עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';

    מאכילה חינם

    מתכונים, חוויות ותצלומים מהמטבח שלי ושל אחרים

    ארכיון

    בין שתי קומות

    1 תגובות   יום שלישי, 11/11/08, 03:14

    שתי קומות, שבעה ימים, הרבה תהיות.
    אלו הדברים שהפרידו בין שני המופעים האחרונים שראיתי בקאמרי. הראשון - ההצגה "היה או לא היה" לעומת המופע של קבוצת הפלייבק "קרטושקס".
    ל"היה או לא היה" הגעתי עם ציפיות גבוהות, בכל זאת, לדעתי היא אולי ההצגה המדוברת ביותר השנה, עם קאסט מרשים שכולל את יחזקאל לזרוב, אלי גורנשטיין ויוסי גרבר ועם מסע יחסי ציבור רווי נוסטלגיה תל אביבית חולמנית.

    האולם היה מלא והמסך הורם בדיוק בשעה 20:30 וחשף תפאורת בית קפה מצוחצחת.

    שבוע אחר כך נכנסתי לקפה תיאטרון הקאמרי רגע לפני שסגרו עלי את הדלתות. הקהל ישב סביב שולחנות ועל הבמה השחורה לא היתה כל תפאורה מלבד חמישה כיסאות לבנים. כאן לא היה מסך.

     ואני חוזרת שוב ל"היה", ההצגה שמגוללת את סיפור אהבתם של המשורר אלכסנדר פן לשחקנית חנה רובינא על רקע תל אביב של שנות ה30. אם התיאור הזה נשמע קצת כמו פירסומת זה אולי כי כך אני גם יכולה לתאר את מה שהרגשתי במהלך ההצגה. לא הבנתי מאיפה בא לי מבול הביקורת השלילית שהרגשתי תוך כדי התנהלות ההצגה ואחריה: למה הדיקציה של השחקנים לא מושלמת? למה יש כל כך הרבה גימיקים? למה הדיאלוגים כל כך מתחכמים? מרוב עצים לא רואים את היער, למה זה לא מרגש אותי? למה אני לא צוחקת מהבדיחות... והיו עוד הרבה כאלה. אני אחסוך. התחושה הכללית היתה רק לחכות שזה ייגמר ולצערי הרב, זו הרגשה שחזרה על עצמה בעוד כמה הצגות רפרטואריות שצפיתי בהן לאחרונה (נערי ההיסטוריה של בית לסין למשל).
    הרגשתי מוזר נוכח רוח הביקורתיות הזאת שלי. בתור ילדה מאוד אהבתי תיאטרון. זה אף פעם לא שיעמם אותי, זה הצליח לרגש אותי ולהחזיק אותי במתח עד הסוף... אבל הפעם כעסתי אפילו על הביקורות החיוביות שהוצבו לראווה בקופות. למען האמת - אני יצאתי מההצגה הזאת מותשת מרוב דיאלוגים מפולפלים, אפקטים משוכללים ויותר מדי נוסטלגיה תל אביבת חולמנית. עם כל הסדינים המתנפנפים על הבמה, הוידאו ארט (שלא עובד אף פעם בתאטרון) והשירה בציבור, אני רציתי חויה פשוטה יותר, עמוקה יותר ומקושטת פחות.

    שבוע אחר כך, בקפה הקאמרי עלו הקרטושקסים אל הבמה מתוך הקהל.
    בניגוד לתפאורת הקפה המצוחצחת ב"היה" כאן אין תפאורה. רק חמישה כיסאות לבנים ורקע שחור. השחקנים לבושים בפשטות - מכנסיים שחורים וחולצה בצבע מדורה. מלבד ארבעת השחקנים המציגים יש מלווה מוזיקלי שגם הוא מאלתר על הרגע, ומנחה. אחרי שיר הפתיחה המג'וברש וכמה מילות הסבר על תאטרון פלייבק הם התישבו וחיכו לסיפורים מהקהל. תאטרון פלייבק הוא למעשה שיטה שבה הקהל מביא סיפור והשחקנים מציגים אותו בטכניקות שונות. לא מדובר כאן בערב "של מי השורה הזאת" וגם לא בערב פסיכודרמה. גם לא במה שבינהם. הכוונה אצל קרטושקס היא להיות תאטרון המדורה המודרני, זכר לימים בהם אנשים היו מתכנסים סביב מדורת השבט ומקשיבים לסיפורים אחד של השני. אפשר להרגיש מה עובר על הקהל - המבוכה - מי יעז לקום ולספר את הסיפור הראשון, הסקרנות - איך יבחרו להציג את הסיפור והתהייה - אם הבמה מחייבת שלכל סיפור יהיה הפי אנד? אני לא יודעת עד כמה השחקנים מתרגשים, אבל אפשר לדעת מתי הקהל מתרגש.

    שבעה ימים והרבה תהיות על ההבדלים בין תיאטרון רפטוארי לבין תיאטרון אימפרוביזציה שאולי אפשר אפילו לשייך אותו לפרינג'. ניסיתי לחשוב למה החמרתי כל כך עם הבימוי של עמרי ניצן ב"היה", למה קטלתי כל גימיק, למה כל אפקט על הבמה הרתיח אותי, לעומת הגישה ה"סלחנית מראש" כלפי מופע הפלייבק. כל זה הביא אותי למשמעות הקהל בהצגה. בתאטרון רפרטוארי הקהל הוא צרכן מוחלט - הוא בא כדי לקבל את הסחורה. ומותר לו להתלונן ולהתמרמר, בדיוק כפי שקרה לי, על שלא עברתי את החוויה שככל הנראה ציפיתי לה, לאותה התרגשות שהיתה תוקפת אותי כשהייתי הולכת לראות הצגה בגיל 16, בהיכל התרבות בעפולה (כן, כן עפולה. זאת עם הגרעינים, לא שגדלתי שם או משהו כזה, אבל זה כבר סיפור אחר).
    אבל בתאטרון פלייבק, הקהל אחראי למתרחש על הבמה במידה כמעט כמו שהשחקנים אחראיים לה. איש לא יודע מי יספר ומה יסופר, איש לא מבטיח לך שהערב אתה עומד להתרגש, איש לא מבטיח שתצחק, איש לא מבטיח שתבכה.

     

    שני מופעים תחת אותה קורת גג בהפרש של שבוע ימים.
    אני לא פותחת כאן חזית מול עדנה מזי"א ולא קוראת לרוץ למופעי פלייבק, אבל מעניין אותי להתבונן קצת בעצמי ולבחון את הרצון להתחבר לתאטרון ה"מערב קהל" לעומת התאטרון ה"מציג לקהל". 

     אולי זה קשור לעובדה שזה הפוסט הראשון שלי כאן (התעקשתי לפתוח דף חדש ושכחתי כמה זה קשה), על שבחרתי להתערב ולא להמשיך לקרוא ביקורות שכותבים אחרים. כי מסתבר שאני חושבת הפוך לגמרי ממה שהם.

    (גילוי נאות: אחותי היא חלק מקבוצת "קרטושקס"...)

    דרג את התוכן:

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        14/11/08 00:21:


      בגלל עבודתי בשנים האחרונות נחשפתי לפלאי היצירה התיאטרונית בארץ - בכל ערב עולות עשרות הצגות - רפרטואריות, פרינג', בידור, סטודנטים ונישתיות (תיאטרון מרוקאי וכאלה). פשוט לא יאומן.

       

      אין ספק שהתיאטראות הגדולים, בהיותם משקיעים בגדול, מחוייבים למכור הצגות כמה שיותר. מלבד הקהל הרחב יש גם איגודים מקצועיים כמו "חבר" וארגון המורים" וגם ועדי עובדים מהגדולים במשק ולהם מכינים תבשילים מיינסטרימיים ביותר. בין יער המיינסטרים הבינוני יש הבלחות של יצירה שווה - נסי את "יאקיש ופופצ'ה" בגשר, את "משוגעת" בהבימה ואת "המלט" בקאמרי. פשוט מופתיות. באמת.

       

      והפרינג'? יש בו יציאות נפלאות ובלי קשר לגיל הכרונולוגי, גם הרבה יציאות רעננות, חדשניות ומעזות.

       

      כתבת מצוין. חבל שאין לי כאן מספיק כוכבים. בקרוב...אל ייאוש...:-)

      פרופיל

      גילי יובל
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      תגיות