עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סרטים מומלצים מדנמרק

    10 תגובות   יום שלישי, 21/10/08, 11:05


    לרגל כתבה שלי באתר האוזן השלישית על שני סרטים דניים מהשנה החולפת, אני מצרף כאן כתבה ישנה על הקולנוע הדני הפוסט-דוגמה. אז כן, הקולנוע בדנמרק חי וקיים ומפתיע ואני ממליץ על הסרטים של הדנים בחום רב. הופעות משחק משובחות, דיאלוגים אינטליגנטיים והרבה אומץ.

     

    זאת הכתובת למאמר החדש: http://www.third-ear.com/p_Article.aspx?id=839

     

    ********************

     

    ישנן כמה סיבות טובות להאמין שמשהו ממש לא מסריח בממלכת דנמרק, לא מעלה עובש, נרקב ונדחק לפינות השכחה של ההיסטוריה התרבותית באירופה. תוך חמש עשרה שנה קבעה עצמה המדינה הסקנדינאבית הקטנה כמעצמת קולנוע, שיחד עם ספרד, מאיימת על ההגמוניה הצרפתית, בכך שהביאה בשורות של חדשנות ובו זמנית פיתחה סרט נע מסחרי יותר. המילה "דוגמה 95" היא הרבה יותר ממושג שגור בפיהם של סטודנטים רבים לקולנוע ברחבי העולם. ה"דוגמה" של לארס פון טרייר ותומס וינטרברג היא שילוב מוצלח של עצמה רגשית ואילוץ כלכלי, שמזכיר באופיו את בשורת הניאו-ריאליזם מטעם הציר רוסליני-ויסקונטי-דה סיקה באיטליה של שנות ה-40. הדור החדש של יוצרים דניים מצליחים לא מאכזב, ומספק מגוון רחב של ז'אנרים, תוך שימוש פנאטי יותר או מתפשר בעקרונות ה"דוגמה". בין השמות הבולטים בדור זה הם הבמאית סוזאן ביר, שסרטייה "אהבות פתוחות" ו-Brothers קנו להם שם עולמי, התסריטאי-במאי אנדרס תומס ינסן (Adam’s Apples) שפרץ עם התסריט של "השיר האחרון של מיפונה", והשחקנים המוכשרים פפריקה סטין (החגיגה), ניקולאי לי קאס (האידיוטים), אולריך תומסן (Arvet) ומדס מיקלסן (חתונה דנית).  

    שנת 2006 היא שנה מצוינת לעסוק דווקא בשלושה שמות פחות מוכרים לקהל הרחב, החוץ-דני: הבמאית אנט קיי אולסן, הבמאי הצעיר פר פלו, והילד הרע של הקולנוע הדני – ניקולאס וינדיג רפן. אולסן, הידועה בעיקר בזכות הדרמה הריאליסטית א-לה מייק לי שלה – "הפרעות קטנות" (2002), מעלה בסרטה החדש, 1:1, את סוגיית ההגירה שכל כך מטרידה את אירופה ב-10 השנים האחרונות, והופכת לסוגיה מובחנת בסרטים הדניים. תחילתו של הסרט במונטאג' ויזואלי ווויס-אובר, שמתארים את הקמתה של שכונה חדשה בשנות ה-60, אתר לנוחיות מודרנית, שלווה וביטחון. מעבר חד לתקופתנו מראה כיצד השכונה האידילית נתפסת כבעייתית עם כניסתם של מהגרים מהמזרח התיכון. השד הגזעני יוצא מהארון עם תקיפתו של בחור בן 19, שאמו היא עובדת סוציאלית המתעקשת להמשיך לדור בשכונתה, למרות הפצרותיה של אמה. מערכת היחסים בין אחותו של המותקף לבן זוגה הפלסטיני הצעיר, מתערערת עם חשדותיו של הנער כי אחיו המתאגרף אחראי לתקיפה. דנמרק הליברלית, שהתמידה כל השנים בתמיכתה במאבק הפלסטיני ובמאבק הערבי בכלל לעצמאות מפני ההגמוניה האמריקאית, מוצאת עצמה בדילמה חריפה עם חדירתם של מהגרים ערבים לקהילתה. המגע הישיר איתם חושף את הגזענות המובנית בחברה הדנית, גזענות שהוסתרה ע"י מדיניות פרו-ערבית (כמו בצרפת), ואולסן משרטטת את הקונפליקט המטריד הזה בצורה מורכבת ולא שיפוטית. שמו של פר פלו עולה לכותרות השנה עם השלמת "טרילוגיית המעמדות" שלו בסרט Manslaughter, שכמו סרטה של אולסן משלב סוגיה פוליטית בתוך קונפליקטים משפחתיים (ראו הרחבה ב"עשרת הגדולים של האוזן השלישית"). בכלל, ראוי לציין שהקולנוע הדני מתמיד בעיסוקו במשפחה, מורכבות הדינמיקה המשפחתית, התפוררותה בסוף המאה ה-20, והרצון לאחות את הקרעים. רוב סרטי הפשע, המותחנים הפוליטיים והפסיכולוגיים, שלא לדבר על הדרמות והקומדיות השונות, נעים בתוך או סביב המרחב המשפחתי. כך גם טרילוגיית הפשע המבריקה של ניקולאס וינדיג רפן.   

    מה שהתחיל כתוכנית לסרט בן 10 דקות, הפך לסרטו הראשון של וינדיג רפן, שמתאר שבוע קדחתני במיוחד בחייו של סוחר סמים. מה שמתחיל כשבוע שגרתי בסרט Pusher, הופך עד מהרה לסיוט בלתי נסבל עבור פרנק, שאינו מסוגל להחזיר את חובו הכספי הגדול לברון סמים מקדוני בשם מילו. ככל שמתקדם הסרט, כך תופח לו החוב ובמקביל הייאוש של סוחר הסמים הקטן, שפונה לאלימות בלתי נסבלת על מנת להשיג את מבוקשו. עם ההסלמה במצבו, הופך המבע של הסרט ליותר ויותר נוירוטי ומלחיץ, מה שמגובה בפסקול אלקטרוני מעיק. מעבר לסיפור היחסית פשוט, מדקדק וינדיג רפן בתיאור ההוויה של סוחרי הסמים כמו מחקר אנתרופולוגי-קרימינולוגי לכל דבר. הדינמיקה בין פרנק לסביבת העבודה שלו, בין פרנק לסייד-קיק שלו – טוני (אותו מגלם מדס מיקלסן בכישרון פנומנאלי מרגש), ובין פרנק לזונה נרקומנית עצובה בשם ויק – מתוארים מתוך הבנה פסיכולוגית מעמיקה מעבר למיומנות הקולנועית והכישרון הבלתי מעורער לעבודה עם שחקנים (שרבים מהם, בעיקר המשניים, אינם מנוסים או אינם מקצועיים כלל). פרנק מתואר כאימפוטנט רגשי ופיזי, שאינו מסוגל לקשר רציני ומחייב עם אף אחד. ה"זוגיות" שהוא מקיים עם טוני היא זוגיות הומואירוטית-אינפנטילית שנגמרת באקט אלים, וגם זו שהוא מנהל עם ויק נטולת סקס ומאופיינת כמערך סאדו-מזוכיסטי מבחיל. וינדיג רפן אינו מסתיר את משמעותו של האקדח בחייו של פרנק ואת משמעותם של אגרופיו, כתחליף למה שחסר לו בין הרגליים ובנשמה. את המוטיב הזה, דרך אגב, לוקח איתו הבמאי גם לסרטו השני, שבו דמותו של טוני היא זו שמונחת מתחת לעדשת המיקרוסקופ. טוני אינו מסוגל להזקיר את איברו בסצנה מצחיקה ומעוררת רחמים מול שתי זונות, אבל כמה דקות לאחר מכן הוא רוכב בפראיות במכונית שגנב, תחליף נאות בגיל הפסיכולוגי שלו, למה שלא מתפקד בחיי המין.  Pusher יצא לאקרנים לפני עשור וגרף הצלחות מרובות, אולם החגיגה זוכה לחיים מחודשים עם יציאתו השנה של DVD, שבו מצורפים לסרט שני סרטי ההמשך, Pusher II ו-Pusher 3, מ-2004 ו-2005 בהתאמה. שני סרטי ההמשך מפנים תשומת לב גדולה הרבה יותר לגרעין המשפחתי, וחושפים את דינמיקת האבות-בנים השוררת בין טוני לאביו בסרט השני, ובין מילו לבתו בסרט השלישי. טוני משתחרר מהכלא שנים מספר לאחר ההתרחשויות של הסרט הראשון בסדרה, ושואף לתקן את יחסיו עם אביו, שנוהג בו בסדיסטיות יתרה. תהליך ההתבגרות המעוות שלו כולל גם התייחסות לפרט קטן נוסף בחייו – הולדתה של תינוקת שהוא מטיל ספק בהיותה בתו. בסרט השלישי שמתמקד בגנגסטר המקדוני, מתחייב מילו לבשל לחמישים אורחים ביום ההולדת של בתו, תוך שהוא מתמודד עם גיהינום פרטי משלו – הגמילה מקוקאין. אלא שהגמילה הזו היא סימבולית לסגנון חייו באופן כללי. המאפיונר הכוחני שמצטייר בשני הסרטים הקודמים, מתגלה כאן כאיש מזדקן על סף משבר נפשי טוטאלי, שחושש מהמוות הזוחל באיטיות בטוחה, ומוצא עצמו תקוע במציאות חרדתית-פרנואידית שהוא עצמו ייצר. לאחר שביסס את מעמדו בשוק הסמים של הבירה הדנית, מוצא עצמו מילו מתקשה לעמוד בתחרות מול קבוצות סחר חדשות המורכבות מאנשים צעירים ודינאמיים יותר. מעבר לדיאגנוזה פסיכולוגית של דמות קרימינאלית במשבר, עוסק Pusher 3 גם בתיעוד מאוד מתוחקר של קהילות המהגרים בקופנהגן. סצנות רבות מתרחשות במסעדה של מילו, העסק החוקי שלו שבו הוא משמש כטבח, תוך התבוננות במערכת היחסים שלו עם אנשיו – כולם מהגרים ממה שהיה פעם יוגוסלביה, עמיתיו לעסקים מהמאפיה האלבנית, ועוד שלל טיפוסים מהבלקן ומטורקיה. ריבוי הרבדים בטרילוגיה של וינדיג רפן, שמשלבת בין הפרטי והפסיכולוגי לקהילתי-סוציולוגי-כלכלי, הוא זה שמסמן אותה כרומן קולנועי מרתק, בעל אימפקט דיקנסיאני כמעט.  כאמור, נושא ההגירה לדנמרק נותן את אותותיו גם בקולנוע המקומי, ושניים מהסרטים החשובים שעסקו בה, במישרין או בעקיפין, אוזכרו לעיל.

    סרט נוסף בנושא, שהופק בשנה שעברה ויצא ב-DVD השנה, הוא Chinaman שביים הנריק רובן גנץ. על התסריט חתום התסריטאי קים פופץ אאקסון (שכתב את כל סרטיה של אנט אולסן ועוד כמה יצירות נפלאות כמו Aftermath שביימה השחקנית פפריקה סטין), והוא מפגיש אותנו עם אינסטלטור כבד גוף שאשתו המשועממת והעצבנית עוזבת אותו והוא מוצא עצמו מול הריק של שארית חייו, ריק שמקבל ביטוי באופן שבו הוא מרוקן את הבית מרהיטים. על מנת לשלם לגרושתו את הכסף שהוא חייב לה, מקבל האיש את הצעתו של בעל מסעדה סינית, לשאת לאישה קרובת משפחה מהמולדת הרחוקה שעל היאנג-צה, על מנת שזו תוכל לקבל אזרחות דנית ולהישאר. מה שמתחיל כעסקה כלכלית הופך עד מהרה לנקודת אור בחייו של הגבר, שמגלה באמצעות האישה הסינית הנאווה, את החיות שלו, את רגשותיו.   

    יוצר נוסף שראוי להזכיר בהקשר הדני, הוא הבמאי האיסלנדי קארי דאגור, שסיים את לימודי הקולנוע שלו בקופנהגן עם סרט קצר שקצר שבחים, המשיך לפיצ'ר ראשון בארצו הקרה וחזר לדנמרק כדי לביים את סרטו הארוך השני. המשותף לסרטו Noi Albinoi ולסרט דובר הדנית שלו מ-2005, Dark Horse, הוא דמות מרכזית אקסצנטרית ממין זכר – בחור צעיר שאינו מסוגל להשתלב בחברה בשל כשל התפתחותי באישיות, שנדבק לבחורה מוזרה ובלתי צפויה כדי למצוא את אושרו בהרפתקה רומנטית. בסרט הראשון זהו נער גאון, משועמם ומרדן שמנסה לשדל את בתו של בעל תחנת הדלק, לברוח אתו מהפיורד הקפוא בו הם חיים. בסרט השני זהו אמן גרפיטי ילדותי, חסר ואחריות וכזה שמסתבך עם החוק ללא הרף, שמוצא את אושרו בקשר עם זבנית בקונדיטוריה, שמצהירה על אהבתה לאחר אכילת פטריות הזיה. הסרט מצולם כולו בשחור לבן מלבד שוט אחד מקסים בצבע שאומר הכול על משנתו הפשוטה של דאגור: האהבה היא אופוריה שמאפשרת לברוח ממציאות מתסכלת ואפרורית. אוהבי אקי קאוריסמקי יאהבו גם אותו בשל ההומור היבש, הציני, הנובע מדמויות משונות בסיטואציות אבסורדיות.                 

    שניים נוספים בולטים באיכותם השנה הם Murk (יאניק יוהנסן, 2005) ו-The Judge (גרט פרדהולם, 2005). אוהבי סרטי האימה והמותחנים הפסיכולוגיים יאהבו את סרטו של יוהנסן על בחור שיוצא לחקור את נסיבות מותה המיסתורי של אחותו ביום נישואיה. תחקיר מהיר מגלה לו שזו לא הפעם הראשונה שבעלה הטרי של האחות נושא לאישה בחורה נכה שמוצאת את מותה זמן קצר לאחר מכן. המונוכרומטיות של הצילום, פס הקול ועבודת המשחק המשלימה של ניקולאי לי קאאס מייצרים אווירת נכאים אמיתית של אבדון. סרטו של פרדהולם, גם הוא במסורת סרטי המשפחה והמוסר הדניים, מעמיד במרכזו שופט בנקודת משבר רצינית. זמן רב לפני ההתרחשויות של הסרט, זנח הגיבור את אם בנו הרך, על מנת שהזוגיות והמשפחתיות לא תפרענה לו לקדם את הקריירה המשפטית שלו. עכשיו, בדיוק כשאותה קריירה נחשקת נמצאת בפרשת דרכים ערכית, חוזר הבן הנטוש, עכשיו נער יפה תואר, לחפש את חומו של אביו הנעלם. דרמה ישירה, משחק איכותי, דילמות משפחתיות, דילמות מוסריות – בדנמרק עושים את זה במקצועיות ועוד הזרוע נטויה.

      

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (10)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        2/4/09 15:52:

      צטט: שוקי99שיק 2009-04-01 23:20:49

      מדהים - אתה תהיה המורה שלי לקולנוע !

       

       

      בשביל זה אני כאן חיוך
        1/4/09 23:34:

      ואיפה אני מוצא את הסרטים ?

       

        1/4/09 23:20:
      מדהים - אתה תהיה המורה שלי לקולנוע !
        21/10/08 22:12:


      בהקשר הנוצרי אני ממליץ לך לראות את הסרט In Your Hands של אנט אולסן. זה סרט דוגמה על אסירה והקשר שלה עם הכומר-אישה (כלומר כומר שהיא אישה) של בית הסוהר. מאוד מעניין.

       

      ותודה על האינפו

        21/10/08 19:59:

      יש אגב בחוג, דוקטורנטית אולי כבר ד"ר, תלמידה של מיכל פרידמן שמומחית בקולנוע דני אני יכול לנסות להשיג את שמה. אולי באוזן יודעים.
        21/10/08 19:54:
      לא מומחה גדול לדנמרק. אבל אח של חברה טובה שלי חי בטונדרה הדנית (בצפון המדינה) הרבה שנים. הוא סיפר שהמרחקים בין הערים גדולים ובחורפים קשה להתנייד. חוצמזה בהמון משפחות שם יש עזיבה של בני משפחה למדינות אחרות באירופה או ארה"ב ויש המון בדידות ומעט מזור ונאחזים במי שנמצא. יש להם צד מאד נוצרי ובסרטים לכנסיה  יש הרבה מקום (נראה לי). וגם התעסקות באלוהות, במטאפיזי- ע"ע לשבור את הגלים וגם ברגמן כמובן
        21/10/08 19:28:

      צטט: shabat shalom 2008-10-21 16:15:52


      האם תוכל לציין את שם הסרט (מבין הסרטים שציינת) שלהערכתך עשוי להשאיר חותם משמעותי ביותר בקרב צופיו?

       

       

      בשביל ההתחלה הייתי הולך על Inheritance של פר פלו, במידה ואתה אוהב דרמות פסיכולוגיות, או על Pusher הראשון אם אתה מעדיף סרטי פשע ומותחנים.
        21/10/08 19:03:

      צטט: shai.h 2008-10-21 16:52:06


       העיסוק של הקולנוע הסקנדינבי (והדני בפרט) במשפחה הוא האינטנסיבי ביותר. אדפוסי המשפחה שם רעועים מאוד מסיבות סוציולוגיות שונוות ומצד שני בגלל מסיבות דמוגרפיות ואמוניות יש לכידות רבה.

       

      שי, אתה יכול לפרט את הסיבות? אתה מכיר קצת את החברה הדנית? כי אני מכיר אותה בעיקר מהקולנוע.
        21/10/08 16:52:

      ראיתי שניים מטרילוגית המעמדות של פר פלו - על האלכוהוליסט שמגלה את ביתו ועל המרצה שמואשם ברצח אם אינני טועה. סרטים מחוספסים וחזקים. הפרעות קטנות יותר קליל ויש בו אלמנטים משעשעים. העיסוק של הקולנוע הסקנדינבי (והדני בפרט) במשפחה הוא האינטנסיבי ביותר. אדפוסי המשפחה שם רעועים מאוד מסיבות סוציולוגיות שונוות ומצד שני בגלל מסיבות דמוגרפיות ואמוניות יש לכידות רבה. אתה כותב היטב. הרבה ידע ואהבת קולנוע ומוגש באופן נעים
        21/10/08 16:15:

      האם תוכל לציין את שם הסרט (מבין הסרטים שציינת) שלהערכתך עשוי להשאיר חותם משמעותי ביותר בקרב צופיו?

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      ערן קידר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין