עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';

    מאכילה חינם

    מתכונים, חוויות ותצלומים מהמטבח שלי ושל אחרים

    ארכיון

    אוטוביוגרפיה בסנדלים

    3 תגובות   יום ראשון, 23/11/08, 01:51

    כבר כמה זמן אני מחכה לראות את "אוטוביוגרפיה", המופע של כנסיית השכל עם רביעיית מיתרים.
    השבוע זה קרה לי, ברדינג 3 בנמל.
    את הכרטיסים, במחיר בהחלט לא זול (140 ש"ח לכרטיס + 15 ש"ח על הזמנה באשראי), רכשנו מבעוד מועד, כאשר הבחורה (שנשמעה יותר כמו ילדה בת ארבע שבמקרה היתה שם לענות לטלפון) הבטיחה לנו ש"יש את שולחן 202, אני לא יכולה בדיוק להסביר איפה זה, אבל זה מקום טוב..." 

    הגענו. איך שעברנו את דלת הכניסה השחורה, חזרתי אחורה בזמן לשנות האלפיים המוקדמות.

    היינו חמישה חברים. מושבניקים בנשמה, פרידמנים מתים, מלח הארץ, פילפל האדמה. כולנו בוגרי שנת שירות, כולנו מגויסים צעירים לצה"ל, לכולנו חזו עתיד מזהיר. מי בחינוך, מי בחקלאות ומי בצבא.
    כל שבת שבה היינו יוצאים הביתה יחד היתה מוקדשת לטיול. פעם נוסעים לגלות מעיין נסתר ברמת הגולן, פעם לעשות פויקה בגליל העליון, פעם קמפינג במדבר יהודה. תמיד אותה תפאורה: סנדלי שורש, חולצת מסלול/גרעין ומאיר אריאל ברקע. אם רצינו להתפרע היינו מחליפים לאהוד בנאי. מקסימום שלום חנוך.

    אותה שבת חזרנו מאובקים מרמת הגולן. בלי לעצור בבית (בכל אופן, היינו חבורה די מפוזרת גיאוגרפית, שניים מעמק יזרעאל, שניים מהגליל המערבי ואחד מהרמה) נסענו להופעה של אריק סיני במועדון כלשהו בחוצות המפרץ בחיפה. אם אני לא טועה, זאת היתה הגירסה הצפונית לקאמלוט הרצליה.
    אריק סיני, נו, אתם יודעים - דרך הכורכר, אני ילד ירוק. זה מגדיר אותנו די טוב. היינו בטוחים שכולם בפנים יהיו כמונו, ילדי טבע ירוקים שבאים להנות מקצת נוסטלגיה וריח מלונים עם דבק אורנים...
    החנינו את האוטו, קנינו כרטיסים ונכנסנו. הדורמן בחן אותנו ומילמל משהו ומיד הגיע אחראי המשמרת ואמר לנו שהפעם הוא יכניס אותנו, אבל פעם הבאה בחייאת חבר'ה בלי סנדלי שורש ובלי חולצות קרועות. מביך.

    ישבנו ליד שולחן, כל כך זרים בין המנורות הקטנטנות הנוצצות לבין תאורת הרקע הכחולה. כמו עכברי כפר שנתקעו בלב הכרך הזוהר חישבנו שקלים כדי להזמין משהו מהתפריט, שכיאה למקום כזה, מציע מינימום במקסימום.
    בסוף ההופעה יצאנו וידענו שיותר לא נחזור למקום הזה. וזה לא רק בגלל השורש זה בגלל שאי אפשר באמת ליהנות מאווירה כל כך נוצצת מאופקת.

    ובחזרה לרדינג 3.

    ממרומי העקבים וחולצת השיפון (אולי הכי יקרה בארון שלי) ועם כל הכבוד לכנסייה ולרביעייה המתוקה, הרגשתי שוב בסנדלי שורש ובחולצת טריקו קרועה. המוזיקה לא באמת נגעה לי. גם כאן הרגשתי כמו אז. אי אפשר ליהנות באמת, עד הסוף.
    זה הכל ביחד: שולחנות הפורמייקה המבהיקים מניקיון, המנורות הקטנות ששקועות בקירות, העיצוב הכה-אופנתי, המנות המתוחכמות עלק שמוגשות לפני ההופעה, המיזוג המקפיא, המארחת (מארחת!) שהושיבה אותנו בחוסר סבלנות בשולחן עם עוד אנשים (עד שמצאנו לבד את השולחן הפנוי שלנו כדי לקבל תמורה הולמת למחיר הכרטיס), ואולי אפילו המשפט המשועשע של יורם חזן, רגע לפני שביצע את ההדרן האחרון בשיר 'איך זה מרגיש', שאמר: "תשתדלו להרוס פה את המקום, לא סתם..." כי באמת שלא נעים להתפרק במקום כזה, כשהכל כל כך נקי, אופנתי ונוצץ. 

    בפעם הבאה - בבארבי, חשבתי. כבר עדיף לי שיעשנו עלי, שישפכו עלי בירה ושלא יהיה לי איפה לשבת. אבל לפחות להרגיש כמו שאמורים להרגיש בהופעה. לא להישאר נקייה עד הסוף.

    ואיפה לעזאזל השארתי את הסנדלי-שורש שלי בפעם האחרונה?!

    דרג את התוכן:

      תגובות (3)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        2/12/08 16:39:
      סופסוף אני יכולה לככב אותך!
        26/11/08 21:17:
      תודה על הקישור  ליו-טיוב בכל אופן!
        23/11/08 12:28:

      מעניין, עוד מישהו סיפר כאן בעבודה על ההופעה הבוקר קריצה

       

      כתבת מאד מאד יפה. בחיי! 

      פרופיל

      גילי יובל
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      תגיות