפרטי של היוצרים. בחצרותיהם של גדולי התורה פונדה את הופר הטריפים פוצחו כמו גרעינים.  

    עם ההתפכחות מהרדיקליזם של שנות ה-60, ירד נושא הסמים מעל סדר היום ופינה את מקומו לפרנויה של עידן ניקסון. למרות זאת, מקומם של הסמים בתרבות האמריקאית ובמערב בכלל, הובטח, והעברת ג'ויינטים בסרטים כבר לא הייתה מראה נדיר. הגראס הפך לעובדה על המסך ואחריו גם הקוק (בעיקר בתיאור סצנת המועדונים של שנות ה-70 ואוהליהם של אליטות הממון והפשע המאורגן). ההרואין המשיך להטריד והחשש כי יהפוך למגיפה, בעיקר במחוזות עוני, התממש לא רק במציאות אלא גם בקולנוע. הבולט באפקטיביות שלו היה "אני, כריסטיאנה פ." הגרמני (1981), שמי מאתנו לא חרש בגיל ההתבגרות תוך העידוד הלא מוסתר של מערכת החינוך.  ואז אמריקה נפטרה מרייגן והפסטליות הבורגנית של שנות ה-80 פינתה את מקומה לדור ה-X. הסמים הפכו לסצנה, הפעם לא כביטוי למהפכה חברתית אלא כמשקפים של דקדנס ריק מערכים, נרקיסיטי, הדוניסטי, מייצג של תרבות הצריכה.  

     אחד המאפיינים הבולטים במגמה החדשה הזו היא שזירת אלמנטים קומיים בייצוג צריכת הסמים. בשנת 1994 נדרש וינסנט מהבוס שלו להוציא את מיה, נערתו של הבוס, לערב של בילוי. קוונטין טרנטינו, השם החם בקולנוע העצמאי החדש, מייצר סצנה בלתי נשכחת שבה לסמים תפקיד נרטיבי גאוני – לאפשר דו שיח בין שני טיפוסים שבסיטואציות אחרות לא הייתה מתאפשרת ביניהם תקשורת. הוא קילר שמרגיע את האדרנלין באמצעות המזרק והיא זוגתו הכנועה והקצת דיכאונית של מאפיונר מסוכן, שזקוקה לכמה משיכות קלות באף כדי לרומם את רוחה. כשהשניים נפגשים באמצע הדרך, מצב הרוח המשותף מוביל לריקוד בלתי נשכח במועדון, שמחזיר את ג'ון טרבולטה לימי הדיסקו, אבל עם טוויסט. כמה שעות מאוחר יותר, לאחר שהסניפה קצת יותר ממה שאמא מרשה, סוחב אותה וינסנט לבית ידידו סוחר הסמים שיוציא אותה מהקומה. הסצנה שבה תוקעים לה מזרק ללב והיא מתעוררת בבהלה, תיזכר לדיראון בתולדות הקולנוע בזכות הטונים האבסורדיים שלה והיחס המבודח, הציני כל כך, לרגע שיכול היה להיגמר ממש רע. למי שלא זיהה עדיין, מדובר ב"ספרות זולה" – המייצג האולטימטיבי של הקולנוע הפוסטמודרני. לא עוברות שנתיים והבמאי הבריטי הצעיר, דני בויל, מייצר נקודת ציון חשובה נוספת כשהוא מתאר את חייהם ההזויים של ארבעה מכורים סקוטים מחופפים במיוחד ב-Trainspotting. מדובר בייצוג ראשון של סטלת ההרואין כחוויה מענגת, באופן ספציפי הסצנה שבה רנטון שוקע עמוק לתוך הרצפה כשברקע מתנגן שירו המופלא של לו ריד, Perfect Day, שבעצמו מתאר את הסוטול כחוויה רומנטית. הרומנטיקה כאן היא בין האדם למנה, כמובן, וההרואין הוא סממן של נרקיסיזם.  חגיגה קולנועית נוספת שהפכה לקאלט היא סרטו של טרי גיליאם מ-1998, "פחד ותיעוב בלאס-וגאס", עפ"י ספרו של הסטלן המיתולוגי האנטר ס. תומפסון. עיתונאי מטורף ועורך דין נרקוטי יוצאים מערבה בחיפוש אחר החלום האמריקאי. מה שהם מוצאים זה בעיקר לונה-פארק של אורות, צלילים ודימויים מתודלקים בכמויות מסחריות של סמים ותרופות. לאדם שחיפש משמעות בסרטו של דניס הופר כבר לא ממש אכפת. לקלחת הצחוקים הזו ראוי להוסיף גם את "אקסטזי" הבריטי מ-1999, על חבורת צעירים בסצנת המועדונים המקומית על מסיבות ה-E שלה ואת הקומדיה המצליחה "להציל את גרייס" מ-2000, שהוכיחה לעולם ש-א. גם זקנות מקססות ו-ב. לאף אחד כבר לא ממש אכפת מהשפעת הקנביס חוץ מל"אל-סם". 

     השוס האמיתי, הזבנג המבעית, הצורב בבטן, הבלתי נשכח, הוא ההפתעה הלא נעימה בלשון המעטה שהכין לנו במאי ניו יורקי צעיר בשם דארן ארונופסקי. "רקוויאם לחלום" כשמו כן הוא, אבל לא רק למסיבת הנעורים אלא גם לחלום האמריקאי כולו. ההתמכרות של הארי גולדפארב למלאך הלבן עומדת כמראה מול כדורי ההרזיה שנוטלת אמו המזדקנת שרק רוצה להופיע בטלוויזיה ולהיות יפה כמו פעם. בדרמה האפלה שלו, חושף ארונופסקי את הקפיטליזם כולו כמנגנון שהופך את נתיניו למכורים. תרבות הצריכה, תקשורת ההמונים והחלום הזעיר בורגני – כולם עושים יד אחת להרוס את הטוב שבאדם. הסמים כאן מסמנים תקופה שבה הפכנו לעבדים, לא רק לחומר האקטיבי אלא לשיטה הכלכלית. הסם הוא רק סימפטום, תוצר לוואי.   

    הכרוניקה המהירה הזו היא כמובן קצה הקרחון בלבד. ראוי להזכיר עוד כמה שמות מהותיים בהשתלשלות הסם לתודעה הקולנועית שלנו: "שיער" של מילוש פורמן מעבד את המחזמר המצליח ופורש כנפיים אל השמש הזורחת; פול מוריסי ואנדי וורהול מתעדים בקשיחות את החיים סביב המזרק ב-Flesh ו-Trash; אוליבר סטון מביים את האופרה האלימה שלו "רוצחים מלידה" וטובל אותה ברוטב פטריות סמיך; וכמובן – המסה הפסיכאדלית של הסופר הנרקומן ווילאם בורוז, "ארוחה עירומה", שהופכת ליצירת מופת סוריאליסטית של ממש בידיו המהוקצעות של דייויד קרוננברג.  

    דרג את התוכן:

      תגובות (5)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        18/2/09 15:00:

      אכן כן ותודה על המחמאה
        18/2/09 10:42:

      צטט: מיקזי 2009-02-17 15:40:02

      מה עם ציץ וצונג... וסתם משהו שלי בנושא:

      http://www.youtube.com/watch?v=YTxe1fi1ll0

       

      מצחיק מאוד. אתה עשית את זה?

        18/2/09 10:40:

      צטט: shai.h 2009-02-17 15:56:30


      מאמר מהוקצע ומנומק. לדעתי מרבית מהסרטים שציינת לא ממש סרטים גדולים בזכות עצמם (easy rider ו-trainspoting,  שני סרטים סופר-חשובים לתקופתם הינם יוצאים מהכלל ). מה שמראה שהסמים הם תמיד חלק מאישו חברתי/פוליטי/גזעי/כלכלי גם במציאות וגם בסרטים. וסרטים רבים בתחום נכשלים ביציאה מן האישי לאמירות של מקרו.

       

      יכול להיות שאתה צודק שהרבה סרטים על סמים, אולי אפילו סרטים כמו אלה של צ'יץ וצ'ונג שהוזכרו למעלה, עוסקים בצדדים האישיים, המלודרמטיים או הקומיים של השימוש ולא כאמצעי להביע השקפה נרחבת על החברה. למרות זאת, אני חושב שיש מספיק סרטים שכן עושים זאת. אתה הדגשת את טריינספוטינג ואת easy rider ואני בכל זאת רוצה להדגיש את רקוויאם לחלום, שאי אפשר להתחמק מהקומנטרי החברתי-פוליטי שלו.

        17/2/09 15:56:


      מאמר מהוקצע ומנומק. לדעתי מרבית מהסרטים שציינת לא ממש סרטים גדולים בזכות עצמם (easy rider ו-trainspoting,  שני סרטים סופר-חשובים לתקופתם הינם יוצאים מהכלל ). מה שמראה שהסמים הם תמיד חלק מאישו חברתי/פוליטי/גזעי/כלכלי גם במציאות וגם בסרטים. וסרטים רבים בתחום נכשלים ביציאה מן האישי לאמירות של מקרו.

        17/2/09 15:40:

      מה עם ציץ וצונג... וסתם משהו שלי בנושא:

      http://www.youtube.com/watch?v=YTxe1fi1ll0

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      ערן קידר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין