עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    "היציאה לחופשי"...

    אז הנה אני,כיום(6.7.07),בן 26,שחקן,מתופף,זמר,מנחה,ומתפרנס כיום גם מחלטורות...
    והיום אני עושה עוד דבר חדש-פותח בלוג!

    אבל,הכל התחיל לפני 26 שנה כשנולדתי כחרדי,גדלתי כחרדי,ועברתי המון דברים בדרך לת\"א החילונית(וגם אחרי...)

    אז לפני שאתחיל את הבלוג עצמו (שידבר גם על מאחורי הקלעים(עם הטוב,והרע שבזה) של שחקן יחסית בתחילת הדרך,ואותו כנ\"ל גם לגבי המוזיקה,וגם על הקונפליקטים הרבים בחיי היום יום,ועל ההשפעות והתוצאות של העבר החרדי שלי,ועוד דברים רבים אחרים...)
    אני אקדים בפרקים הראשונים,ואספר את סיפור חיי מהילדות,ועד היום.


    מכיון שהפרקים מסודרים בצורת פוסטים,זה אומר שהם מהסוף להתחלה,לכן עיברו לעמוד הבא והתחילו לקרוא את הפרק הראשון בתחתית העמוד.

    קריאה מהנה...



    התופים,הטיסה,ההפגנה,החזרה,והשאלות. או:פרק ד...

    21 תגובות   יום שלישי, 10/7/07, 19:53

     פרק ד'(המשך מהפרק הקודם):

    ספרתי את הימים אחורה עד לטיסה,בקוצר רוח...והנה,הגיעה חופשת החגים,והתחלנו בהכנות לטיסה כולל כל הבירוקרטיה.

    יומיים לפני הטיסה נסעתי עם אבא שלי לקנות לי סט תופים.כשהגענו לעמנואל,מיד הכנסתי את התופים למקלט,ומכיון שלא הייתה לי כבר סבלנות,דילגתי על שלב ניקיון המקלט(שהיה מלא באבק נוראי...),והרכבתי את הסט.

    להפתעתי(או שלא כ"כ הפתעתי...),ברגע שהתיישבתי מול התופים,התחלתי פשוט ממש לתופף. גם מקצבים וגם מעברים,שהיו עד לאותו רגע אך ורק במאגרי מוחי...וכל מיני אילתורים.

    כך נשארתי עם התופים במשך מס' שעות,עד שנאלצתי לפרוש,כדי לעשות אחרונות לטיסה.

    ואכן לאחר מס' שעות הגענו לנתב"ג,ועלינו על הטיסה לארה"ב.לאחר הטיסה הארוכה הגענו לברוקלין,וקיבלנו דירה של חב"דניקים ששהו כאן בארץ באותם ימים.

    וכך הגיע ראש השנה,עם תפילותיו וארוחותיו...בתפילות הרבי היה יוצא מידי פעם למין מרפסת גבוהה כזאת שיוצאת מחדרו אל מעל לאולם ביהכנ"ס(מכיון שהיה כבר מאוד חולה בימים אלה,לא שהה כל הזמן בתוך האולם),ומידי פעם עושה תנועות עם היד,שאני בתור נער צעיר מאוד הופנטתי מהם.

    את הארוחות עשינו אצל משפחות תושבות המקום.

    יום אחרי ראש השנה נערכה "קבלת פנים" שבה כל מי שרוצה להכנס לרבי,נכנס למס' שניות,ומקבל ברכה.אנחנו נכנסנו לרבי ביחד עם ה"מיוחסים" מכיון שאבא שלי היה נבחר ציבור,והוא הביא איתו לרבי,מתנה סימלית בשם ציבור רחב.במס' השניות שנכנסנו אליו,הייתי פשוט מהופנט. הוא היה מאוד חולה,ובקושי דיבר,אלא רק מלמל,אבל הוא הקרין המון עוצמה,והיה לו מבט חודר מאוד.לאחר מכן,אבא שלי הציע לנו לנסוע למנהטן לטיול.

    נסענו למנהטן,ולעוד מקומות שאני לא זוכר את שמם,ב"סבוואי".ואז,תו"כ הטיולמצאנו את עצמינו פתאום  ממש בתוך הפגנה.זה היה מאוד מוזר,כי בהפגנה דיברו גם בעברית.מסתבר,שזאת הייתה שגרירות ישראל בארה"ב,והמוני יהודים אמריקאים,ואף מעטים ישראלים הפגינו נגד משהו שקשור לרשות הפלסטינית(לא  זוכר מה זה היה בדיוק.)

    רצינו ללכת משם,ופתאום ניגש אדם לאבא שלי,והציג את עצמו,בתור אחד ממארגני ההפגנה,ואמר שהוא מזה את אבא שלי,ומבקש ממנו לנאום.אבי כמובן סירב,ואמר לו שאנחנו בס"הכ מטיילים קצת ושבטעות נקלענו להפגנה.האיש לא ויתר,והפציר שוב ושוב,ופנה לשאר מארגני העצרת,וסיפר להם מי זה אבי,ואז גם הם ביקשו ממנו.

    לבסוף אבא שלי הסכים.הוא עלה לבמה המאולתרת,כשאחי הקטן על הידיים שלו,ותו"כ זה הוא נאם במקרופון באנגלית(כמובן שלא הבנתי כלום,כי אנגלית לא למדנו בישיבה...) לאחר הנאום ניגשה אלינו אישה יהודיה אמריקאית,ואמרה שהיא מאוד התרגשה מהנאום,ושהיא מתעקשת לקחת אותנו לסיור עם הרכב שלה,ואף להחזיר אותנו לבורופארק,לדירה שבה התאכסנו.

    היה טיול מאוד מעניין...למחרת,גילינו שבעיתון היהודי של ארה"ב ועוד מס' מדינות,(לא זוכר את שמו,אבל אשמח אם מישהו יאיר את עיניי...), מופיעה התמונה של אבא שלי,נואם,עם אחי הקטן על הידיים,על העמוד הראשי.עד כאן היה "על קצה המזלג" של שהותינו בארה"ב.

    נגמרו החגים,חזרנו לארץ,ואני חזרתי לישיבה.הייתי מאוד "דוס" מבחינות רבות באותם הימים,אבל אותן השאלות שהיו לי בעבר,והשארתי בצד,התחילו שוב לצוץ.בימי שיש היינו יוצאים ל"מבצועים"(מלשון מבצעים),שזה אומר ללכת להניח תפילין לחילונים,מחוץ לישיבה.

