עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    על "נוטות החסד" של ליטל

    7 תגובות   יום שבת, 17/1/09, 15:10


    אני רוצה לחרוג מעיסוקי בסרטים כדי להפנות תשומת לב לדיון סביב הרומן "נוטות החסד" של ג'ונתן ליטל, אותו קראתי בשקיקה לפני מספר חודשים. מכיוון שרבות נאמר עליו ועל החשיבות שלו בספרות בכלל ובספרות הדנה בשואה ובנאציזם בפרט, אני לא מכוון להמשיך את מסכת הסופרלטיבים וההמלצות. הספר ללא ספק מופתי הן ברוחב היריעה שלו, במחקר ההיסטורי שהוא מבצע ובתכנים מעוררי השאלות שלו. ליטל מצליח לשאול שאלות על מוסריותו של המין האנושי דווקא מתוך גרונו של קצין ס.ס מופרע לחלוטין, שמעלה בסוג של התוודות מפלצתית כמה שאלות על המוסריות של כולנו.

     

    אז לא. אני דווקא רוצה לשאול כמה שאלות את אלה שפוסלים את הספר על העמדה המפחידה שהוא מציג. אני רוצה להביע את סלידתי דווקא מהמבקרים כדוגמתה של אריאנה מלמד, שהשליכו אותו לפח. מלמד ואחרים מפחיתים מערכו הפילוסופי וההיסטורי ומתייחסים אליו כפורנוגרפיה. הם מסוג האנשים שאוהבים לנפנף במושג "פורנוגרפיה" מול כל מה שבאומנות יוצר סוג של דחייה, בין אם היא מציצנית או סדיסטית. כאילו רצו שהאומנות והסיפרות תייצגנה רק את היפה. אז לא, אני לא מאמין שמלמד חושבת שהאומנות צריכה לתת ביטוי רק ליפה, אבל בביקורתה היא בהחלט דורשת שהכיעור והרוע יוצגו מזווית הראייה של הקורבן ולא של התליין. לטעמי מדובר בהנחת יסוד בורגנית, פוליטיקלי קורקטית, כזו שחושבת שנסיון חדירה למוחו המעוות של הרשע מכשירה את מעשיו. ואני שואל: האמנם? האם העובדה שבמשך חודשיים נכנסתי לנפשו החולנית של מקס אואה, יצאתי בתחושב שאני מבין אותו או מסמפט אותו יותר? הרי ליטל שוקד רבות כדי לתאר אישיות מופרעת לחלוטין, כזו שמשתמשת באינטלקט שלה כדי לקבל את קיומו של רוע בעולמנו בלי להסתייג ממנו, כזו שאוחזת נואשות בתסביך אדיפאלי חולני ובפנטזיות אינססטואליות, כזו שמתמלאת בשנאה עצמית כפי שמכונית מתמלאת בדלק על מנת להמשיך לנסוע.  אריאנה מלמד בכלל לא סיימה לקרוא את הספר והיא יוצאת מנקודת ההנחה שכל קוראיו ייצאו נאצים מושבעים. אבל היחידים שיכולים להזדהות באמת עם אואה הם רק אלה שבאישיותם טבועה בדיוק אותה הפרעה. ואלה גם ככה לא קוראים ספרים, הם מעדיפים לשרוף אותם. בדיוק כמו שאריאנה מלמד דורשת שייעשה לספרו של ליטל (אה, סליחה, היא רק רוצה שישליכו אותו לפח...) אז מי כאן נמצא בעמדה מוסרית בעייתית?

     

    עכשיו, אם ניקח דווקא את ההנחה שאואה אכן מייצר סוג מסויים של הזדהות, האם אין זה מעיד על כישרון רב מצד הסופר. כשקורא מצליח למצוא בעצמו אלמנטים שקיימים בדמותו של מקס אואה הוא נבהל מעצמו ומתחיל לשאול שאלות לגבי המוסר שלו עצמו. כשהוא קורא את ההצטדקויות של אואה, את הניתוחים האינטלקטואלים הקרים שלו, הוא עשוי להרגיש בעצמו אי נוחות כשהוא יושב מול המרקע, מפצח גרעינים וצופה באדישות במראות המלחמה האחרונה שמנהלת מדינת ישראל מעל שמי עזה ובסמטאותיה. כי אולי בכל זאת, רובנו נהיים אדישים לנוכח גילויים שטניים של אלימות ופרוורסיה. אולי זה מגרה גם אותנו? ליטל בהחלט מעלה את השאלות הללו, אבל הוא גם מצליח דווקא לעשות את מה שאריאנה מלמד כל כך רוצה שהוא יעשה. במקביל לאי הנוחות ולתחושת הגועל וההשתוממות, הוא בפירוש מגחיך את המשטר האצי ואת האידיאולוגיה עליה הי מושתת. תיאוריית הגזע הנאצית מובאת לפרטי פרטים עד כדי הדגשת המופרכות הטוטאלית שלה (שימו לב, בעניין זה, לפרק שעוסק בפולמוס הארוך ביחס ליהדותם של יהודי הקווקאז במהלך הפלישה לבית המועצות).

     

    מעבר לכך, הייתי אפילו טוען שספרו של ליטל פציפיסטי כמו הרבה ספרים פציפיסטים מקובלים, במיוחד בפרק שדן במצור על סטלינגראד. ליטל מציג את המלחמה כחלום בלהות ולא כחגיגה משכרת כפי שהיטלר ראה אותה. הוא גם מתאר בדיוק רב את רצח העם המודרני המשמעותי ביותר בכך הוא דן ארוכות באספקטים הטכנולוגיים והביורוקרטים הכרוכים בו (פרקים רבים שעסקו במחנות הריכוז ובמנגנונים הכלכליים השונים של הרייך השלישי).

     

    בקיצור, אני ממליץ להסתייג מהפשטנות של אריאנה מלמד ולקרוא את הספר, אל אף הקשיים הרבים שעלולים לצוץ תוך כדי קריאתו.  

    דרג את התוכן:

      תגובות (7)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        24/1/09 01:09:

      צטט: shai.h 2009-01-22 20:46:22


      לא קראתי ערן, אבל המאמר שלך עושה חשק לצאת לדרך. אני לא יודע אם מדובר בעמדה בורגנית או עמדה יהודית של דור שניאו שלישי שלא מוכן לקבל את הדוברים של השטן אלא אם כן מדובר בהרחקת עדות שהיא פיקציה מוחלטת. אני חושב שלפחות לפי התאור שלך מדובר בזווית היסטורית/סיפורית הכרחית יותר מ-60 שנים אחרי השואה.

       

      נכון זו בפירוש יכולה להיות עמדה של בני דור שני-שלישי, אבל נראה לי שהשיח הזה שגור גם בקרב אנשים שלא קשורים בשואה, שאינם בני ניצולים ושתמיד רואים בסיפורים מזווית הראיה של המקרבן (בניגוד לזו הקדושה של הקורבן) סוג של פורנוגרפיה (במובן מאוד לא חיובי). זה שיח שקיים גם ביחס לסרטי אימה או לסרטים אירוטיים כאלה או אחרים (ראה תיאוריה פמיניסטית משנות ה-70).

        22/1/09 20:46:

      לא קראתי ערן, אבל המאמר שלך עושה חשק לצאת לדרך. אני לא יודע אם מדובר בעמדה בורגנית או עמדה יהודית של דור שניאו שלישי שלא מוכן לקבל את הדוברים של השטן אלא אם כן מדובר בהרחקת עדות שהיא פיקציה מוחלטת. אני חושב שלפחות לפי התאור שלך מדובר בזווית היסטורית/סיפורית הכרחית יותר מ-60 שנים אחרי השואה.
        22/1/09 15:42:

      צטט: מלכוד22 2009-01-22 12:39:46


      לא קראתי והוא נשמע לי ארוך לקריאה אבל אתה צודק ברמה העקרונית של עמדתך. כל עוד הספר הוא עלילתי ולא מתיימר להציג סוג של היסטוריה אז אפשר להגיד אותו הדבר על הזדהות עם הגיבור בלוליטה או במערב אין כל חדש.

       

       

       

      אגב, בשביל ספר שהוא פיקציה, רוב האינפורמציה שהוא מכיל (מלבד דמותו של הגיבור ועולמו הפנימי, כמובן) מדוייקת להפליא ונאמנה למחקר ההיסטורי. רוב ההיסטוריונים מסכימים לפחות על הסוגייה הזו. זה כלשעצמו מפעל חיים מדהים על סף הלא-יאמן.

        22/1/09 12:39:


      לא קראתי והוא נשמע לי ארוך לקריאה אבל אתה צודק ברמה העקרונית של עמדתך. כל עוד הספר הוא עלילתי ולא מתיימר להציג סוג של היסטוריה אז אפשר להגיד אותו הדבר על הזדהות עם הגיבור בלוליטה או במערב אין כל חדש.

       

       

        20/1/09 12:22:

      שמע, 900 וקצת עמודים זה לא עניין של מה בכך. אבל אם הם כתובים טוב, כמו שאמרת לגבי הספר, אז מצויין.
        20/1/09 09:03:

      לא צריך להגזים. רק 900 ומשהו עמודים וזה מרתק וכתוב בנהירות.
        19/1/09 19:41:

      ממה ששמעתי על הספר- כל הכבוד לך שסיימת בכלל לקרוא אותו ,על מיליון עמודיו.

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      ערן קידר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין