עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    על יוקרה ונחישות - הקסם של כריסטופר נולן

    8 תגובות   יום שבת, 30/8/08, 13:20


    באחת מהנקודות המהותיות להבנת סרטו של כריסטופר נולן, "יוקרה", אומרת דמותו של קאטר (אותה מגלם מייקל קיין) שהצופה במופע הקוסמות לא באמת מחפש להבין את הסוד שמאחורי האשליה, הוא רוצה שיעבדו עליו, הוא רוצה להאמין שזה אמיתי. נולן, שכתב את התסריט יחד עם אחיו, ג'ונתן, אמנם מחייה את עולמם של הקוסמים במאה ה-19(עפ"י רומן מאת כריסטופר פריסט), אבל מדבר מגרונם דווקא לקהל שצופה בקסם אחר, זה שיושב באולם בתחילת המאה ה-21, ועדיין מוצא עצמו פעור פה, שבוי, אל מול האשליה המושלמת ביותר שיצרה התרבות האנושית, אל מול הקסם הכל כך "אמיתי" הזה שנקרא הקולנוע. נולן כנראה באמת אוהב את המדיום שלו משום שבסרטיו הוא לא רק מנצל את האשליה הזו כדי לבדר את צופיו, הוא לא משתמש בו רק כדי להביע את רעיונותיו על המציאות, אלא עושה בו ניסויים, מתייחס אליו כאל מושא תשוקתו כאמן, ובדרך מהתל גם בנו, הצופים. המעבדה הבולטת ביותר שהרים היא זו של "ממנטו" בשנת 2000. בחוצפתו הניסיונית העיז לא רק לשבור את רצף הזמן של הנרטיב הקולנועי (את זה כבר עשו לפניו, כמובן), אלא הפך את השבירה הזו למהות הסיפור של הגיבור שלו, ליאונרד, שמתעורר כל פעם מקצר אמנזי, כדי לגלות שהוא לא זוכר מיהו בכלל ואיך הגיע לנקודה שבה הוא נמצא. ואם זה לא מספיק, הסיפור גם נע מהסוף להתחלה. צריך לחשוב הרבה בסרטים של נולן, גם ב"יוקרה" שבו מספר הטוויסטים וההפתעות הולך וגדל כמו מספר חוטי העלילה והדמויות שמאכלסות את החוטים הללו. 

     רוברט אנג'ייר (יו ג'קמן) ואלפרד בורדן (כריסטיאן בייל) הם שתי שוליות קוסם, שמשתפים פעולה עם אקט של קשירה והטבעה באקווריום. המוטבעת היא אשתו האהובה של אנג'ייר, שכחלק מהאילוזיה מצליחה להשתחרר מהחבלים הקושרים את כפות ידיה ולצאת ממיכל המים הענק. כשיום אחד, בהסכמתה, עושה בורדן שימוש בקשירה מסובכת יותר, האישה איננה מצליחה להימלט וטובעת אל מול הקהל המשתהה ובעלה הנחרד. אנג'ייר ובורדן הולכים כל אחד לדרכו, לקריירת קוסמות נפרדת, אבל הבעל האבל מגלה שידידו המתכחש, תרם למותה של אשתו. זוהי תחילתה של יריבות מופלאה, ספוגה רגשות אשם ויצר עז לנקמה. השניים, מחופשים במיני תלבושות ושיערות פנים מזויפות, חודרים כל אחד למופעי הקוסמות של משנהו על מנת לחבל בהם – מלחמה שמסתיימת בעלייתו של אנג'ייר ובדשדושו של בורדן. בנקודה זו מגלה אנג'ייר שיריבו מציג אשליית טלפורטציה (teleportation), שבה הוא נכנס בדלת אחת ויוצא, באותה השנייה ממש, מדלת שנייה המוצבת בצידה השני של הבמה. הטריק המחוכם מביא לבורדן את התהילה לה הוא מייחל בפנאטיות, אבל הוא גם מעצים את קנאתו של אנג'ייר, שצולל למסכת אובססיבית של פיצוח הטריק וסיפוחו אל המופע שלו עצמו.  

    אין זה מקרי שטריק הטלפורטציה מהדהד את סרט האימה האינטליגנטי של דייויד קרוננברג, "הזבוב", שם עמל המדען סת' בראנדל על פיתוחה של המצאה המאפשרת לו להעביר אובייקטים מפוד אחד לפוד שני הנמצא במרחק מה ממנו. העניין של נולן במוטיב "המדען המטורף" האופייני לסיפור הגותי של המאה ה-19 (והאב בה"א הידיעה של סרט האימה, אותו הביא קרוננברג לשיאים מרשימים) מתמקד בקו העלילה בו נוסע רוברט אנג'ייר לאמריקה, לפגוש את המדען ניקולה טסלה. טסלה, המגולם בכובד ראש מופלא ע"י דייויד בואי (שממשיך להפתיע בכישורי המשחק שלו), נחשב לאחד הממציאנים המבריקים ביותר של התקופה. כפיזיקאי ומהנדס הוא הצליח להגיע להישגים מרשימים בתחום השימוש בחשמל ושדות אלקטרומגנטיים, עד כדי כך שהוכתר, שנים רבות לאחר מותו, כאיש שהמציא את המאה ה-20. אלא שאישיותו האקסצנטרית וכמה הצהרות "מדע-בדיוניות" שהצהיר על פועלו, הפכו את האיש לאניגמה בעיני הציבור, עוררו לגלוג וחרדה והניבו מיתוסים רבים. יש האומרים כי אפילו האפיל על תומס אדיסון בגילוייו המדעיים ושחלק מהמצאותיו היו כה מתקדמות לזמנן, שלא הצליחו להתנער מהיחס הלגלגני להם זכו ומהמופרכות שהודבקה להם גם ע"י הממסד המדעי-טכנולוגי. טסלה, אם כן, הוא ה"מדען המטורף" בו בחר נולן כאחד מצירי העלילה של "יוקרה" – בחירה ראויה ומרגשת בהתחשב בעובדה שבדמותו מהווה טסלה סוג של מיזוג בין מדעיות לפנטזיה. בכך הוא משמש כסוג של מראה גם לעולם הקוסמות שעושה שימוש למטרות בידור בטשטוש הגבולות שבין מה שנראה כאמיתי לחלוטין, "מדעי", לעובדה שמדובר בטריקים, אשליות, פנטזיות מוחלטות. ואם לקשור את התמה הזו למדען מטורף נוסף בשם כריסטופר נולן, הרי שגם הקולנוע, המדיום של נולן, משמש אתר למיזוג בין המצאה טכנולוגית המאפשרת שעתוק מושלם, למשהו שהוא אשליה גמורה. בסרט, נוסע אנג'ייר לאתר התבודדותו של טסלה בעיירה קולראדו ספרינגס (המחוברת כולה לזרם חשמלי תודות לגנרטור של המדען), לאחר שקיבל רמז לכך ששם טמון סוד האשליה של בורדן. 

    רעיון השעתוק המושלם המגולם בין היתר גם במדיום הקולנועי ומוטיב "הכפיל" האופייני לספרות הגותית (ראו: "ד"ר ג'קיל ומר הייד", "תמונתו של דוריאן גריי") גם הם מענייניו של נולן ב"יוקרה". שאלת הזהות הכרוכה בהם העסיקה אותו גם ב"ממנטו" – שם דאג ליאונרד להרכיב את הזהות של עצמו באמצעות קעקוע זיכרונותיו על גופו, וגם ב"באטמן מתחיל" שבו הוא חוקר את דמות גיבור-העל כישות מפוצלת המורכבת משתי זהויות – הסובייקט ברוס וויין והאלטר-אגו האפל שלו, איש העטלף. ב"יוקרה", אנג'ייר עושה שימוש בכפיל ליישום אחד הטריקים שלו, אבל מתועתע כשיריבו מבצע טריק דומה בלי שימוש בכפיל. מה שמטריף אותו במיוחד היא העובדה שאצלו ה"פרסטיז'", אותה "יוקרה" מיוחלת שנתנה את שמה לסרט (הרגע שבו האשליה נפרשת בפני הקהל המריע לקוסם שמבצע אותה), מתרחשת מול הכפיל שלו, בעוד הוא קבור מתחת לבמה לאחר שנפל דרך הדלת הצונחת. בטריק של בורדן, לעומת זאת, ה"יוקרה" נופלת בחלקו של הקוסם עצמו שמתענג על תשואותיו של הקהל המשולהב. קנאתו של אנג'ייר מובילה אותו למסע הזוי שבו עניין הכפילות מקבל ממדים מעוררי השתאות, מסע שמעמת אותו עם תשוקתו הכפייתית להצליח בכל מחיר, יהיה כבד מנשוא ככל שיהיה. "יוקרה", אם כך, הוא סרט על שאפתנות חסרת גבולות. הגיבורים שלו מביטים בהשתקפותם באגם, כמהים להתמזג איתה, ומסתכנים בטביעה. בל נשכח שאימאז'ים של מוות בטביעה אינם זרים לנולן באגדה האפלה שלו, והוא מספק כמה רגעים מלחיצים במיוחד באמצעותם.  הנרטיב עצמו קופץ בין זמני ההתרחשות השונים, מה שמייצר סוג של התקדמות בלשית. לעיתים קרובות, אירועים מוקדמים כרונולוגית, שנצפים לאחר זמן צפייה ארוך, מסבירים התרחשות שאירעה על המסך בזמן קולנועי מוקדם יותר אך בזמן כרונולוגי מאוחר יותר. מה שמתפרש בצורה מסוימת בצפייה ראשונה, עשוי להתפרש באופן שונה לחלוטין עם צפייה שנייה. אין ספק שכשהסרט מגיע אל קיצו, יש חשק עז לראות אותו שוב, ולהבין אותו לאורם של הגילויים. "יוקרה" הוא מותחן משובח בעל מטענים פילוסופיים שמוגש בפורמט מסקרן שמהתל בצופים ולא מפסיק להפתיע. כריסטיאן בייל, כמו הדמות שהוא מגלם, הוא ללא ספק הגנב הראשי של ההצגה הזו. הוא משלב בהרמוניה מאפיינים של כריזמה, עדינות ואלגנטיות עם טונים זדוניים, פסיכופאטיים כמעט.  עם השנים אפשר לומר שיצר לעצמו פרסונה קולנועית מגרה ודוחה בו זמנית, יפה ומושכת אך גם מרתיעה. את התמונה משלים העיצוב המדוקדק והאפיל הנוארי, המונו-כרומטי שהתקבל בצילום של וולי פיסטר, צלמו הקבוע של נולן. קצת חבל שהאקדמיה האמריקאית בחרה להתעלם כמעט לחלוטין מהסרט ולהעניק לו רק שתי מועמדויות לפרס האוסקר על הצד הוויזואלי (צילום ועיצוב אומנותי). לכריסטופר נולן זה אולי לא כל כך משנה, כי ברגעים אלה של "פרסטיז'" הוא כבר עסוק בלהכין את מעשה הקוסמות החדש שלו – סרט המשך לעלילות באטמן.  

     מעניין להזכיר שבאותה שנה ממש, 2006, יצא לאקרנים סרט נוסף שמעמיד את עולם הקוסמות במרכזו. אדווארד נורטון משנה מבטא ומגלם את דמותו של קוסם אוסטרי בשם אייזנהיים, במלודרמה תקופתית מעוצבת של ניל בורגר, המתרחשת בוינה במחצית השנייה של המאה ה-19. כמו ב"יוקרה", גם ב"אמן האשליות" יש קוסם עם סוד, תעלומה שמרחפת על פני הסרט כולו (כלומר, מבנה בלשי) וטוויסט עלילתי. גם כאן יש דמות אובססיבית שמצליחה ב"שואו" שלה לטשטש גבולות בין העל-טבעי והפנטסטי למדעי. גם בסרטו של נולן וגם בסרטו של בורגר יש עיסוק מתא-קולנועי (בסרטו של בורגר אף עולה הקולנוע כניסיון להסביר את אחד הטריקים של אייזנהיים). אלא שבניגוד לקסם המשרת את ההיבריס, את המצב הנרקיסיסטי, את ניסיונו של האדם לשנות את חוקי הטבע, הקסם ב"אמן האשליות" משרת את האהבה, את המיזוג עם האהוב המיתולוגי. הטונים של "אמן האשליות" הם רומנטיים לחלוטין, מהלך המגובה באזכור האגדה על אקסקאליבר ואבירי השולחן העגול. כמו במלודרמות רבות, גם כאן הבסיס הוא סיפור אהבה בין גבר לאישה שמופרע ע"י גורם שלישי סדיסטי (במקרה הזה יורש העצר האוסטרי, ליאופולד) שמוכן ללכת מרחק מסוכן על מנת למנוע את הקשר הנרקם ביניהם. המשולש מלך-אישה-נתין כפי שמופיע באגדות קאמלוט (ארתור-גוויניביר-לנסלוט) מותאם לעלילת האהבה בין אייזנהיים לסופי, שממנה נגזרת החתירה תחת מרותו של יורש העצר. המאבק הוא מן הסתם על השליטה באישה, אך בורגר נוטע השלכות פוליטיות למבנה הזה, כפי שהיו, מן הסתם, גם באגדות המלך ארתור. אלא שאם האגדה הימי-ביינימית שירתה את השלטון (ראו הוזהרתם, אל תתחילו עם האישה של המלך!), האגדה של בורגר עושה בדיוק ההיפך. היא משרתת את המורדים בו, היא קוראת לערעור על מעמדו, היא חושפת את השלטון במערומי שחיתותו המוסרית, כגורם של דיכוי הרוח האנושית. בכל המובנים, הפרסונלי והפוליטי, מדובר במאבק רומנטי לחרות. הקוסם שלו הופך להיות גיבור עממי שמצית באזרחים רוח של מרדנות אנטי-שלטונית.  יש לשער שההצלחה של אייזנהיים טמונה בעובדה שהלאנסלוט שבתוכו מקבל גיבוי מלא מישות מיתולוגית אחרת ומלאת עוצמה המתקיימת בו – זו של מרלין המכשף.

    דרג את התוכן:

      תגובות (8)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        7/11/08 18:47:

      יפה מאוד, מעניין מאוד, כתוב היטב ומעורר מחשבה.

      אני ראיתי את "יוקרה" כחלק ממסע המחקר שלי להבנת דמותו של ניקולה טסלה בתרבות, כשכתבתי עליו פוסט כאן לפני כמעט שנה.

      דיוויד בואי באמת שחקן נהדר. תמיד מענג לראות אותו.

      לגבי אייזנהיים, נהניתי פחות מהסרט, שהיה קצת מסוגנן מדי. "יוקרה" הוא באמת סרט מרהיב עין ועוצמתי. 

        31/8/08 11:35:

      "ממנטו" סרט מדהים, פועל חזק על המחשבה ועל הרגש.

      את "האביר האפל" ראיתי אתמול ואהבתי מאוד.

      אבל דווקא "יוקרה" - - -

      מה שכתבת הוא מרתק וגם נכון מאוד. ובכל זאת...הסרט לא דבר אליי.  היה בו אלמנט חידתי שהפעיל את מישור המחשבה ולכן יצר ענין מסויים, אבל להבדיל משני הסרטים האחרים לא נגע לי (ולשותפיי לצפייה) רגשית כלל, לא הצליח להתקרב או לרגש. ולכן גם הסקרנות החידתית מיצתה את עצמה די מהר. בכל זאת צפינו עד הסוף, קיוינו למצוא לפחות שם, בסוף, משהו שיגע או ימלא את החסר, אך להפך, הסוף אכזב במיוחד.

        30/8/08 23:09:

      צטט: JOY 2008-08-30 21:19:04

      לא רק לבאטמנים,

      הם יוצרים בחסד,

      מכניסים תוכן ענק ומשמעות לכל פריים בסרט.

      וכן לגבי באטמן,

      היחידים שהצליחו בעיני לתפוס את גות'אם ולתת לה את הכבוד הראוי לה. 

       

       

       

      ולהוציא אותה קצת מהקאמפיות והקומיקסיות שאיפיינו אותה בעבר. לא שהייתה לי בעיה עם הקאמפיות של טים ברטון, חס ושלום (הרי גם הוא, ביחס לסדרת הטלוויזיה הישנה, הוציא החוצה את המימד האפל)
        30/8/08 21:19:

      לא רק לבאטמנים,

      הם יוצרים בחסד,

      מכניסים תוכן ענק ומשמעות לכל פריים בסרט.

      וכן לגבי באטמן,

      היחידים שהצליחו בעיני לתפוס את גות'אם ולתת לה את הכבוד הראוי לה. 

       

        30/8/08 21:14:

      צטט: miriam01 2008-08-30 13:47:13


      תודה

      פוסט ממש מעניין

       

      אני מאוד אוהבת את הסרטים של נולן בייחוד את "ממנטו"

       

       

      תודה לךחיוך
        30/8/08 20:25:

      צטט: JOY 2008-08-30 20:09:48

       

      ב. הנולנים שבו והוכיחו בעת האחרונה כי הם ראויים לגמרי לשבת בפנתיאון היוצרים הגדולים של העשור. 

      את מתכוונת לבאטמנים, ואני מסכים איתך בהחלט.

      נולן לוקח את הקומיקס ומעיף אותו קדימה, מוציא ממנו את הרעיונות החשובים. באטמן גם לגמרי מתיישב עם ההתעסקות של נולן בזהות, במיוחד בסרט הראשון. בשני הוא לוקח אותו לעולם הפוליטיקה ושואל שאלות מוסר , תוך כדי זה שהוא מביא שואו מדהים.

      ותודה :)

       

       

        30/8/08 20:09:

      א. יש לי חשק עצום לשוב ולצפות בפילמוגרפיה של נולן, במיוחד ב-"יוקרה", סרט שלטעמי לא הוערך מספיק, לא יצר סביבו את ההייפ התקשורתי שהייתי מצפה שיצור.

       

      ב. הנולנים שבו והוכיחו בעת האחרונה כי הם ראויים לגמרי לשבת בפנתיאון היוצרים הגדולים של העשור. 

       

      ג. תודה על פוסט נהדר ומענג. 

       

      *

        30/8/08 13:47:


      תודה

      פוסט ממש מעניין

       

      אני מאוד אוהבת את הסרטים של נולן בייחוד את "ממנטו"

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      ערן קידר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין