עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    הרושם של רותם

    על תרבות וכל מה שטוב - קולנוע, מוזיקה, אוכל, ספרות, תיאטרון

    0

    ומאוד לא פשוט לחכות

    0 תגובות   יום שישי , 16/1/09, 17:02




     

    ובכן, עברו כמעט שבועיים מאז גוייסתי למילואים ורק היום יצאתי לחופשונת קצרצרה, לכן סלחו לי על העייפות ועל חוסר העקביות והקפיצה מנושא לנושא, פשוט הראש מלא בשאלות, מחשבות ותהיות והכל רוצה לצאת ומה עושים עם כל זה. אני לא מדבר על טיעונים בעד ונגד הלחימה ולא מדבר על שמאל ועל ימין וכמובן שאני לא מייצג את המילואימניקים (למרות שאני חייב לציין לטובה את רוחם ואת המוטיבציה הגבוהה מתמיד!) אלא רק את עצמי ואת מחשבותיי ופחדיי הכנים והשאלות ששאלתי את עצמי בימים ההם, בזמן הזה.יום שבת שלושה בינואר, כבר כמעט אחת עשרה בלילה, תיכף הולך לישון (אבל בציפייה דרוכה כי החבר מהמילואים התקשר ואמר שאמרו לחכות...) ואז זה בא, הטלפון הצפוי ההוא שמגייס אותך, שבא אחרי הטלפון הצפוי אף הוא מהמפקד, שהכין אותי לכך שעוד מעט תהיה הקפצה. גם הטלפון מהמפקד כבר לא היה הפתעה. אחרי שפתחתי בטעות את הטלוויזיה, כבר שיערתי בנפשי שהנה זה בא וגם אנחנו נקראים לדגל. לחכות זו מילת המפתח של חיי בשבועיים האחרונים.  אפשר להגיד שמלפני שלושה שבועות צו שמונה היה עניין של זמן. גם בשבועיים האלו אנחנו מחכים, מחכים שיתנו את האות וגם אנחנו נעשה את מה שצריך. כל ההמתנה הזאת מולידה איתה ספקולציות -  כן נכנסים/לא נכנסים, ייגמר תוך שבוע/ייגמר תוך שבועיים, לפני אובמה/אחרי אובמה ועוד ועוד ועוד.  כולם יודעים הכל כל הזמן ולכולם יש דעה על הכל. אבל אף אחד לא אומר באמת מה הוא מרגיש. האם כולם מפחדים או רק אני? האם כולם רוצים הביתה או שרק אני מפונק? חוסר ודאות, אוי החוסר ודאות. הידעתם? חוסר ודאות  זה דבר חסר ודאות מאוד מאוד. אני וחוסר ודאות לא הולכים טוב יחד. לי קשה איתו מאוד, הלא נודע מפחיד. מה יהיה? אמרתי לכם, מאוד לא פשוט לחכות. לחכות למה? לשלום? למלחמה?
    בינתיים, אני חייב להגיד שהחזרה הביתה היום בצהריים למרכז תל אביב היתה חוויה מוזרה או שונה במקצת. עם המראה הראשון של קו הרקיע המוכר, הלב וההרגשה אמרו שהנה חוזרים הביתה, למציאות אחרת, סוף סוף. כל כך התגעגעתי. קצת כמו חזרה מחו"ל, להבדיל. האוטובוס הוריד אותי ברכבת מרכז ומשם לוקח קו 18 עד השכונה, דרך מוזיאון תל אביב ואבן גבירול, פרישמן ודיזינגוף. מה שנקרא לב תל אביב. כולם בחוץ, כולם מטיילים, קונים ושותים קפה. הכל מרגיש כאילו אני חריג פה בנוף. אני??? יש פה חיים אחרים!! מי היה מאמין. מי פה בבועה אני או העיר? מי חי את החיים הנכונים? האם יש לזה תשובות? כשבמשך שבועיים אתה רואה רק חיילים ומשחק במלחמה פתאום נראה לך מוזר מעשה כל כך יומיומי כמו לשבת בבית קפה או לפגוש חברים. אתה עצרת את חייך וחשבת שכך כולם (זוכרים את זה מהטירונות או מהטיול שאחרי הצבא?), אבל עולם כמנהגו נוהג (וטוב שכך..). מיד פגשתי את חבריי הטובים לקפה בקפה שמתחת לבית, ככה כמו שאני עם המדים והנשק והעייפות והזיפים. מישהו הרי היה חייב להחזיר אותי למציאות (אחרת). מי הזמין פה אסקפיזם?  אחרי החלפת חוויות (מי מלונדון ומי מצאלים) הרגשתי שאני עוד לא כאן, עוד לא נחתתי, אני מרגיש שייך כרגע למציאות אחרת, כאילו השעון שלי לא מכוון לזמן תל אביב (ג'ט לג צבאי). כאילו אני צריך לישון על מנת לחזור לאיזון. אבל כבר מחר חוזרים לצבא ואני מאוד מקווה שזה לזמן קצר ככל האפשר (תעשו שלום/הפסקת אש וכו' בבקשה, לא מלחמה). אני רוצה לחזור לשגרה (מבטיח לעצמי לא לקטר עליה ולא להתלונן-נראה כמה זמן אעמוד בזה).

    שיהיה סופשבוע שקט ורגוע לכולם. תהנו מחייכם השגרתיים, זה לא מובן מאליו.

    רותם
    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      rotemmon
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין