אין הרבה לוקיישנים יותר ראויים ומיוחדים לצפות בסרטו החדש של יוסף סידר, "בופור", מהסינמטק של שדרות. וככה במוצ"ש מצאתי את עצמי בהקרנת טרום הבכורה לכוכב פסטיבל ברלין, דווקא במקום שהוא הכי רחוק מסינמה סיטי. לסינמטק של שדרות אולי אין האורות הנוצצים של המולטיפלקס המרכזי האהוב עליכם, או אפילו את הפסאדה המכובדת של הסינמטק התל אביבי הידוע - מדובר במוסד שהוא הרבה יותר הארד קור ולואו-טק - אבל דווקא המקום הזה עשה הכי צדק עם "בופור". כמו אותו מוצב צה"לי מיתולוגי, גם שדרות מופגזת מהאוויר בידי אויב בלתי נראה וכמו מגיני המוצב בזמנו, גם תושבי העיירה מנותקים מהתודעה הציבורית הישראלית, מלבד כשמישהו מהם מאבד את חייו באחת ההתקפות.

החיילים בסרטו של סידר מאיישים את הבופור בתקופה האומללה ביותר - הימים שאחרי הכרזת רה"מ הנבחר, אהוד ברק, שיוצאים מלבנון בתוך שנה. הם נאלצים להתמודד עם ציפיות בלתי אפשריות מהפיקוד שמורה להם בפשטות - תורידו את הראש ותספגו - בדיוק כמו תושבי שדרות.

באחת הסצנות הכואבות בסרט, מסביר המח"ט (אלון אבוטבול) למ"פ לירז (אושרי כהן המעולה) שהמענה לירי הטילים של החיזבאללה על המוצב הוא עוד מיגון. "עוד מיגון, זה לא מענה", טוען מולו לירז המתוסכל, שרק רוצה לצאת קצת מהמוצב כדי להיכנס בתוקפיו. הצופים משדרות כנראה נחרדו באותה סצינה. אני יודע שאני הצטמררתי.

בלי להיכנס לביקורת קולנוע מורכבת, אומר רק שמדובר בסרט מצוין (המבוסס על ספרו המעולה של רון לשם) שמצליח לחזור לתקופה בה צה"ל איבד לראשונה את כוח ההרתעה שלו - הידרדרות שמאז רק הולכת ומקצינה. עיבוד הספר לתסריט קיצץ את כל הסצינות שאירעו מחוץ לבופור, האימונים, החופשות וביקורי הפצועים והמשפחות השכולות והותיר אותנו עם כשעתיים במנהרות המוצב הדחוסות, הלבירינטיות והקלסטרופוביות - בחירה שמצליחה להכניס אותנו ביעילות לעולמם של החיילים. בטוח שיהיו לא מעטים שיאשימו אותו בשמאלנות/התייפיפות/ סיוע לאויב וכו', אבל, יסלחו לי המקטרגים - זאת המציאות. אני מעולם לא נכנסתי ללבנון, אבל אני זוכר היטב את תחושת החוסר אונים והברווזים במטווח שנשקפה מהעיתונים של אותם ימים, לא מאוד רחוקים, בתקופת ההמתנה לנסיגה הידועה מראש. זאת לא בושה לתעד ולהיזכר בתקופה לא זוהרת ומביכה בהיסטוריה של המדינה, ואחרי מלחמת לבנון השניה זה חשוב עוד יותר. אולי רק ככה נלמד.

שני מושבים ממני ישב צעיר שהסביר בשקט לחברתו מה זה "כוננות עם שחר" ו"נוהל קברניט". הסרט כנראה הצליח לעורר אצלו את הכל בדקה אחת. סלחתי לו על ההפרעה. רבאק, הוא ממש היה שם.