    במבצועים האלה נחשפתי פתאום לציבור חדש-הציבור החילוני. באותו שלב,התיחסתי לציבור החילוני כאל ציבור,טועה,שמתפקידי בתור אדם לא טועה,להאיר עיניו... אז אמנם באותו השלב היית שלם עם הדתיות שלי,אבל שוב השאלות של ההבדלים בין החרדים לדתיים,הציקו לי שוב ללא הפסקה. כשהבנתי שתשובות אני לא אקבל,התחלתי להיות מתוסכל,והחלטתי שאני כבר מספיק בוגר כדי להחליט לעצמי מה מותר ומה אסור,ומה נכון ומה לא. ואז התחילה תקופת "החיים הכפולים" שלי: בימי שישי כשנסעתי להוריי,הייתי מגיע לתחנה המרכזית החדשה בת"א(אז היא באמת הייתה חדשה...),מחליף את הבגדים בשירותים,ומחליף מכיפה שחורה לסרוגה,ואת המגבעת הייתי מחביא בשקית גדולה. וכך,בתלבושת החדשה,הייתי מטייל שם,וחש תחושת חופש(!!!). כל פעם שהייתי רואה חרדי מרחוק,הייתי מתחבא,כדי שבטעות לא יזהו אותי... הדבר סימל את נדב של אותה תקופה: נדב שחי כחרדי,אך מבפנים הוא כבר לא. וכך חייתי עד גיל 16.5 בגיל 16.5 כשיצאנו לחופשת "בין הזמנים",החלטתי שאני לישיבה יותר לא חוזר! ידעתי שלישיבה תיכונית אבא שלי לא ייתן לי ללכת בכל מקרה,ואז מצאתי פתרון:  בכפר חב"ד קיים בי"ס ששייך לחב"ד,אך התלמידים מגיעים ממשפחות מסורתיות,או קצת דתיות,ולומדים בו גם "לימודי קודש",וגם" לימודי חול",ובנוסף גם מקצוע. לגבי בי"ס הזה ידעתי שבוודאות אבא שלי לא יסכים לשלוח אותי,כי יצא לו שם רע מאוד,כי הגיעו לשם גם "חרדים מקולקלים" שנפלטו מישיבות. אבל,גיליתי שנפתחה שם מסגרת חדשה,"תורנית" שנועדה לבני ישיבות "טובים",שעזבו מרצונם את הישיבות,מתוך קושי ללמוד תורה כל היום. לאחר המון ויכוחים,ולאחר מס' איומים מצידי שאני אברח מהבית,ואלך לעבוד,(שהפעם עבדו, בניגוד לגיל 12...),אבי הסכים שאלמד שם,אך לאחר התחייבות מצידי לא לשמוע מוזיקה חילונית,לא להחליף את הכיפה,לא לראות טלביזיה,ועוד מס' דברים... חיכיתי בקוצר רוח,בהתרגשות רבה,ובשמחה,לבי"ס החדש ןלחברים החדשים. אבל כשהתחלתי ללמוד שם הברר לי שהשמחה הייתה מוקדמת,וממש מיותרת. פשוט חשכו עיניי: קודם כל מבחינת לימודים,זאת הייתה הפעם הראשונה שנכנסתי לשיעור אנגלית,גאוגרפיה היה מקצוע שהייתי בו בור לגמרי,מתמטיקה היה בשבילי בליל של מספרים וצורות מוזרות,ומושגים מוזרים. שלא לדבר על פיסיקה... והדבר שעוד יותר הכניס אותי לשוק היה ה"חברים". לראשונה למדתי שיש אצל נוער 2 מושגים מנוגדים-"פריקים",ו"ערסים". למדתי גם,ש"החברים" החדשים שלי משתייכים לקבוצה השניה... אז מצד אחד נהניתי מהעובדה שאני כבר לא בישיבה,ושה"חברים" החדשים מדברים גם על "בחורות",ולחלקם אף יש חברות... אבל מצד שני מאוד הפריע לי הצורה שבה דיברו על "בחורות",והפריע לי גם שאחד הנושאים המרכזיים זה "מכות". החבר'ה פשוט חיפשו בנרות עם מי אפשר ללכת מכות,כמה שיותר,ועם כמה שיותר... ואז במשך הימים מצאתי את עצמי כביכול בחבר'ה,אבל זה שתמיד אפשר "לכפכף אותו"... עם הזמן למדתי שכדי להיות ב"חבר'ה", אני צריך להכיר את כל ה"תותחים"-אבי ביטר,עופר לוי,שריף,וכו'... הגעתי למצב,שפשוט שיקרתי לכולם וסיפרתי שאמנם אבא שלי אשכנזי,אבל אמא שלי טריפולטאית(למרות שהיא אשכנזיה גמורה...),כי אשכנזי הייתה מילת גנאי,שם במקום. ואז שוב מצאתי את עצמי נמצא במקום שאני לא רוצה להיות בו,ועם אנשים שאני לא רוצה להיות איתם. לנסות לעבור למקום אחר,הייתה בשבילי אופציה לא קיימת בכלל,גם כי לא היה לי לאן,וגם בגלל שכ"כ נאבקתי בהתחלה,כדי כן להגיע לשם,מהישיבה. פשוט חייתי בקונפליקט... הדברים היחידים שעודדו אותי במעט,היה ש"בבריחות הליליות"מהפנימיה,לעבר בי"הס  של בנות שהיה במרחק של 20 דק' הליכה,ה"חבר'ה" לקחו אותי איתם,כי הם החליטו שזה טוב להם שאני גם מגיע. וכך גם היו לוקחים אותי איתם לפעמים לבריחות קטנות כדי לעשן סיגריות.(ה"גברים"שבחבורה היו אפי' מכניסים לריאות...) כשהיינו "מבריזים" והולכים לכיוון פנימיית הבנות,היה לי את הריגוש הזה,של לשים ג'ל על השיער,ללבוש בגדים יפים,לרסס את עצמי בדאודורנט "טיטניום",ואז השלב שבו פתאום יש לי הזדמנות לדבר עם בנות,(שעל זה אני גם ארחיב בפרק הבא...) היה ריגוש חזק מאוד! עד כאן פרק ד'. שוב,כרגיל שאלות,תגובות וכו'...מחייך שלכם, נדב.   
    דרג את התוכן:

      תגובות (21)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        1/10/09 14:49:

       נכנסתי למסע שלך באמצע הדרך והוא סחף אותי איתו. מחכה לבאות!

       

      תודה  ושנה של חופש!

        30/9/09 12:31:


      כאן אני כבר מתרגשת...

      ענת אנג'ל

      כתוב יפה.

      מצפה לקרוא את ההמשך.

       

        25/7/07 13:08:

      נדב

      בערך כמו בהארי פוטר, אני קוראת אחרי כולם (נתקעתי במס' 4).

      אבל להבדיל ממנו, אצלך אני ממשיכה לקרוא.

      ממש יומן חיים.

        12/7/07 20:20:
      ממתינים..
        12/7/07 17:41:
      טוב,קראתי את התגובות,וזה נתן לי חשק לכתוב את הפרק החמישי,אז יאללה,אני מתחיל לכתוב...
        12/7/07 15:58:

      נדב, אתה כוכב אמיתי...

       

      פשוט תענוג לקרוא... צריך הרבה אומץ לחיים שכאלה...

       

      :)

        11/7/07 23:19:

       

      חזרתי לככב מחייך

        11/7/07 16:56:

      זה ממש מרתק

      יפה שיש לך כוח לספר בחלקים את הסיפור

      כשאנחנו כבר מתים לעוד

        11/7/07 11:19:

      הבטחתי אתמול וחזרתי היום :)

      ועכשיו,

      משאני יודעת

      שאתה מכיר את כל התותחים

      אני שמחה

      שאנחנו חברים לשון

      פשוט מרתק

      ת מ ש י ך

        (כוכב)

        11/7/07 08:32:

      איזה כיף לתת את הכוכב הראשון לפוסט הזה.

      מרתק.

        11/7/07 02:33:

      כיף לשמוע.(יותר נכון לקרוא...)

      מה שנותר לי הוא לאחל לך טיסה נעימה!

       

       

        11/7/07 02:31:

       

       

       

      היי נדב

       

      נהניתי (כרגיל) מהפוסט שלך. הסיפור עם ההתחפשות בשירותים של התחנה המרכזית

      גרם לי לצמרמורות. זה נורא נורא קשה!

      לברוח מעולם בו אתה חי, להרגיש שאתה חי בשקר... זה פשוט נורא. אהבתי את התיאור של תחושת החופש שזה גרם לך. בכלל אני חושב שתיאור התחושות האותנטיות שלך הם הדבר הכי חזק בפוסטים.

       

      לצערי אני נוסע ממש עוד שעה לחו"ל, ואחזור עוד 8 ימים כך שאפספס את המשך הסיפור.

      מבטיח לעקוב ולהשלים פערים כשאחזור...

       

       

        11/7/07 02:23:
      דנה,תדעי לך שאת נותנת לי השראה בזה שאת מגיבה קבועה אצלי... קורץ
        11/7/07 02:21:

      אין בעיה,כשאני אתקדם בפרקים אני עשה פוסט מיוחד על ה"תגיות" ועלי השלכת...

       

      לא נמניתי על ה"פריקים" כי בכיתתי ספציפית לא היו כאלה(וגם בביה"ס כולו,כמעט ולא היו כאלה)...(בהמשך את תגלי עוד פרטים מעניינים בקשר לזה...)

       

       

        11/7/07 02:02:

      איזה מתח, פשוט  מרתק

       

      אחזור עם צאת הכוכבים.... 

        11/7/07 02:01:

      אתה פטרוזיליה עם עלי שלכת?

      על זה אני רוצה גם פוסט!

      צוחק

       

      ת'כלס, מפתיע שלא היית עם הפריקים....

        10/7/07 21:24:

      קראתי בנשימה עצורה את ארבעת הפרקים.

      לא היה לי ארוך

      אלא מרתק,

      כמו להכנס לעולם אסור, לא מוכר לא ידוע, טוב נו . ממש קצת.

      הכתיבה שלך טובה,

      וכשאתה חולק גם חוויות רגשיות [אמת אישית] אתה סוחף איתך את הקוראת [בשם עצמי].

       

      אשמח להמשיך ולקרוא

      ולחזור עם כוכבים כשיהיו

      אם תרצה מערכת הדקס והקפה 

       

      וחוץ מזה בהצלחה, בנאדם ! כבר לא יכולה לחכות להמשך הסיפור! 

        10/7/07 21:12:

      (:

      תודה.

      התגובות חשובות לי יותר מהכוכב(למרות שלא יזיק לי לקבל קצת כאלה...)

       

        10/7/07 20:45:

       

      צטט: mai7 2007-07-10 20:44:20

       

      פוסט ארוך ומרתק.

      אתה כותב ואני מצליחה להרגיש את הרגעים, את האנשים, את הלבטים- אף אלו שבין השורות..

      אל תפסיק !

       

      לצערי, אין לי כוכב להעניק לך.

      תזכיר לי שאני חייבת לך :)

        10/7/07 20:44:

       

      פוסט ארוך ומרתק.

      אתה כותב ואני מצליחה להרגיש את הרגעים, את האנשים, את הלבטים- אף אלו שבין השורות..

      אל תפסיק !

      פרופיל

      נדב סגל
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין