עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';

    אין זמן כזה- "אחר כך"-קליוסטרו

    .............
    ניסיון חיי לימד אותי שהמשפט -
    \"אין זמן כזה אחר כך\" נכון ביסודו
    אבל מוטעה במציאות.
    כמי שנגוע ב 'דלקת כרונית בהווה',
    קרי:
    תולה מהר את הכביסה כדי לסיים,
    ולא תולה אותה אחד אחד ונהנה מכל אטב...
    (או כפי שהמתחכמים יגידו לא קונה מייבש כביסה)
    גיליתי שכאן במחשב יש זמן כזה אחר כך,
    שזה עכשיו.

    עדכון מהמרפסת:
    עכשיו תליתי כביסה, אחד אחד
    כיף כזה כבר ממזמן לא היה לי.

    ארכיון

    0

    "אין ספק, אתה תהיה האבא של הילד שלי"

    16 תגובות   יום רביעי, 10/12/08, 09:23

    על צמד המילים הזה, "הילד שלי", הוא התעלל בה אחרי זה שנתיים. "הילד שלי, הילד שלי", היה מתעמר בה, "קיבלת את מה שרצית, יש לך ילד שלך. ועכשיו מה תעשי איתו, עם השלך הזה? תראי מה נהיה ממך, כל כולך בתוך הילד הזה". סיפור


    היא ניגשה אלי בהפסקה והתלוננה. היה בה משהו שאיפשר לי להקשיב, בניגוד לרצון אחר שהיה בי להימנע מדיאלוג איתה. פשוט עמדתי והקשבתי לה. שמעתי נימה לא תוקפנית באמירה שלה - היא באמת נעלבה. בשלב מסוים, אחרי שבמהלך כל המופע שלי הבן שלה לא הפסיק לטרטר ולהפריע לכולם, לא יכולתי יותר והשתקתי אותו באמירה חדה וברורה: שתוק!

     הרגשתי לא בנוח. קשה מאוד להביא אותי לאיבוד שליטה. צריך לקרות משהו ממש חריג כדי שזה יקרה, אבל עובדה – זה קרה.
     
    התנצלתי, מבלי להיכנס לפרטים. למדתי את זה פעם בבית מלון שעבדתי בו – קודם כל התנצל, ורק אחר כך נסה להבין מה קרה שם באמת.
     
    זה לא עבד עליה. היא התעקשה, בחיוך שקשה לעמוד בפניו, שאבין לעומק שהיא באמת נפגעה ושהיא מנסה לחנך את הילד שלה ל"משהו אחר". למזלי, האדם שהזמין אותי למופע ניגש אלי מחויך והודה לי על המופע, מתעלם באופן מוחלט מנוכחותה. היא נעלבה וחתכה משם.

     
    הוא התנצל וסיפר שהיא אחת מאותן אמהות שנאלצות להישאר עם ילדיהן בימי הולדת. נאלצת, כי ההורים מסרבים להזמין את בנה אם יגיע ללא ליווי. "הורס שמחות", כך קוראים לו בוועד הכיתה. אז היא מתלווה אליו, בלית ברירה, ויושבת עם כל הילדים, מהצד, ורואה איך הוא לא מרוכז, מעולל נזקים ומעצבן את כולם.

     
    היא עושה כל שביכולתה כדי להרגיע אותו, מחבקת ומנסה להסביר בטוב, אבל שום דבר לא עוזר, הוא לא מסוגל להתפקס על כלום, המוח שלו לא נרגע לרגע. שקט הוא מושג בלתי מושג עבורו. הפנייה לעזרה מקצועית לא מקובלת עליה. היא לעולם לא תודה שבנה חריג.

     
    אפשר לברר איך זה קרה, מה ביחס של הוריו יצר את הבעיה, אבל חשיפת העובדות לא באמת תעזור למישהו: היא יצאה עם אבא שלו, ככה בידידות. הם הכירו מזמן, בתיכון, וכשגילו בגיל 35 ששניהם רווקים עדיין למרות שמסביב כולם התחתנו, החליטו לנסות ולבלות קצת יחד. וכך היה, נסעו לבית מלון בטבריה, נהיה לילה, הם שתו הרבה יין, משכו את המבוכה עד אור הבוקר בשיחת נפש שלא אומרת דבר, קשקשת של מבוכה הססנית, ואז, הרוסים מעייפות, נכנסו למיטה ביחד אבל לחוד, כל אחד בפינה שלו, כמו מתחבא. הרגל שלה נגעה ברגל שלו, הוא ביקש סליחה, הם צחקקו במבוכה, התקרבו קצת, בביישנות של ילדים, עד שהיא פשוט עלתה עליו, לאט וברכוּת, ברגישות ובהקשבה שלא תחזור לה לעולם. הוא נעתר ואפילו שמח שנטלה יוזמה, אחרת לא היה מעז וזה לא היה קורה לעולם. מאותו ערב נולדה המשפחה שלהם.
     
    אחרי שלושה שבועות גילתה שהיא בהריון. זאת היתה הסיבה היחידה להחלטתה להתקשר אליו שוב, כדי לעדכן אותו. "בהריון? את בטוחה שרק מפעם אחת בודדת נכנסים להריון? את בטוחה שזה ממני?"
     
    "לפניך לא שכבתי עם אף אחד, כבר יותר משנה"

    "כן, לפניך לא שכבתי עם אף אחד, כבר יותר משנה (היא שיקרה לו, מדובר היה בעשר שנים כמעט) ככה שאין ספק, אתה תהיה האבא של הילד שלי".

     

    על צמד המילים הזה, "הילד שלי", הוא התעלל בה אחרי זה שנתיים.

     

    "הילד שלי, הילד שלי", היה מתעמר בה, "קיבלת את מה שרצית, יש לך ילד שלך. ועכשיו מה תעשי איתו, עם השלך הזה? תראי מה נהיה ממך, כל כולך בתוך הילד הזה. תראי איך את נראית, מוזנחת לחלוטין, לא אכפת לך מכלום, הבית מטונף והפוך. הפעם האחרונה שדיברת איתי היתה כל כך מזמן שאולי שכחת את שמי. זהו, נמאס לי, אני הולך, הולך להציל את חיי. עורך הדין שלי יתקשר אלייך בתחילת השבוע כדי לנסות ולסגור הסכם בטוב".

     
    ואז, לתדהמתה, הוא פשוט קם והלך, ומאז לא חזר.

     
    הוא לא בא לראות את הילד. פשוט נעלם מחייה, כאילו מעולם לא נפגשו. ההסכם שהשיגה היה הוגן להרגשתה. ממילא היא לא הולכת לשום מקום, רק לבית הספר ובחזרה.

     
    רופאת המשפחה שלה, דניאלה, ניסתה לרמוז לה שכדאי שתלך לטיפול, הילד ייחנק ככה. אבל היא לא היתה מסוגלת לעצור לרגע ולבדוק מה קורה, היא פשוט שקעה בעיוורון מוחלט. גם מנהלת בית הספר והיועצת והמחנכת ניסו, אבל היא התבצרה בשקר שלה, בעיוורונה, לא רואה ממילימטר, מסרבת להודות.

     
    לא היתה לה אף חברה קרובה, בעצם אף אדם קרוב, חוץ ממנו, מהבן שלה, שהלך ואיבד את יכולתו לתקשר עם העולם, מה שכמובן הלחיץ אותה וגרם לה להיצמד אליו ביתר שאת, מבלי לראות איך הוא הולך ומאבד את האחיזה שלו במציאות, את עצמו.

     
    היא לא הסכימה למסור אותו לגן פרטי, מסרבת להיפרד ממנו למשך זמן ארוך יותר ממקלחת קצרה, שבדרך כלל עשתה כשישן. הם יצאו לטיולים ארוכים ברחובות, לרוב מסתובבים משעת בוקר וחוזרים בערב, רק היא והוא, לומדים את העיר. בחורף נשארו בבית ובמשך ימים שלמים שיחקו על השטיח, רק הוא והיא. אוכל הזמינה בטלפון, בעיקר עבורו. היא עצמה אכלה רק קורנפלקס עם חלב, כל היום, חודשים, בחוסר תיאבון.

     

    * * *

     

    את הוריה איבדה מזמן, הם נהרגו בתאונת דרכים בשבדיה. מאז נשארה לבד בעולם, יתומה אמיתית. היא הסתדרה, לא מעבר לזה, הכסף מחברת הביטוח איפשר לה לא לחשוב או לדאוג לדבר, חיה חיים שטוחים לחלוטין ללא עומק או עובי, ללא שום דבר "מיותר".
     
    כשהיתה בת 35 אמרה לה הגברת מוועד הבית שכדאי שתזדרז, כי בבניין לכל אחד יש לפחות ילד אחד. פתאום נלחצה, הבינה באחת שהיא רדומה כבר עשר שנים, עשר שנים שלא הרגישה מה קורה בחוץ, ובתוכה הכל מנותק, מין בליל חוטים כזה, פלונטר אחד ענקי. למזלה גם הפיוז הראשי מנותק, אז היא לא מרגישה או חוֹוָה דבר.
     
    המפגש שלה עם עצמה היה סוער ומרגש עבורה

    היא קמה ועשתה מעשה: הלכה וקנתה מחשב והתחברה לאינטרנט.  בראשונה מזה עשר שנים התעורר בה חשק. המפגש שלה עם עצמה היה סוער ומרגש עבורה, ומאותו רגע נפתח העולם בפניה.

    היא נכנסה לרשת חברתית ושם פגשה אותו, את בן כיתתה מהתיכון, שאחרי חודש של שיחות נפש בטלפון הִפְרה אותה שם, בבית המלון בטבריה.

     בהתחלה ניסתה לארח אותו בפנטזיה הלילית שלה, שייכנס ויתפשט, שתוכל לראות ולטעום אותו, אבל הוא לא התאים. בכל פעם שניסתה לזמן אותו, היתה מתנתקת ונרדמת. רק אחר כך היא תבין שפשוט לא בא לה עליו.

     
    בלילה ההוא בטבריה היא התעקשה לשתות עוד ועוד יין, עד סוף הבקבוק. רק אז נכנסו למיטה, רק אז היא איפשרה לו לבוא אליה, וזה הספיק כדי לשבש לו לחלוטין את חייו, לסדר את חייה ולהביא לעולם את יהונתן.

     * * *

     
    עכשיו יהונתן בן שש. היא מלווה אותו לחגיגות של ימי הולדת ולהצגות ולמופעים, לכל מקום בעולם. בתחילת הלימודים בבית הספר היא נשארה איתו בכיתה, למורת רוחן של המורה והמנהלת. במשך שלושה חודשים תמימים הגיעה איתו כל יום ונשארה לכל היום, אפילו ישבה לידו.

     

    "הוא לא מסוגל להתרכז בשום דבר. יש לו הפרעת קשב עמוקה", היא מספרת לכולם. ואפילו כשעמדה מולי גאה וברורה, שקטה וישירה, והלינה על שאיני סובלני, לא היה אכפת לה מכלום, כאילו אין בעולם דבר מלבד בנה והפרעת הקשב שלו.

     

    מדובר בסיפור שטווה המחבר בדמיונו בעקבות אירוע אמיתי.

     

    פורסם בערוץ יחסים Y-NET

     

    קליוסטרו זה קוסם

    דרג את התוכן:

      תגובות (16)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        27/1/09 11:39:


      לחצתי על "תגובה" כדי לכתוב משהו על הסיפור.

      ונעצרתי. מפני שהסיפור - כסיפור - סגור ומרוכז בעצמו. וכתוב היטב, ועושה כל מה שסיפור קשה ועצוב וטוב צריך לעשות לקורא (לדעתי), שזה ללכת אתו עוד זמן אחרי הקריאה, ולעורר אותו למחשבה.

       

      בעצם, מה שהייתי רוצה לכתוב זאת תגובה על מי שכתב את הסיפור הזה. כי לא הרבה אנשים עוברים ליד סיטואציה כזאת בחיים ונעצרים כדי לנסח אותה. לא הרבה אנשים רואים אותה מלכתחילה, או מבינים את הרבדים שמרכיבים אותה. או - אפילו - מתאמצים לראות, ולהבין, ולנסח.

      אני חושבת שצריך להיות בנאדם מיוחד בשביל כל אלה.

        27/1/09 11:13:

      כמה רגישות נצרכת בכדי לכתוב ככה

      אנחנו לעתים חסרי סובלנות כלפי אותם ילדים ,מעבירים ביקורת על אותן אימהות .

      קבל שאפו ענק על הרגישות להביא את הצד שלהם של האמא והילדים מול עינינו .

       

        27/1/09 10:43:

      אין כמו אהבה של אמא...

      (זה בולט עוד יותר כשאין אבא)..

      עצוב....

        22/12/08 07:59:

      מעניין לגלות, שהשאלה הראשונה שנשאלת זה האם זה אמיתי?

      (לא רק כאן בקפה), מעולם לא שאלו אותי על מה שכתבתי

      "האם זה אמיתי"??

       

      אני מניח שזה אמיתי, כך או אחרת,

      ראיתי גרועים מזה

      במו עיני,

      כמובן שזה נדיר

      אבל לא ביחס של אחד למיליון, 

      לדעתי הרבה פחות ...

       

      חוץ מזה גם פרי דימיוני

      אמיתי לגמרי.


      איזה עצוב.... זה אמיתי? או פרי דמיונך?
        13/12/08 21:50:

      אתה כותב מדהים.

      פגשתי ילדים כאלה באירועים שונים, כקוסם, כמרצה, כהורה, כאדם.

      הסיפור של ההורים היה שונה מפעם לפעם, אבל אפשר היה לראות את תיסכולי ההורים שואגים מפיות הילדים.

       

       

       

        12/12/08 00:50:


      כתוב נפלא.

      יש אמהות שמשתגעות ומשגעות.

        פגשתי כמה נפגעי אמהות בחיי.

      * שלך שרי

        11/12/08 23:50:

      : (  עצוב :

       איך שלאמא הזו יש הפרעת-קשב-לנפשה, והפרעת-קשב כלפי הבן שלה.

       

       איך שאנשים ממליטים ילדים בלי לחשוב על טובת הילד.

       

       איך שנשים נכנעות ללחץ-החברתי האומר שכל אחת חייבת ללדת.

       

       איך שהיא הופכת את הילד לצֵל-שלה ומונעת ממנו להתפתח.

       

       "על העיוורון" ממש... והילד הוא היחיד הרואֵה, ומביע את שרואֵה ע"י קשיי-קשב...

       

       

       

       

       

       

        11/12/08 00:19:

      צטט: ליאור רועי 2008-12-10 23:43:52


      זה מאוד מבלבל לחיות בעולם כ"כ מלא מודעות...

       :-)

       

      נהדר!

       

        11/12/08 00:10:


      מענין.

      לא יודעת אם כתבת את זה על סמך מקרה שאתה מכיר

      אבל זה מזכיר לי סיפור אמיתי. שאני מכירה.

        11/12/08 00:06:
      ואת כל זה היא הספיקה לספר לך במפגש שלאחר הופעה, ועם ילד לידה שלא סותם לרגע?! היא צריכה ריטלין!
        11/12/08 00:05:

      פוסט חשוב. כל הטרנד הזה של הפרעות הקשב...והפיתרון המיידי בלדחוף לילדים כדורים כימיים למוח...לא יודעת....נהייה מפחיד.....נראה לי נלך על אומגה 3 במקום....
        10/12/08 23:43:

      זה מאוד מבלבל לחיות בעולם כ"כ מלא מודעות...
        10/12/08 14:46:

      אני מוצאת את זה כואב נורא

      והמחשבה הולכת לי רחוק מאוד

      אל מקום שהוא כבר לא יהיה ילד אלא נער ואיש וכל זה ילווה אותו

      והוא זה שיצטרך להחזיק אותו את אמו

      פעם קראתי בספר של מירה מגן על חוויותיו של בן יחיד כאיש בוגר אל מול אמו אותה הוא ועד

      והפעם הזו אצלך מציגה נקודה נוספת על אם ובנה

      וזה כואב מכל צד שמסתכלים על זה

       

        10/12/08 14:25:


      חזק. חזק מאד.

      תמיד אני חוזרת לעצמי ושואלת - מה הבן שלי משקף לי, מה הקשיים או החששות לגביו משקפים לי.

      כי הרי, הילדים שלנו - המראות החזקות ביותר שיש לנו.

      תודה על התזכורת.

        10/12/08 09:47:

      סיפור יפה ועגום. אמיתי?

      אם כן, אני מרחמת עליה. אני מרחמת עליה לא בגלל שיש לה את יהונתן עם כל מה שיש בו. אני מרחמת עליה וגם עליו כי היא לא מרפה ולא מרפאה.

      כי ילד שכזה זקוק לטיפול בין אם פסיכיאטרי ובין אם פסיכולוגי - והיא חוששת ולא רוצה. היא פשוט לא מבינה.

      אי טיפול שכזה מונע ממנו לממש את הפונטציאל הגלום בו.

      אי טיפול מונע ממנו וממנה השתלבות בחברה.

      אתה מתאר אדם שאיבד את עצמו, ביטל את עצמו לחלוטין וזה הרועץ.

      אם היתה מטפלת קודם כל בעצמה אם היתה מאושרת - גם עבור יהונתן דברים היו נראים אחרת.

      אני יודעת את זה - גם אני הייתי שם...

      היום אני במקום אחר לגמרי....