עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    "היציאה לחופשי"...

    אז הנה אני,כיום(6.7.07),בן 26,שחקן,מתופף,זמר,מנחה,ומתפרנס כיום גם מחלטורות...
    והיום אני עושה עוד דבר חדש-פותח בלוג!

    אבל,הכל התחיל לפני 26 שנה כשנולדתי כחרדי,גדלתי כחרדי,ועברתי המון דברים בדרך לת\"א החילונית(וגם אחרי...)

    אז לפני שאתחיל את הבלוג עצמו (שידבר גם על מאחורי הקלעים(עם הטוב,והרע שבזה) של שחקן יחסית בתחילת הדרך,ואותו כנ\"ל גם לגבי המוזיקה,וגם על הקונפליקטים הרבים בחיי היום יום,ועל ההשפעות והתוצאות של העבר החרדי שלי,ועוד דברים רבים אחרים...)
    אני אקדים בפרקים הראשונים,ואספר את סיפור חיי מהילדות,ועד היום.


    מכיון שהפרקים מסודרים בצורת פוסטים,זה אומר שהם מהסוף להתחלה,לכן עיברו לעמוד הבא והתחילו לקרוא את הפרק הראשון בתחתית העמוד.

    קריאה מהנה...



    פרק שמיני,ובו ההמשך מהפרק השביעי...

    26 תגובות   יום שלישי, 17/7/07, 02:07

    התחילה הטירונות.

    סוף סוף אנשים איכותיים,משכילים,ומגוונים...

    כבר בימים הראשונים הבנתי עד כמה גדול הפער ביני לבין חבריי למחלקה,גם מבחינת הכושר,וגם מבחינת ידע כללי,אזרחי,מוזיקלי,מושגים כלליים,ועוד...

     

    מצאתי את עצמי כל הזמן משתרך מאחור במד"סים,במבחני הכושר למיניהם,בתיזוזים,במסעות,ובכל השאר...

    אבל,מנגד,למדתי מושג שנחשב לקלישאה,אבל הוא כ"כ נכון:"אין לא יכול,יש לא רוצה"...

     

    גיליתי שלמרות הפער ביני לבין חבריי למחלקה, מבחינת הכושר,עדיין אני מסוגל.

     עדיין אני רץ ולא מפסיק באמצע.ועם הזמן כשהגענו לריצות עם אלונקות,ועם משקלים כבדים,שוב למרות הפער,הצלחתי להמשיך,ולא נתתי לעצמי לעצור.

     

    אחד הדברים שנחקקו בזכרוני מהטירונות,ושנתן לי להבין ש"אין דבר העומד בפני הרצון",היה ב"בוחן מסלול הראשון שלנו:

     

    הייתי האחרון מבין האחרים,והיה יום חם מאוד.

    בשלב מסוים האטתי את קצב הריצה,ואז אני שומע את סמל המחלקה  שלי צועק:קדימהה סגל!! (למי ששכח,יש קטע כזה בצבא,שקוראים אחד לשני בשמות משפחה...)קדימה,אתה לא נשבר,וכו'...

     

    התחלתי תוך כדי ריצה למלמל לכיוונו-"הסמל,אני לא יכול,יש לי כבר סחרחורת".

    ואז הוא אמר לי : סגל  "אין לא יכול,יש לא רוצה."..  עד שאתה לא מתעלף,אתה ממשיך לרוץ...

     

    אולי זה נשמע לכם אכזרי,אבל תדעו לכם,שבזכותו סיימתי את בוחן המסלול הזה בהצלחה,ועוד הרבה מבחנים אחרים,וקשיים אחרים,ועד היום זה מלווה אותי...

     

    בנוסף לפער בכושר,לא הצלחתי להבין בהתחלה את הקודים החברתיים שקיימים אצל החברים החדשים שלי,לצוות,מסוג האנשים שמוגדרים כ"מלח הארץ"...

     

    עשיתי הרבה טעיות,ולאט לאט הגעתי שוב, למצב של בדידות מסוימת,אך הפעם לא בגלל שלא אהבתי את האנשים סביבי חלילה,אלא פשוט  כי לא הבנתי אז כל מיני דברים...

