עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    עדי סדקה

    כמו גדול - 70 שנה לאריק איינשטיין

    0 תגובות   יום ראשון, 4/1/09, 23:51

    אני בחיים לא אשכח את היום ההוא. הייתי בת 6 ואבא שלי נכנס הביתה עם שקית ניילון לבנה בידו. הוא חייך אליי חיוך מסתורי וליטף את ראשי. אחר כך הכין לי שוקו חם ושאל אותי איך היה בבית הספר. בזמן שסיפרתי לו על המורה המחליפה עיניי נדדו בלי הפסקה אל עבר השקית הלבנה שהונחה על המדף העליון. רק אחרי ששתה תה בלגימות ארוכות, הוא הוריד את השקית מהמדף ואמר שיש לו הפתעה בשבילי. הוא הגיש לי את השקית ואני הושטתי ידיים רועדות ופתחתי בזהירות. בתוך השקית נחה לה חבילה עטופה בנייר עטיפה חום. כבר לא יכלתי להתאפק וקרעתי את הנייר בפראות. זו היתה קלטת וידיאו. הקלטת וידיאו הראשונה שלי. "כמו גדולים". אריק איינשטיין חייך מעל גבי עטיפת הקלטת עם ווסט שחור, ואני, שעוד לא ידעתי איזה אוצר יש בידיי, חייכתי אל אבא באכזבה. קיוויתי למונפול. כמו של נעמה מהכיתה המקבילה.

    אבא שלי מיהר לטלוויזיה, כיוון את הוידיאו החדש שקנה לפני שבועיים בתל אביב, והכניס את קלטת הוידיאו.

    ומאותו הרגע לא הייתי יותר אותה הילדה. כאילו ברגע אחד הפכתי למיוחדת יותר.

     

    "כמו גדולים" הכניסו לחיי הרבה יותר מהומור מתוחכם, שמצחיק אותי גם היום, והרבה יותר משירים קליטים שיישארו איתי לנצח. אריק איינשטיין וחבריו לימדו אותי שכולנו, לא משנה לאיזו משפחה נולדנו, במה אנחנו מאמינים, ומאיפה אנחנו באים, כולנו, בסופו של דבר קרוצים מאותם החומרים.

    כולנו מאמינים שקיים איפשהו איזה "אדון שוקו" שהולך לבקר חבר, כולנו מתכננים בשישי בערב איך נלך מחר בבוקר לירקון ונקנה המון בלון - או לפחות קפה ועיתון. כולנו שונאים שהדודות שלנו צובטות לנו בלחיים (בעיקר כשאנחנו כבר בני 24), וכולנו, בלי יוצא מן הכלל, פגשנו לפחות פעם אחת בחיינו, גברת עם סלים באוטובוס. השאלה היא - האם כולנו קמנו בשבילה?

     

    מאז כמו גדלתי ואני רוצה להאמין שמעט התבגרתי. אני אמנם עדיין מאמינה שאדון שוקו וחבריו קיימים, אך למדתי גם לגלות שבאריק יש הרבה יותר מווסט שחור (ומקל ומגבעת). בסוף השבוע האחרון הקשבתי ללא הרף לשיריו והתרפקתי על העבר. עבר שבכלל לא שייך לי.

    כבר שנים אני מרגישה שאני צריכה להתנצל בשם הדור שלי על זה שנולדנו מעט מדי מאוחר מדי בשביל להכיר את "סן פרנסיסקו על המים", את "אגדת דשא", או את "אני רואה אותה בדרך לגימנסיה" בלייב. אני מרגישה שאני צריכה להתנצל על כך שאני חושבת שהגרסה החדשה של "סע לאט" מאוד מרגשת. אני מרגישה שאני צריכה להתנצל על זה שלא ראיתי את אריק מופיע.

     

    אז לא, מעולם לא ראיתי את אריק איינשטיין מופיע. כנראה שגם לא ייצא לי. בקטע הזה אבא שלי , שראה אותו מופיע לפחות 3 פעמים, מנצח.

    אבל "כמו גדולים" שייך לי. לדור שלי. אבא שלי לא ממש מבין כמה שזה חשוב לנו, ילדי שנות ה-80.

     

    בכל פעם שיוצא לאיינשטיין שיר חדש שמרטיט את לבי, אבא שלי נאנח ומלמל "אוי, איפה הימים?"

    הימים הם עכשיו. הם פה. אריק בן 70 וידו עוד נטויה.

     

    מזל טוב. 

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      עדי סדקה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין