עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';

    אין זמן כזה- "אחר כך"-קליוסטרו

    .............
    ניסיון חיי לימד אותי שהמשפט -
    \"אין זמן כזה אחר כך\" נכון ביסודו
    אבל מוטעה במציאות.
    כמי שנגוע ב 'דלקת כרונית בהווה',
    קרי:
    תולה מהר את הכביסה כדי לסיים,
    ולא תולה אותה אחד אחד ונהנה מכל אטב...
    (או כפי שהמתחכמים יגידו לא קונה מייבש כביסה)
    גיליתי שכאן במחשב יש זמן כזה אחר כך,
    שזה עכשיו.

    עדכון מהמרפסת:
    עכשיו תליתי כביסה, אחד אחד
    כיף כזה כבר ממזמן לא היה לי.

    ארכיון

    0

    ואיפה המקום של הצער?

    6 תגובות   יום ראשון, 5/10/08, 23:17

    על   3 ביקורי ניחומים בשבוע אחד בין ראש השנה לכיפורים

    ביקור ניחומים
    1

    בדרך לביקור ניחומים
    2 הלכתי לבקר את א' חבר ילדות מתל אביב, אבא שלו נפטר והוא הובהל מחו"ל שם הוא גר.
    ילדות שמחה היתה לנו, בגרות בעצם, הרבה שעות ביחד, עבודה משותפת, הוא ע. קוסם ואני קוסם. דרכנו התפצלו בתיכון ואז הוא נעלם לאמריקה, שמעתי שיש לו איזה מטוס משל עצמו, מה שאומר שהוא הגשים את החלום הישראלי ביג טיים.

    פתאום בא ראש הממשלה.

    המשפט הזה נכון ולא תלוש, פתאום נכנסו
    2 עם 'ננה באוזן' וספק ז'קט ספק חולצה, נכנסו ישר לתוך שיחת הנוסטלגיה שלי עם א' היה רגע של חיבור ואז הוא נתקע לנו אדוני ראש הממשלה.

    המעלית בבניין החדש הזה הובילה ישירות לתוך הדירה שלהם, די מלחיץ למצוא פלדלת עם שלט של השם שלהם מאחורי הדלת הזזה של המעלית...איך שנכנסתי נפעמתי, סלון ענקי עם עשרות כסאות מאוד מסודרים , המון כיבוד ובעיקר המון אנשים.  לדעתי היו שם איזה שר בממשלה או שניים, אולי רק ראש עיר או ח"כ, איזה מזל שאני לא מבין בזה בכלל, אחרת הייתי מתרגש.

    הכרתי כמה חברי ילדות, נוצר מעגל קטן, התחלנו להעלות זיכרונות באוב....ואז הוא בא ראש הממשלה לנחם את החבר שלי.

    לא שמעתי מה הוא ניחם אותו, הוא חיבק אותו וישב לידו. אין לי מושג מה עושה ראש הממשלה ב 'ניחום האבלים שלי'

    יש לי הרגשה שזה קשור למעטפות אחרות לא של הטלנסקי הזה....

    ביקור ניחומים
    2

    משם המשכתי לביקור השני, אבא של ת' חברתי הטובה כבר
    30 שנה נפטר, גם לי הוא היה חבר האבא הזה מכל האבאים שבעולם הכי אהבתי אותו (חוץ מאבא שלי ואולי עוד איזה דמות סמכותית אחת או שתיים) בעיקר כי הוא היה איש מצחיק ושמח בחלקו, בעיקר כי הוא גדול הרומנטיקנים הציניקנים שהכרתי, בעיקר בגלל שדרכו למדתי 'הבל הבלים' לעומק, וגם סוריאליזם וקצת דאדא, דרכו חוויתי את האומנות בצורה מאוד ייחודית.

     מכיוון שלא ישבו שם שבעה זה גם לא היה ביקור ניחומים מסודר, בעצם הלוויה שלו תקרה רק למחרת, אז רק ישבתי עם ת' חברתי והקשבתי, לה.

    למחרת בלוויה היה מאוד מכובד ומיוחד ואומנותי, הרבה 'כאב ציבורי' עם רגש. ספדו לו מהלב אנשי ציבור משכמת ומעלה, כל אחד מהזוית שלו , מהחברות בת ה
    60 שנה ויותר, מהאומנות, מהשמאל. הייתה לוויה אזרחית, שקטה ואיכותית עם בכי מאופק וכאב עמוק. הצלחתי בתוך המסביב הרועש למצוא את המבט של ת' פעם פעמיים ולראות אותה בכאבה בפרידתה.

    התנחמתי בחברות ארוכת השנים, ביופי שמסביב ובמוסיקה הקלאסית שנוגנה ברקע.

    ביקור ניחומים
    3

    הביקור השלישי היה הקשה מכולם, בשני הביקורים הראשונים , הגיל של המתים היה מעל
    70 נושק ל 80 או יותר, בביקור השלישי מדובר היה בנער בן 20, שנהרג בתאונה, לא צפויה כדרכן של תאונות.

    כשמת מבוגר קוברים אתו את העבר, כשמת ילד/נער אתה מרגיש שאתה קובר את העתיד.

    את האבא של הנער הכרתי מגיל
    4, שכנים באותה בנין, קומה מעל קומה, הרבה ילדות מהסוג שאין היום, הרבה חוץ, משחקי רחוב, חבורות, הרפתקאות ושמחת חיים של פעם.

    מייד כשנכנסתי הוא זיהה אותי וחיבק אותי, משפחה חמה היו ונשארו. עברו
    40 שנה מאז הזיכרונות המשותפים. מאז שעברו לעיר אחרת כשהיה בן 8 לא נפגשנו יותר, אבל הזיכרון נשאר חזק מכל הזמן שעבר.

    עשרות אנשים בחלל הגדול של הבית, בחדרים ובמרפסות. כל הקרובים נראים על כדורי הרגעה חזקים, אחרת איני יכול להבין איך מכילים כאב כזה. הסבתא מספרת לפרטי פרטים על התאונה, כאילו שזה לא קרה לה לנכד הראשון שלה שכה אהבה.
    קשה לי לשמוע פרטים שכאלה אני מסיט מבט אל הסלון המרווח, הסבא גאה בנכד בציונים הגבוהים בעובדה שלא עישן ולא שתה..היה ילד טוב, היה.

    ואז האבא שם קטעי טלוויזיה מהחדשות, על התאונה, בכל הערוצים, כולם משתתקים יושבים בוהים ב
    42 אינץ' על הקיר כאילו משם תבוא התשובה, למה מתים? איפה המקום של הצער? מי הבא בתור? גם אני? מתי? יושבים בוהים בקיר מבלי להיות מודעים לפחד העמוק כל כך.

    נזכרתי בסצנה של גיל
    25 שלי, הייתה לי חברה פרועה בגבעתיים, שגידלה 15 חתולים בחצר, ובכל יום היה הקצב מביא לה ארגז ירקות מלא ראשי תרנגולות, אותם היא הייתה מבשלת בסירים, והבית היה מסריח או כמה שהיה מסריח, לא מבין איך יכולנו לעשות סקס בריח זה, כן מבין למה חוזרים רעבים חרמנים מבית הקברות, תמיד.

    ואז נעלמה החתולה הכי אהובה, שלה, ואחרי כמה ימים לפי ריח הגויה מצאנו אותה ונתבקשתי לקבור אותה בחצר. אני זוכר בבירור את החצר והבור , פתאום הרמתי ראשי וכמו בסצנה מסרט בחצי מעגל עמדו כל החתולים, אחד ליד השני, לא זזים רק מביטים עד לסיום הקבורה ואז הם הלכו כל אחד לדרכו...

    כמו בסלון של א' שם כולם בחצי מעגל , אוכלים ושותים כיבוד קל, אף אחד לא באמת מבין או יכול לנחם, רק לקיים את המצווה של ניחום אבלים, שכשהייתי אבל על אמי הבנתי אותה, מטרת הניחום היא להסיח את הדעת, לעזור ולו במשך שבוע לא להתמודד עם הכאב שמסתתר, מאיים ללפות אותך חזק, ובסוף במוקדם או מאוחר מוצא את מקומו, מעבר לחתולים ולראשי ממשלה.

     אז איפה המקום הזה של הצער?

     

    בספר 'החיים והמתים הטיבטי' מוזכר ביקור של איזה טיבטי  אחד חשוב באירופה ושהוא מספר ומראה לזוגתו את בתי הקברות המפוארים וההתעסקות עם המתים, והיא לא מבינה על מה המהומה? ולמה  להשקיע ולהתעסק כל כך עם המוות ככה, ככה ולא כמו אצל הטיבטים ששם יש עוד פחות מקום לצער. סימן שאלה?

    קליוסטרו זה קוסם

     


    דרג את התוכן:

      תגובות (6)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        9/10/08 10:21:
      ספר החיים והמתים הטיבטי הוא ספר מאלף. אי אפשר לשכוח אותו.
        9/10/08 09:52:

      וואו. איזה שבוע עבר עליך.

      עוד צער? פחות צער?

      צער.

       

      מוות.

      אבל.

      נחמה.

      חברות.

      אהבה.

      קבלה.

       

      חיים.

       

        9/10/08 09:48:

      נדמה לי שהצער יחד עם הנחמה , לצידו,

      באים ועולים כדי לקרב בינינו,

      הצער מזכיר לנו כמה אנו זקוקים לנחמה,

      שבאה מהאחר, הדומה לנו כל כך , בצערו, בחולשותיו.

      הטיבטים, עזרו לי לחוות  את המוות כעוד מעבר, לברך את

      ההולכים ב'דרך צלחה' ולצפות לפגוש את האהובים מביניהם שוב.

        8/10/08 01:33:

       

       

      כל כך היטבת לתאר את הרגשות.  

        7/10/08 18:01:


      איזה פוסט. עמוס צער.

       

      החלוקה שעשית...קטגוריות של צער, אובדן

       

      רותקתי. כתיבה טובה מאד.

        6/10/08 21:59:


      קליוסטרו קוסם-קסוּם !

       

      שם אנוכי, באֵבֶל, כך שְלי עצמי אין תשובות, רק שאלות.

       

      יש מִן-החוכמה הפסיכולוגית בשלבי האבל היהודיים

       

      אך יש בכך גם מן הסיוט,

       

      כי בן-יום אתה הופך נטול-פרטיות כתינוק (ב"שִבעה")

       

      ומיד אח"כ נטוּש והמוּם, ויודע כי גם מותך קרוב

       

      והיְקוּם יסתדר טוב מאוד בלעדיך.

       

      ואיך חיים עם זה? ומה חשוב באמת? ולמה להתעסק בקטנות?