     

    בנוסף לזה,בשלב הטירונות,הסתרתי משום מה(עד היום לא ברור לי כ"כ למה) את הרקע החרדי שלי,וחשפתי בצורה כללית מאוד רק את העובדה שאני מגיע מרקע דתי כלשהוא.

     

    כדי להרשים את חבריי למחלקה סיפרתי שכל פעם שאנחנו"יוצאים שבת" אני פוגש את חבריי הרבים,הבליינים,ויוצא איתם למיטב המועדונים...

     

    בפועל,הייתי מגיע לדירה של האגודה למען החייל,ויושב כל הסופ"ש מול הטלוויזיה.

     

    למזלי,יצא לי בנסיעותיי ברכבת,ובכל מיני סיטואציות מוזרות,להכיר בחורות(גם בשלב זה,רובן היו מבוגרות ממני משום מה...),וכך לא תמיד הייתי לבד בסופי השבוע...

     

    וכך עברה הטירונות,ועלינו ליחידה סוף סוף,וממחלקה,הפכנו  לצוות,והתחלנו  את האימונים היעודיים השונים של היחידה.

     

    ככל שעבר הזמן ה"רף" עלה ונהיה קשה יותר ויותר,הן מבחינה פיזית,והן מבחינה מנטלית,אך מצד שני,הכושר שלי השתפר,יחסית לחודשים שקדמו לו,וכמוהו גם החוזק הנפשי.

     

    אך למרות הכושר שהשתפר,והחוזק הנפשי, "השביזות" גדלה,אך בעיקר הפער שהלך וגדל ביני לבין חבריי לצוות,מבחינה חברתית.(למרות שאהבתי את כולם,ובאמת כולם אנשים מהמשובחים שיש במדינה הזאת...).

     

    עם הזמן למדתי להכיר את הערכים החדשים של "גיבוש" "חברות"  "הדדיות" "עבודת צוות" וכו'(דברים שמעולם לא הכרתי, ולא נתקלתי בהם לפני כן).

     

    ואז הבנתי שכדי לתקן טעיות קודמות שלי,ולפעול מתוך הדברים החדשים שלמדתי,וכדי לקבל שוב את "הרעל" שהיה לי בעבר,אני צריך לעשות שינוי,ולעבור לצוות אחר,עם אנשים חדשים,ממחזור אחר,ולהתחיל מבחינה חברותית מההתחלה.

     

    ואכן,עשיתי את הצעד שלא היה פשוט,כי מפקד הצוות שלי(מפק"צ),לא הסכים שאני אעזוב את הצוות,אך לאחר ש"השתמשתי" בתור תירוץ,בכאבים שנוצרו לי בכתף בעקבות עומס משקל מצטבר,ושדרשו מנוחה,והסברתי שכרגע אני לא יכול להמשיך,בגלל זה,הוא שחרר אותי מהצוות.

     

    עברתי לצוות חדש,ואכן שם פתחתי דף חדש,וגם ה"רעל" שוב חזר אליי,הזמן עבר,והגעתי לשלב המעשי של פעילויות מבצעיות,מגוונות ומעניינות...

     

    במקביל,לאחר פעילות מבצעית שהייתה לנו באיזור עמנואל,ושבסיומה גיליתי פתאום שאחד מבין שני בחורי הישיבה שבאו להניח תפילין לחיילים,הוא בעצם אחי הקטן,(!!!)שקרא לאבא שלי,וסיפר לו שאני נמצא בעמנואל,ובעקבות זה אבא שלי הגיע עם כיבוד ושתיה לחבריי מהפלוגה,ועשה איתם היכרות,הקשר שלי עם משפחתי,חזר להיות הרבה יותר ,ועם הזמן הלך והשתפר.

     

    וכך עברו להם ה 3שנים,מועד השחרור התקרב לאט לאט,ואיתו גם השאלות של "מה אני הולך לעשות אחרי הצבא",היכן אני אגור וכו'...

     

    ידעתי כל הזמן שאני מאוד רוצה להיות שחקן,שזה מסקרן אותי,שזה מאוד מעניין אותי,ושאני אוהב במה,ושעל הבמה,הבטחון העצמי שלי מתגבר,וגורם לצדדים חבויים אצלי,לצאת החוצה...

     

    מצד שני,לא היה לי שמץ של מושג איך מגיעים בכלל למקצוע הזה,והבורות שלי בעניין הייתה גדולה מאוד...

     

    אז אמנם למדתי כבר להכיר הרבה דברים בעולם החילוני,ואפי' למדתי מושגים בסיסיים שוליים וקטנים כמו- מי זה פינוקיו,מה זה רחוב סומסום,וש"ביטלס" זה לא שם של מאכל,, אלא של להקה...  אבל  איך נהיים שחקנים לא היה לי את מי לשאול,כי חבריי לצוות,פנו לכיוונים אחרים לגמרי בחיים שלהם.

     

    מצד שני,ידעתי שהדבר היחיד "שיש לי ביד",ושאני יכול להשתמש בו גם בעולם החילוני,ושאפשר אולי להתפרנס ממנו,זה החוש המוזיקלי שנולדתי איתו,וכשרון התיפוף שלי,וקצת ידע בסאונד,ותו לא.

     

    שבוע לפני החפש"ש(חופשת השחרור),נסעתי ל"כנס משתחררים" (שהוא בעצם ברובו תערוכת לימודים) שנערך בגני התערוכה.

     

    נכנסתי,הסתובבתי,בדקתי,ולפתע ראיתי מרחוק תמונה ענקית של סטודנטים צעירים,יושבים על הדשא,ומולם הכנרת.

     

    נגשתי לשם,והסתבר שזאת מכללה שנמצאת בצמח,על גדות הכנרת,ושבין המקצועות הנלמדים שם יש גם "הנדסאות סאונד"

     

    לאחר ששאלתי הרבה שאלות,הסתבר לי שאני יכול ללמוד שם במכינה,להשלים בגרויות(יותר נכון,להתחיל מאפס...),ולאחר שנתיים של מכינה,ללמוד שם סאונד,ולהוציא תואר "הנדסאי"

     

    באותו הרגע,ובמשך היומיים שאחריו,הייתי בטוח שזה מה שאני הולך לעשות,ואף התחלתי לברר על דירות באיזור הכנרת.

     

    אך לאחר מס' ימים פתאום גיליתי דברים חדשים,והבנתי שיש לי אולי אפשרות להגשים חלום...

     

    על השחרור,היציאה מדירת האגודה למען החייל,ההלם האזרחי,ההתלבטויות,הקונפליקטים,ותחילת החיים האמיתיים שלי, בפרק הבא...

     

    תודה לכל המגיבים עד עתה...

    לא תמיד אני מגיב למגיבים(כי לא תמיד אני יודע מה להגיב...),אבל אני קורא את כל התגובות,ונהנה מהם.

     

    אז תמשיכו...

    נדב.

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (26)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        18/7/10 13:06:
      תודה!
        5/11/07 16:21:

      נדב טוב שגילתי אותך

       אומנם קצת באיחור

      אבל עדיף עכשיו

      אתה מדהים ויש לך כוחות נפש ענקיים

      מדהים

       תודה

      הילה

        27/7/07 16:42:

      מרגש לקרוא לאן המשכת

      חבל שאי אפשר לככב פעמיים ביום :)

        25/7/07 17:18:

      קיבלתי תשובה לשאלה שלי, מבלי ששאלתי.

      אני שמחה שלא נודתה ממשפחתך.

        21/7/07 17:12:

       

      הכתיבה שלך כל-כך כנה, קולחת ושובה.

      אל תפסיק !

        20/7/07 21:51:

       

      צטט: לירז רחמין 2007-07-20 19:02:42

      מה...?

      סליחה נועם ונדב.. במחילה מכבודכם.. אני מתה על שניכם אבל.. מ-ה-?!?!

       

      חשיפה...? אתה רוצה לתבוע בשביל לקבל חשיפה..??

