עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';

    מאמין? לא עוד

    הרבה על מוזיקה, טלוויזיה וגידול זאטוטה

    לראות את בופור בשדרות

    6 תגובות   יום ראשון, 4/3/07, 08:25

    אין הרבה לוקיישנים יותר ראויים ומיוחדים לצפות בסרטו החדש של יוסף סידר, "בופור", מהסינמטק של שדרות. וככה במוצ"ש מצאתי את עצמי בהקרנת טרום הבכורה לכוכב פסטיבל ברלין, דווקא במקום שהוא הכי רחוק מסינמה סיטי. לסינמטק של שדרות אולי אין האורות הנוצצים של המולטיפלקס המרכזי האהוב עליכם, או אפילו את הפסאדה המכובדת של הסינמטק התל אביבי הידוע - מדובר במוסד שהוא הרבה יותר הארד קור ולואו-טק - אבל דווקא המקום הזה עשה הכי צדק עם "בופור". כמו אותו מוצב צה"לי מיתולוגי, גם שדרות מופגזת מהאוויר בידי אויב בלתי נראה וכמו מגיני המוצב בזמנו, גם תושבי העיירה מנותקים מהתודעה הציבורית הישראלית, מלבד כשמישהו מהם מאבד את חייו באחת ההתקפות.

     

    החיילים בסרטו של סידר מאיישים את הבופור בתקופה האומללה ביותר - הימים שאחרי הכרזת רה"מ הנבחר, אהוד ברק, שיוצאים מלבנון בתוך שנה. הם נאלצים להתמודד עם ציפיות בלתי אפשריות מהפיקוד שמורה להם בפשטות - תורידו את הראש ותספגו - בדיוק כמו תושבי שדרות.

     

    באחת הסצנות הכואבות בסרט, מסביר המח"ט (אלון אבוטבול) למ"פ לירז (אושרי כהן המעולה) שהמענה לירי הטילים של החיזבאללה על המוצב הוא עוד מיגון. "עוד מיגון, זה לא מענה", טוען מולו לירז המתוסכל, שרק רוצה לצאת קצת מהמוצב כדי להיכנס בתוקפיו. הצופים משדרות כנראה נחרדו באותה סצינה. אני יודע שאני הצטמררתי.

     

    בלי להיכנס לביקורת קולנוע מורכבת, אומר רק שמדובר בסרט מצוין (המבוסס על ספרו המעולה של רון לשם) שמצליח לחזור לתקופה בה צה"ל איבד לראשונה את כוח ההרתעה שלו - הידרדרות שמאז רק הולכת ומקצינה. עיבוד הספר לתסריט קיצץ את כל הסצינות שאירעו מחוץ לבופור, האימונים, החופשות וביקורי הפצועים והמשפחות השכולות והותיר אותנו עם כשעתיים במנהרות המוצב הדחוסות, הלבירינטיות והקלסטרופוביות - בחירה שמצליחה להכניס אותנו ביעילות לעולמם של החיילים. בטוח שיהיו לא מעטים שיאשימו אותו בשמאלנות/התייפיפות/ סיוע לאויב וכו', אבל, יסלחו לי המקטרגים - זאת המציאות. אני מעולם לא נכנסתי ללבנון, אבל אני זוכר היטב את תחושת החוסר אונים והברווזים במטווח שנשקפה מהעיתונים של אותם ימים, לא מאוד רחוקים, בתקופת ההמתנה לנסיגה הידועה מראש. זאת לא בושה לתעד ולהיזכר בתקופה לא זוהרת ומביכה בהיסטוריה של המדינה, ואחרי מלחמת לבנון השניה זה חשוב עוד יותר. אולי רק ככה נלמד.

     

    שני מושבים ממני ישב צעיר שהסביר בשקט לחברתו מה זה "כוננות עם שחר" ו"נוהל קברניט". הסרט כנראה הצליח לעורר אצלו את הכל בדקה אחת. סלחתי לו על ההפרעה. רבאק, הוא ממש היה שם.

    דרג את התוכן:

      תגובות (6)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        10/3/07 21:09:

      הכותב,כותב במקצועיות ומנהמת ליבו.

      היכולת לחבר בין ההקרנה בשדרות לסרט המדובר "בופור"מצביעה על רגישות

      והבנה נכונה של המציאות הישראלית.

      על מנת שלא נגיע גם בשדרות לספירה לאחור לפני חו"ח פינוי כדאי שנפנים ונירתם

      על-מנת לסייע במעשים.

      המציאות שבה חיים תושבי שדרות הזויה כמו החיים במוצב הבופור.

        5/3/07 12:35:

       

      צטט: st_s 2007-03-05 12:17:17

       

      צטט: pouge mahone 2007-03-05 11:12:25

      כשמדובר ברגע האמת אני מאמין שנשכתב את סיפור מצדה.

       

       

      הלו הלו? אתה מדברת ברצינות?

      אתה רוצה לשכתב את סיפור מצדה?

      כי אני ממש לא.

       

       

      בוודאי!!!

       ולשנות את הסוף.

        5/3/07 12:17:

       

      צטט: pouge mahone 2007-03-05 11:12:25

      כשמדובר ברגע האמת אני מאמין שנשכתב את סיפור מצדה.

       

       

      הלו הלו? אתה מדברת ברצינות?

      אתה רוצה לשכתב את סיפור מצדה?

      כי אני ממש לא.

        5/3/07 11:12:
      אני לא בטוח שצה"ל איבד את כח ההרתעה שלו,למרות שהאווירה כזאת. היום כשישראל בוערת ברוב החזיתות וההתלבטות הצבאית היא האם להיכנס בכל הכח או האם להגיב נקודתית,מספיק שלספינה יהיו קברניטים חסרי נסיון כמו אלה האחרונים, על מנת לפספס את העניין בחוסר דיוק מקומם. אבל הכח של צה"ל תמון עמוק ,עמוק.....ברוח,בנשמה . אני מדבר על  אלה שסיפורם עוד לא סופר ויסופר, אני מעודד סרטים כאלה כי צריך להביט לאמת בפנים,ככה מתגברים על פחד.במדינה שרוב אזרחיה יושבים בטריבונה,מבקרים ולא משתתפים במשחק רק סרטים כאלה מביאים את הפחד הכי קרוב שאפשר. כשמדובר ברגע האמת אני מאמין שנשכתב את סיפור מצדה.
        4/3/07 09:32:

       אתמול חזרתי מביקור אצל חברים בבסיס ח"א בחצרים.

      חזרנו דרך שדרות. ליד צומת שער הנגב אמרתי לאישתי שנהגה (אני בשלילה...)

      שימי גז אנחנו בטווח...

      הפוסט שלך הזכיר לי שתי תקופות בבת אחת:

      בדיוק לפי 14 שנה עליתי כמפקד טנק צעיר וירוק עם אחד הצוותים

      הכי וותיקים בפלוגה למוצב גלגלית (משקיף מדרום על מוצב הבופור).

      חטפנו שם פצמ"רים וראינו בתסכול איך הם חוטפים שם פי 10 יותר.

      הייתה הרגשה של חוסר אונים לשבת ולקבל על הראש מאויב שלא נראה בעין.

      בדיוק לפני 6 שנים הגעתי כסמ"פ צעיר וירוק בפלוגת שריון מילואים

      לנחל עוז וגם שם ירדו פצמ"רים על המוצב (אז עוד לא העיפו קסאמים).

      הייתה הרגשה של חוסר אונים לשבת ולקבל על הראש מאויב שלא נראה בעין.

       

      מצחיק שבשתי הפעמים תמיד משהו אמר:

      אין מה לעשות. אם יש פצמ"ר עם השם שלך עליו - הוא יגיע. זה עניין של מזל...

       

      לגבי המילואים הבאים עליי לטובה -אעדכן אם נקבל פצמ"רים על הראש מאויב

      שלא נראה בעין.

        4/3/07 08:53:

      לא ראיתי את הסרט, אבל אהבתי את הפוסט שלך ואת החיבור שעשית בין הנעשה על המרקע לבין המקום בו הוא מוקרן.

      וכמי שנמצאת בשדרות כל יום רביעי ומכירה היטב את כריזת ה"צבע אדום", אני יכולה רק להגיד שהמציאות שם עוד הרבה יותר הזויה משאתה מדמיין.

       

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      צחיb
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין