עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';

    מאכילה חינם

    מתכונים, חוויות ותצלומים מהמטבח שלי ושל אחרים

    ארכיון

    סוד הגן הנעלם

    2 תגובות   יום שני, 17/11/08, 20:03

    יש מקומות שנראים ממש מנותקים מהסביבה שלהם. ו15 המטרים שמפרידים בין הפקולטה למדעי החברה לבין הפינה הסודית בבית הספר למוזיקה הם מעבר משמעותי. בשנה שעברה גיליתי אותו, גן סודי קטן בלב הבניין על שם בוכמן ומהטה באוניברסיטת תל אביב. היום, אולי בגלל שיעור סוציולוגיה שעסק בעיקר במונח "הון תרבותי" ואולי בגלל שמאז שהתחילה השנה אני מפנטזת על המקום הזה, ניצלתי חלון של שעה להגיע לשם.
    הגן הזה הוא בעצם פטיו שאותו מקיפות הכיתות שבהן לומדים/מתרגלים נגני בית הספר. התיישבתי על כיסא מחוץ לכיתה שבה תלמיד ניגן בפסנתר. מולי דשא ירוק וכמה שיחים נמוכים, שלושה-ארבעה עצים וגרם מדרגות מסולסל, קצת כמו באגדות, אפילו שידעתי שסביר להניח שהמדרגות האלו מובילות לכיתות מוזיקה בקומה השנייה.
    היה לי עיתון מהבוקר ותה צמחים. לא יודעת מה התלמיד הזה ניגן, אולי זו יצירה ואולי זה אטיוד מתוחכם, אבל זה לא שינה לי משהו.
    כשאני מגיעה לגן, יש לי קצת הרגשה של אירופה. האנשים שמסתובבים שם נושאים איתם כלי נגינה או ספרי תווים, המורים שמתכנסים לישיבה כלשהי באחת הכיתו תמיד נראים לי כמו מנצחים או נגני תזמורת שהגיעו לשם כמה שעות לפני פרימיירה מכובדת. הצל שיוצר הבניין גורם לאווירה מעוננת, גם אם בחוץ שמש של אוגוסט/נובמבר. ושקט...שקט... ורק צלילים של קלרנית או כינור או פסנתר מתערבבים ביחד. לפעמים גם עם איזו זמרת סופרן. אלו יכולים להיות התרגילים הכי פשוטים בפיתוח קול או סולפג'ים שחוזרים על עצמם. מבחינתי זה גם יכול להיות הקול של כיוון הכינורות, שתמיד עושה לי להתרגש מבפנים כאילו  עוד רגע יתחיל פה קונצרט אמיתי.
    התלמיד חזר על הקטע שניגן כמה פעמים, כבר זכרתי את המלודיה בראש. היתה לי שיחה שלא נענתה, אבל לא התחשק לי להרוס את האווירה בטלפון לעבודה. החלפתי את העיתון במאמר לשיעור שיתחיל עוד שעה. כבר הרבה זמן לא הייתי צלולה כמו עכשיו.
    שני בחורים עברו לידי, ושאלו אותי אם כאן זה הבניין של מוזיקה. הצבעתי על הדלת שממנה בקעו צלילי הפסנתר ושאלתי אותם אם זה נשמע להם כמו הבניין של הנדסת חשמל. הם היו קצת מובכים מהתשובה ושאלו אותי אם אני לומדת כאן לשיר.

    "לא", עניתי, "אני סתם באה לכאן כדי להירגע". הרעיון הזה דווקא מצא מצא חן בעיניהם.

    אחרי שעה קמתי משם. הסתכלתי דרך החלון העגול של הכיתה ורק ראיתי את הראש המתולתל של התלמיד המנגן. אני צריכה לזכור את השעה הקבועה שבה הוא כאן ואולי פעם להגיד לו שהייתי הקהל שלו בימי שני. המשכתי לכיוון היציאה ובדרך עברתי ליד כיתה של זמרות ששרה גבוה גבוה. יש לי עוד חצי דקה לחצות שוב את הגבול חזרה למדעי החברה.

     

    אם אתם מתכוונים להגיע, תשמרו על השקט, ובבקשה תשאירו את הכיסא הראשון מימין ריק. בשבילי.

    דרג את התוכן:

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        18/11/08 21:39:

      צטט: ליאת זנד 2008-11-18 10:09:27


      קראתי את הפוסט ובראש התרוצץ לי: "סוד הגן הנעלם" ואז ראיתי את הכותרת חיוך

       

      Graet Minds Think Alike....

       :)


       

        18/11/08 10:09:

      קראתי את הפוסט ובראש התרוצץ לי: "סוד הגן הנעלם" ואז ראיתי את הכותרת חיוך

      פרופיל

      גילי יובל
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      תגיות