      אלו היו החיים שלך במשך 16 שנה.. חלק מהזכרונות שלך, מהחיים שלך והכי חשוב- מהמשפחה שלך..

      אם אתה הולך לתבוע כל דבר שמייצג את המשפחה שלך- אתה יכול לשכוח מהם. זו פשוט פגיעה ישירה. לא לעניין בכלל להשיג ככה חשיפה..

      נדבי.. להיות שחקן זה לא קל.. וכדי להגיע לאן שהוא בחיים שיתמוך לאורך זמן אתה צריך לעבוד. אין קיצורי דרך. ומי שטוען שיש... יכול לבוא לדבר איתי...

      אז יאלה לעבודה. בדרך הישרה והנורמלית.

      סורי- פשוט הציק לי לשמוע את זה...

       

       

       

      לירז, במחילה מכבודך, ניכר שאת לא שמה לב בכלל על מה אנחנו מדברים. זאת תביעה בשם עשרות אלפי אזרחים שנפגעים מעצימת העין של המדינה מהפשיעה הזאת של ראשי המגזר החרדי כנגד חבריו.   החשיפה האישית היא במקרה הטוב בונוס נחמד - ושימי לב שחלק מהעבודה האמנותית של נדב קשורה בחשיפה דומה של היציאה מן החושך אל האור.

       

       

      בכל מקרה, זאת תביעה חשובה מעין כמותה לעתידה של מדינת ישראל. (*ולא, אני לא ציני במשפט הזה. ). במצב הנוכחי כובלים עשרות אלפי אנשים לאורח חיים שאין להם דרך לצאת ממנו, על ידי כך שמונעים מהם חינוך בסיסי ואלמנטרי שאמור לןאפשר לאזרח מן השורה להתפרנס בכבוד אם ירצה - ואני אפילו לא מדבר על היכולת להמשיך בלימודים אקדמאים. אנחנו מדברים על מינימום שבמינימום.

       

       

      בקיצור, לפני שאת מגיבה, את מוזמנת לקרוא את מה  שכתבנו פה ולא רק את השורה האחרונה. 

        20/7/07 19:02:

      מה...?

      סליחה נועם ונדב.. במחילה מכבודכם.. אני מתה על שניכם אבל.. מ-ה-?!?!

       

      חשיפה...? אתה רוצה לתבוע בשביל לקבל חשיפה..??

      אלו היו החיים שלך במשך 16 שנה.. חלק מהזכרונות שלך, מהחיים שלך והכי חשוב- מהמשפחה שלך..

      אם אתה הולך לתבוע כל דבר שמייצג את המשפחה שלך- אתה יכול לשכוח מהם. זו פשוט פגיעה ישירה. לא לעניין בכלל להשיג ככה חשיפה..

      נדבי.. להיות שחקן זה לא קל.. וכדי להגיע לאן שהוא בחיים שיתמוך לאורך זמן אתה צריך לעבוד. אין קיצורי דרך. ומי שטוען שיש... יכול לבוא לדבר איתי...

      אז יאלה לעבודה. בדרך הישרה והנורמלית.

      סורי- פשוט הציק לי לשמוע את זה...

       

        

        20/7/07 16:39:

      האמת? לא חשבתי על זה.

       

      אני אברר,ואם באמת יש עילה משפטית לזה,יכול להיות שאני "אלך על זה".

       

      ובהחלט,במקצוע הזה צריך חשיפה בשביל להתקדם...

        20/7/07 14:58:

       

      צטט: נועם פלד 2007-07-20 14:57:15

       

      צטט: נדב סגל 2007-07-20 10:17:15

      תגובה מאוד מעניינת.

       אין ספק שרואים שאתה מתמצא,וכל הכבוד שהקדשת כדי לפעול בדעת אמת.

       

      אני גם שמח שהבנת את עניין החיילים שמגיעים לצבא בפחות כושר...

       

      אגב,בקשר לאנגלית,הלוואי שזה היה ברמה של כיתה ד',אצלינו ב"חיידר" לא למדנו אנגלית בכלל.

       

       

      [הבאגים האלה של הקפה... מזל שמבעוד מועד עשיתי קופי פייסט לתגובה שלי לתוך עורך טקסט חיצוני... בקיצור, התכוונתי לומר:]

      לגבי החיילים שמגיעים פחות בכושר, הבנתי את זה רק הרבה אחרי הגיבוש - וטוב שכך :-)

      ולגבי ה"חיידר", אני חושב שמישהו צריך להרים את הכפפה ולהגיש תביעה ייצוגית של מיליארדי שקלים בשם הילדים האלו.   בלתי נתפס שעד היום זה קורה כך.  (*יש חוק בנוגע ללימודי הליבה התשתיתית הזאת, כך שהמדינה ומערכת החינוך החרדית עוברות על החוק פה.)

      וכיוון שגם אתה אחד הנפגעים,  אם תשיג עוד מישהו שנפגע מזה אישית, שניכם ביחד יכולים להגיש ייצוגית. (*ולא שזאת המטרה, אבל על הדרך זה גם יקדם את הקריירה שלך, כי ייצא לך להתראיין בכל מהדורות החדשות ותוכניות האירוח השונות...). בקיצור, תחשוב על זה.

        20/7/07 14:57:

       

      צטט: נדב סגל 2007-07-20 10:17:15

      תגובה מאוד מעניינת.

       אין ספק שרואים שאתה מתמצא,וכל הכבוד שהקדשת כדי לפעול בדעת אמת.

       

      אני גם שמח שהבנת את עניין החיילים שמגיעים לצבא בפחות כושר...

       

      אגב,בקשר לאנגלית,הלוואי שזה היה ברמה של כיתה ד',אצלינו ב"חיידר" לא למדנו אנגלית בכלל.

       

        20/7/07 10:17:

      תגובה מאוד מעניינת.

       אין ספק שרואים שאתה מתמצא,וכל הכבוד שהקדשת כדי לפעול בדעת אמת.

       

      אני גם שמח שהבנת את עניין החיילים שמגיעים לצבא בפחות כושר...

       

      אגב,בקשר לאנגלית,הלוואי שזה היה ברמה של כיתה ד',אצלינו ב"חיידר" לא למדנו אנגלית בכלל.

        20/7/07 05:24:

      עברתי פרק פרק ותהיתי אם כדאי להגיב כל פעם לדברים הרלוונטיים והחלטתי שאולי עדיף לרכז הכל פה...

      בקיצור (yeah, right)... לפני למעלה משש שנים, כשהאתר שלי סבב סביב שיר אחד (*"דילוגי אותיות", שכתבתי בתוך עמדת שמירה במילואים בעזה - האחרון בין השירים שמתנגנים בדף שלי או באתר שלי) כתבתי בו דברים שהיו קשורים לרעיונות שבאותו שיר - בין היתר הייתי פעיל בזמנו בארגון "דעת אמת" שניסה לתת קונטרה להחזרה בתשובה - ובנושא הזה כתבתי את ה"פוסט" הזה. (*אז עוד לא היו קייימים המושגים בלוג ופוסט. פשוט העליתי מאמרים לאתר שלי.)

      ציטוט נבחר מהדף ההוא באתר שלי:

      "

      אדם בעל שליטה באנגלית ברמה של כיתה ד' (במידה וזאת בכלל נלמדת), בעל אפס ידיעות באזרחות, חסר כל ידיעה שהיא בביולוגיה ובעובדות פיסיקליות פשוטות, שמימיו לא ראה אטלס או מפה כלשהיא - זהו פרופיל ממוצע של נער בן 18 בוגר מערכת חינוך חרדית. כל זאת מבלי להזכיר את פסיקות הרבנים המחרימות את השימוש במחשב אישי.

      "

      עד היום אין לי מושג איך המדינה מאפשרת למערכת החינוך החרדית לפעול בצורה שבה היא פועלת, תוך שהיא מגדלת דורות של נערים שיהיו כבולים לעולם החרדי ולו רק בגלל הכלים הבסיסיים שלא ניתנים להם ושהחוק במדינה קובע שיש לתת להם במסגרת תכני התשתית.  הרי בוגר מערכת שכזאת, גם אם הוא נורא רוצה להתחיל לעבוד בעבודה נורמלית, אין לו את הכלים הבסיסיים.  לא אנגלית, לא חשבון בסיסי ולא ידע כללי מינימלי.


      בקיצור, שמח בשבילך שנמלטת מהמערכת הזאת דקה לפני שנהיה מאוחר מידי.

       

       

       

      ואנקדוטה משעשעת בנוגע לשירות הצבאי ולסיפור שלך על הטירונות המוקדמת: אני עצמי התחלתי טירונות בגולני רק אחרי שעשיתי טירונות כלל צה"לית וקורס מש"קי שלישות (*בבקו"ם הורידו לי פרופיל על אסתמה ואמרו לי שאם אני רוצה לערער אני יכול רק שלושה חודשים אח"כ.  בשלושת החודשים האלו הספקתי לעבור את ההכשרה הזאת).

      בקיצור, אם תוסיף לזה את העובדה שהייתי אז בכושר של איש פעלולים בסרטי אומנויות לחימה, תבין למה הגיבוש לסיירת היה כל כך קל לי גופנית, עד שזלזלתי בכל הצעירים האלו שהתלוננו על קשיים ולא הבנתי על מה הם מדברים (*לא רק שזה היה לי קל, גם הייתי כבר חייל ותיק, אחרי טירונות וקורס מעצבן. ממש לא הבנתי על מה הם בוכים - ולא הסתרתי את העובדה שאני לא מבין...).

      הם גמלו לי בכך שלא רצו אותי איתם בצוות של הסיירת... לימים גיליתי שהם עשו לי טובה גדולה -זה היה הצוות הכי גרוע בתולדות הסיירת, שסיפוריו כיכבו בכתבה רצינית בשבעה ימים של ידיעות, עם מפק"צ מתעלל ואחוז הנשירה הכי גבוה בהיסטוריה של צה"ל.

      בכל מקרה, יישר כוח וסחתיין עליך - ותמשיך לעשות חיל. (*לאו דווקא במובן הצבאי)

        18/7/07 20:04:

      אני לא צריך מעריצים,אבל אני מוכן בכיף שיהיה לי "קהל אוהדים..." (את חושבת שזה עניין של הגדרות?...)

       

      היה לי באמת הרבה רעל,אבל הספיקו לי ה3 שנים(+ המילואים ש"תוקעים" לנו כל הזמן...),ומיציתי.

      קצונה זה לא משהו שעלה אפי' במחשבתי...

        18/7/07 13:34:

      אח. איזו נחת!

      רק תגיד לי,

      עם כל ה"רעל" הזה,

      איך לא סיימת בתור מ"פ? קורץ

       

      לא נורא,

      כאן אתה כבר אלוף במילא

      [והפעם גם קיבלת פלאפל, אה סליחה כוכב]

        18/7/07 00:49:

      ואתה חשבת שאני לא אצליח להרים לך מועדון מעריצים...

      לפי מה שאני רואה פה: זה הולך להיות קלי קלות קורץ

       

      -עוד פרק נפלא מסיפור חייך... אני מכורה...

        17/7/07 21:04:
      נשמה איזה דרך עשית...
        17/7/07 18:32:

      ממתינה בקוצר למלחמת השחרורמחייך

       

      (וסתם אנקדוטה, בעצם למה סתם, ראיתי אותך בהצגה לפני כמה חודשים) 

        17/7/07 18:28:

       

      צטט: נדב סגל 2007-07-17 18:26:40

       

      צטט: דנדן--> 2007-07-17 03:51:32

      רגע!

      עוד לא לעבור הלאה! :-)

      אמרת במשפט וחצי (טוב נו, 4 אולי 5...) על הקשר החדש עם המשפחה. ולא ברור כל כך מה נסגר שם...

       

      הקשר לעולם לא נותק לגמרי,אך מאותו היום הוא לאט לאט התהדק,והשתפר.

       

      זאת אומרת, כתבת שאבא שלך בא עם כיבוד לכל החיילים בפלוגה ודילגת על כמה דברים שם:

      א. החברים לפלוגה כבר ידעו על העבר שלך? כי אמרת שהחלפת פלוגה (או גדוד או יחידה.. הבנת למה אני מתכוונת)

      נשארתי ביחידת אגוז,אך עברתי צוות.

      החברים מהצוות הנוכחי ידעו שאני הייתי חרדי,אך זאת הפעם הראשונה שראו את אבי ואת אחי,ורק אז אני חושב שבאמת נפל להם האסימון...

       

       

      ב. אתם בקשר טוב עכשיו (המשפחה)? לא הפתיע אותך בטירוף כל האיחוד הזה? כי ממה שהבנתי מהפוסטים הקודמים, לא הייתם בקשר הרבה זמן (או שזה אצלי בראש?)

       

      שוב,הקשר לא נותק לגמרי,מעולם,אלא שובש מאוד,ובאותוהיום הא נכנס למסלול חדש...

       

       

       

       

        17/7/07 18:21:

      לירז-שוב תודה,על עוד כוכב. זה מאוד מחמיא...

      סבבה אגוזים-תודה. אני שיש כאן כמה דברים שאתה מכיר...

       

      נועיתה-תודה, וסליחה שגזלתי ממך זמן שינה...קורץ

       

      מיכאל-אל דאגה,הפרק הבא ייכתב מיד אחרי שאחזור מסיבוב חיפוש הדירות המעצבן...

       

      גלית-אין ספק שהיום שלי נהיה עכשיו הרבה יותר מקסים...

       

      בריג'יט ג'ונס-כיף לשמוע שאני מצליח לרגש ולסחוף. תודה.

       

      דנדן-תודה על השאלות,קבלי תשובות:

       

        17/7/07 13:02:

      "סוחף,,,,,,"מרגש"....ועוד לדעת שזה סיפור אמיתי- לא יאומן....

      ממשיכה ללוות אותך.....

        17/7/07 12:21:

      נדב,

      קראתי, רק שתדע :)

      קבל שאפו על שירות בכלל לא קל בצבא. אני מאוד מעריכה אותך על כך. זה לא פשוט לעזוב חיים, להתחיל חיים חדשים רחוק מהמשפחה.

      וגם אני מחכה להמשך.

       

      יום מקסים,

      גלית.

        17/7/07 10:31:

      אני במתח!!!

       

      מתי הפרק הבא??!!

      מחייך

        17/7/07 03:51:

      רגע!

      עוד לא לעבור הלאה! :-)

      אמרת במשפט וחצי (טוב נו, 4 אולי 5...) על הקשר החדש עם המשפחה. ולא ברור כל כך מה נסגר שם...

      זאת אומרת, כתבת שאבא שלך בא עם כיבוד לכל החיילים בפלוגה ודילגת על כמה דברים שם:

      א. החברים לפלוגה כבר ידעו על העבר שלך? כי אמרת שהחלפת פלוגה (או גדוד או יחידה.. הבנת למה אני מתכוונת)

      ב. אתם בקשר טוב עכשיו (המשפחה)? לא הפתיע אותך בטירוף כל האיחוד הזה? כי ממה שהבנתי מהפוסטים הקודמים, לא הייתם בקשר הרבה זמן (או שזה אצלי בראש?)

      ג. זהו בינתיים חתום

       

        17/7/07 03:44:

      התכוונתי בדיוק לכבות את המחשב... במקרה נכנסתי לבלוג שלך ולא הצלחתי להפסיק לקרוא, פשוט מקסים ומרגש... התחברתי מאוד לסיפור.... מחכה להמשך.

        17/7/07 03:11:

      כל הכבוד!

      מצפה לבא...

       

      מחייך

       

      אדיר 

        17/7/07 02:20:

      עוד כוכב על פוסט נפלאאאא

       

      מחכה לפרק הבא...

       

      :)

      פרופיל

      נדב סגל
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין