עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    "היציאה לחופשי"...

    אז הנה אני,כיום(6.7.07),בן 26,שחקן,מתופף,זמר,מנחה,ומתפרנס כיום גם מחלטורות...
    והיום אני עושה עוד דבר חדש-פותח בלוג!

    אבל,הכל התחיל לפני 26 שנה כשנולדתי כחרדי,גדלתי כחרדי,ועברתי המון דברים בדרך לת\"א החילונית(וגם אחרי...)

    אז לפני שאתחיל את הבלוג עצמו (שידבר גם על מאחורי הקלעים(עם הטוב,והרע שבזה) של שחקן יחסית בתחילת הדרך,ואותו כנ\"ל גם לגבי המוזיקה,וגם על הקונפליקטים הרבים בחיי היום יום,ועל ההשפעות והתוצאות של העבר החרדי שלי,ועוד דברים רבים אחרים...)
    אני אקדים בפרקים הראשונים,ואספר את סיפור חיי מהילדות,ועד היום.


    מכיון שהפרקים מסודרים בצורת פוסטים,זה אומר שהם מהסוף להתחלה,לכן עיברו לעמוד הבא והתחילו לקרוא את הפרק הראשון בתחתית העמוד.

    קריאה מהנה...



    הקשיים,הקונפליקטים,הבנות,והכיפה או:פרק5

    15 תגובות   יום חמישי, 12/7/07, 20:50

    סיפור חיי

    פרק חמישי(המשך מהפרק הקודם ):

     

    בשעות הפנאי שלנו,בין ארוחת הערב לשינה,חלק היו משחקים כדורגל,חלק כדורסל,וחלק היו מוצאים פינה נסתרת ומעשנים סיגריה...

     

    למשחקי הכדורגל והכדורסל לא הצטרפתי,משום שלעולם לא שיחקתי במשחקים הנ"ל(כי בחיידר האשכנזי אסור לשחק במשחקים האלה,ובטח שלא בישיבה).

     

    "האטרקציה"היחידה שיכולתי להשתתף בה,זה ההליכה "לתפוס בחורות"...

    לאחר שהיינו מרססים את עצמינו בדאודורנטים,או אפטרשיבים למיניהם,היינו בורחים דרך חור בגדר,מהפנימיה,ושמים פעמינו לעבר פנימיית הבנות.

    בשבילי הריגוש הרב היה כפול:גם הבריחה האסורה,וגם ההזדמנויות הראשונות שלי להכיר בנות...

    ואז בדר"כ,הם היו מתחילים עם הבנות שהיו מטיילות מחוץ לפנימייתם בצורה מאוד וולגרית,(ערסים,אמרתי?...),ואני תמיד הסתכלתי מהצד בביישנות...

    ברוב המקרים הבנות היו בורחות או מתעלמות,אך היו גם מקרים יוצאי דופן.

     

    לאחר מס' פעמים,פתאום התחלתי לקלוט שמשום מה הבנות מסתכלות דווקא עליי(היו מקרים שקיבלתי גם מחמאות).

    בהתחלה זה הביך אותי,אבל לאחר מס' פעמים התלתי להנות מזה...

     

    אלה היו רגעי האושר היחידים שלי בביה"ס הזה.

    אבל,רוב הזמן פשוט רציתי לברוח משם.

    הרגשתי חנוק,אך הפעם לא בגלל המסגרת עצמה,אלא בגלל החברה,של בני כיתתי.

     

    בינתיים,באותה התקופה, החלפתי את הבגדים החרדיים, בג'ינסים,וחולצות טריקו,ואת הכיפה השחורה הרגילה החלפתי בכיפת עור שחורה מודרנית(שאותה לובשים בדר"כ "המקולקלים"),ואת התפילות התחלתי להתפלל במקום בהברה אשכנזית,חסידית,(שבה ת' ללא נקודה נשמע כמו ס',וקמץ נשמע כמו חולם וכו')שעליה גדלתי,בהברה הרגילה.

     

    ואז,בגלל חוסר הידע המוחלט שלי במקצועות החול,וחוסר הרצון החשק שלי,בלימודי הקודש,התחלתי להתדרדר לגמרי ברמת הלימודים.

    התחמקתי משיעורים,ובכל פעם שהייתה לי הזדמנות לברוח מביה"ס,עשיתי את זה.

     

    עם הזמן,התרחקתי מבני כיתתי,וביליתי את שעות הפנאי עם עצמי.

    ואז,כשהתחלתי להתחמק מביה"ס לבד,פתאום נוצרו לי קשרים עם בחורות...

     

    למה כתבתי בחורות,ולא נערות?  מכיון שהבחורות הראשונות שיצאתי איתן היו בחורות שגדולות ממני במס' שנים.(כך יצא)...

    אני הייתי די ביישן,ובדר"כ לא אני ההתחלתי,אלא הבנות עצמן,וגםהן אלה שזרקו אותי אח"כ...

     

    ואז,השאלות שהיו לי בעבר,לגבי ההבדלים בין חרדים לדתיים,התחלפו בשאלות הרבה יותר מורכבות,שכבר נוגעות לעולם החילוני בכלל.

     

    השאלה שהכי הציקה לי הייתה: איך זה שיש משהו שברא את העולם,ואותנו בני האדם,ואנחנו בני האדם מחליטים בשבילו מה הוא רוצה מאיתנו... איך זה שכל אחד לוקח בעלות על אלוהים?!...

     

    עוד  שאלות רבות  הטרידו אותי(נושא השבת למשל...),והחלטתי שכל עוד אני לא יוצא לחופשי לגמרי,ומתחיל לחקור בעצמי,אני אשאר עם השאלות.

     

    ואז,בוקר אחד,ממש מס' ימים לפני "החופש הגדול" ,פשוט לקחתי כל מה שיכולתי לקחת,מחפציי האישיים,בספונטניות מוחלטת,ועזבתי את ביה"ס,לחופש הגדול הפרטי שלי...

     

    מנהל הפנימייה ראה אותי,ושאל לאן אני הולך,וכשאמרתי לו שאני עוזב,הוא היה בשוק מוחלט,ולפני שהספיק לענות,המשכתי ללכת.

     הוא קרא לי לחזור,אך התעלמתי ממנו.

     

    ושוב,חשתי את תחושת החופש אבל הפעם היא הייתה הרבה יותר חזקה.

    נסעתי ל"מקום הבילוי" הרגיל שלי שזה התחנה המרכזית החדשה בת"א,והסתובבתי שם כל היום עם התיקים,בשביעות רצון חזקה ביותר...

     

    בערב,נסעתי לבית הוריי בעמנואל,בחשש כבד מאוד,וכשהגעתי אבא שלי הסתכל עליי ושתק.

    השתיקה הזאת הייתה התגובה הכי גרועה מכל מה שדמיינתי.

     

     בימים הבאים,כמעט לא דיברתי עם הוריי.

     

    הבנתי שזה לא יוכל להמשיך ככה יותר,עד שבוקר אחד,לקחתי תיק גדול עם שק שינה ובגדים,ונסעתי לנתניה.

     

    הימים היו תחילת ה"חופש הגדול",והיו שם הופעות.

    ישנתי בלילה בחוף הים,כשהתכנון היה להמשיך לישון שם מס' לילות עד שאמצא עבודה.

     

    אבל,למחרת פגש אותי בחור שהוריו חזרו בתשובה,ועברו לגור בעמנואל(הוא עצמו נשאר חילוני),וכששמע את ה"תכנון" שלי,הוא הציע לי לגור בינתיים אצלו בת"א,ולעבוד ביחד איתו,בעסק של סנדביצ'ים.

     

    עברתי לגור שם,ואף העברתי לשם במשך הזמן את התופים,ואפי' התחלתי לנגן עם כל מיני הרכבים.

     

    במקביל,התחלתי ללמוד קצת על המדינה,כולל דברים בסיסיים שלא ידעתי(למשל,מי זה הרצל,או בן גוריון,וכו'...),ואז הבנתי את חשיבות השירות בצבא,בשביל המדינה,ובנוסף הבנתי,שלי אישית הצבא מאוד יכול לעזור.

    כשהבנתי שהפרופיל שלי 97,התחלתי להיות מאוד "מורעל".

    החלטתי שאני הולך לשרת בתור הכי קרבי שאני יכול.

    ואז במשך התקופה הזאת התחלתי לראשונה בחיי, לעשות כושר.

     

    במקביל,קיבלתי קצת בטחון עצמי עם בנות,אבל בגלל שלא היה לי שום ניסיון קודם בהכרות,ואפי' בדיבור, עם בנות,התאהבתי תוך מס' שניות,ולא ידעתי איך זה באמת עובד...

    הייתי מאוד חסר ניסיון,ואף מאוד תמים,(באותם ימים...).

     

    בדידות,הייתה מנת חלקי,אבל מצד שני,תחושת החופש הייתה שווה את זה...(מה גם,שגם בישיבה,וגם בביה"ס אח"כ,הבדידות כבר הייתה מנת חלקי).

     

    עברו הימים,והגיע יום הגיוס שלי.

     

    הגעתי לבקו"ם בהתרגשות גדולה,והפעם בניגוד לתקופה האחרונה,שבה הייתה לי כיפה סרוגה בכיס,ולעיתים על הראש,הפעם היא כבר לא הייתה אפי' בכיס.

     

    אז סופסוף יצאתי מהעולם שלא רציתי לחיות בו.

    אבל האם הגעתי לשלווה שלי,ולאושר?  ממש לא! מסתבר שהקשיים היו אמנם אחרים,אבל עדיין הם היו קיימים(ואפי' גדלו)...

     

     הגיוס שלי, הטעות הגדולה שהייתה בהתחלה בשיבוץ שלי,והמלחמה העיקשת שלי לתקן את זה. הקשיים הפיזיים,והנפשיים ,החדשים שנוצרו לי, הקונפליקטים הרבים,העולם החדש,החילוני,שנכנסתי אליו(סופסוף...),ושוב, הזרות,והבדידות.

    כל זאת,ועוד, בפרק הבא...

     

    תודה למגיבים,ולנותני הכוכבים...(אני לא "מתלהב" מהרעיון של הכוכבים,אבל אין  ספק שזה נותן לי"דרייב" להמשיך לכתוב...).

    אתם מוזמנים להמשיךקורץ

     

     

     

     

     


    דרג את התוכן:

      תגובות (15)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        30/11/08 17:25:


      חיוך

       

      קריאה מהנה...

        30/11/08 17:23:

      הסיפור שלך מעניין מאוד!

      אני "גומעת" אותו בכיף חיוך

        5/11/07 15:59:

      ואוו נדב

      החיים שלך מרתקים

       תכתוב ספר שלם על חייך

      הוא יעזור להרבה נערים ונערות כמוך לעבור אתהדרך שאתה עברת באומץ רב !

      כל הכבוד

      הילה

       

        25/7/07 13:14:

      לאט לאט אני מבדיקה את הפער

      אתה כותב מאוד מעניין.

        15/7/07 00:05:

       

      מקסים.

      אין לי כוכב בשביל הדרייב..

      אבל כבר כתבת עוד פוסט- הולכת לקרא.

        14/7/07 19:51:

      אהבה,

      נראה לי שאפחד לא באמת יודע איך זה עובד

      כתבת נהדר

      [לצערי, אין לי כוכב, נקווה שמחר]

        14/7/07 18:37:

      איזה מזל יש לי

      אני ישר עוברת לפרק הבא

        14/7/07 14:09:
      סיפורך מעניין, מחכה להמשך
        14/7/07 14:06:

      תמשיך, תמשיך

      וכוכב ממני 

        14/7/07 13:59:
      טוב, האמת שנכנסתי רק כדי להציץ בתגובות,והתכנון היה לכתוב את הפרק הבא מאוחר יותר,אבל עשיתן לי חשק לכתוב אותו עכשיו...
        14/7/07 01:48:
      מתלבטעוד לא כתבת פרק נוסף??
        14/7/07 00:30:

      השעה מאוחרת,העיניים שכמעה נעצמו ואותתו לי- הגיע זמן לישון, תרו לפתע את סיפור חייך ,לא רק שפי נפער -עיניי נפקחו , כאילו זה עתה התעוררתי משינה טובה.

      גמני מחכה לפרק הבא בכליון עיניים...

      שבת שלום.

        13/7/07 01:21:
      הפתעה
        13/7/07 00:34:

      גמני.

       

        12/7/07 21:41:

      יואוו!!! איך הפסקת את זה ככה?!? פתאום?! בלי אזהרה מוקדמת??? אני כבר תכננתי לשמוע על יום הגיוס.. והדרך באוטובוס... על המחשבות שהתרוצצו בראשך...

      טוב, אחכה לבלוג הבא. אבוי לך והוא לא יגיע מהר...

      מחכה בציפייה.

      פרופיל

      נדב סגל
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין