עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';

    אין זמן כזה- "אחר כך"-קליוסטרו

    .............
    ניסיון חיי לימד אותי שהמשפט -
    \"אין זמן כזה אחר כך\" נכון ביסודו
    אבל מוטעה במציאות.
    כמי שנגוע ב 'דלקת כרונית בהווה',
    קרי:
    תולה מהר את הכביסה כדי לסיים,
    ולא תולה אותה אחד אחד ונהנה מכל אטב...
    (או כפי שהמתחכמים יגידו לא קונה מייבש כביסה)
    גיליתי שכאן במחשב יש זמן כזה אחר כך,
    שזה עכשיו.

    עדכון מהמרפסת:
    עכשיו תליתי כביסה, אחד אחד
    כיף כזה כבר ממזמן לא היה לי.

    ארכיון

    0

    נגיע לגשר, או שלא.

    6 תגובות   יום ראשון, 22/6/08, 23:45

     

    יש כל מיני סטנדרטים כאן בסביבה שאני לא באמת מתחבר אליהם. במיוחד אלו ה'רגילים' ענין של מה בכך.

    הטקסים של בית הספר שבו לומד בני, הם דוגמא  נהדרת לסטנדרט של כלום, שמגיע לפעמים לרמה של עונש, עונש קשה וחמור לצופים, ביניהם אני. טקס של יום ירושלים שאורך 3 שעות ולא קורה בו כלום, אבל ממש כלום, יכול להיות עונש נוראי במיוחד על כסאות פלסטיק זולים, שמגלים גמישות מיותרת.


    או למשל: טיול סוף שנה של כיתות ה', גם הורים גם ילדים,
    אוטובוסים נפרדים, מוזיאון ההעפלה בעתלית, מסיבת חוף עם כיבוד, נשמע סביר? יש כאלה שיפנטזו את זה כחוויה מדליקה, יש שיחששו ויש שיסבלו מראש.

    באתי 'נקי' בלי לצפות, בלי דעה קדומה, עם חשש בלב אבל אופטימיות סבירה.

    ארזתי תיק עם כיבוד, (אני בדיאטת פחממות ככה שזה לא היה קל לארוז דברים שהם לא ממתקים, קמח ומוצריו, לחם וכד' אפילו פריכיות זה פחמימה לא עלינו).

    החשש שלי  היה סביר, רק סביר כי 'הוא' כבר בכיתה ה', מה שאומר כל מיני דברים ביניהם:

    שחויתי כבר 5 פעמים את כל החגים הנחגגים בביהס, מיום הקהילה דרך יום ירושלים, יום הורים ומה לא....

    הייתי בטקסים הכי נבובים חלולים חסרי טעם עומק או משמעות שראיתי בימי חיי, אפילו בביה"ס שלי השקיעו יותר מחשבה ורגש, מישהו בחר את המשפטים, כתב אותם, תרגל אותם, צייר תפאורה נאיבית אבל עם יחס, אמיתי.

    כאן בסיבוב הזה אנחנו מקבלים את מיטב הכלום ללא כל סגנון אמיתי שום דבר עם תחושה של חיות או של 'כאן ועכשיו', זוועתונים בה' הידיעה. (תודה פזית על הניסוח וההסכמה המשותפת).

    בטקסים ה 'מוצלחים במיוחד' הילדים החזיקו פנסים/פרחים מכוערים ונופנפו לכל הכיוונים על רקע של פלייבק ממש לא ברור או חשוב.

    הזמינו אותי לטיול אז באתי, התארגנתי על הזמן הארוך הנדרש מ 16:00 עד 23:00 לפחות, הרבה מלפפון טרי, גמבה וקוטג' (כן שכחתי לספר שלקחתי תיק עם קרחונים....)

    ואז הסתבר שמישהוא שכח להזמין את האוטובוסים, עמדנו שכבה שלמה הורים וילדים ותיקים מלאי חטיפים  עמדנו וחיכינו ל'כלום' .....

    היה חם ורעש וכלום לא קרה, אחרי כמעט שעה הודיעו שהיתה תקלה ושבעוד שעה יבואו האוטובוסים, כנראה.

    רק שמעתי את הכנראה והצעתי לגוזל שלי ללכת מכאן, מהפשלה חסרת האחריות, מחוסר היחס, האכפתיות והכוונה.

    הוא התייעץ עם כמה מחבריו שעודדו אותו ובנחרצות התחיל לצעוד מחוץ לכתלי ביה"ס....

    אני דווקא נשרכתי אחריו מרגיש קצת לא נוח ללכת מהמוסד הלימודי הזה, עד השער סחבתי את ההתנייה, את הזכרון של הכבוד שהיה לי, משם, מעבר לשער צעדתי בקלילות ובלב שלם.

    יש לזה פרולוג, יש מי שיטען שזה בכלל האפילוג....

     

    המחנכת שלו התקשרה לספר שהיה מדהים והפסדנו, וחבל שרק הוא לא היה, ובאמת היתה פשלה קטנה, אבל זה קורה...

    בד"כ אני מתלהם, מתלהב וטורח לשתף את העולם ברגשותי, הפעם שתקתי הנהנתי בראשי למרות שזאת היתה שיחת טלפון וניחמתי אותה "לא נורא עוד יהיו הזדמנויות"...

    לא רק המורה התקשרה , גם גרושתי התקשרה להביע עמדה מזועזעת מהעובדה שרק אנחנו לא היינו בטיול ובמופע סוף השנה הזה החשוב כל כך, המרגש ונפלא....לאור הכרותנו רבת השנים הבנתי שאין טעם במשהו ראציונאלי והחלטתי לפנות ישירות ללב הפולניה:

    הזכרתי לה כמה אסונות שהיו כאן בשנים האחרונות שהתחילו כי מישהוא לא הזמין או תיאם משהו,טעויות ורשלנות שגבו לא מעט חיי אדם, ילדים , תלמידים.
    רק כי מישהו שכח או לא הבין או התכוון למשהו אחר.

    היא לא השתכנעה...(לפולניות יש לב מיוחד)

    בכל מה שקשור לילד ולעדר היא רוצה אותו בפנים,

    כעגל רך המובל בחוסר אחריות ואיכפתיות ממקום למקום.

     

    לפעמים, איזה מזל שיש גם אותי....

     

    קליוסטרו זה קוסם

    דרג את התוכן:

      תגובות (5)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        23/6/08 21:47:

       

      צטט: אחותך הצולעת 2008-06-23 17:46:33

      אני לא דוגמה לדבר, עליתי בכיתה ב', אבל נראה לי שחשוב להעביר לילד שאיש לא מת מקצת נונקונפורמיזם...

       רגע, מאיפה שעלית, לא מתו בדיוק מזה?

        23/6/08 17:46:
      אני לא דוגמה לדבר, עליתי בכיתה ב', אבל נראה לי שחשוב להעביר לילד שאיש לא מת מקצת נונקונפורמיזם...
        23/6/08 15:34:

      תראה

      גם בבית הספר היסודי שבו למד בני  (הוא מתגייס עוד מעט...)  היה מין טרנד כזה של שיתוף ההורים בפעילויות שונות.

      אז אחרי פעם אחת של שמש קופחת, מיץ פטל דביק ועוד כמה מרעין בישין, אמרתי שזהו.

      עם הילדה כבר לא הלכתי אפילו פעם אחת.

      ייש לי דרכים אחרות לבלות זמן איכות עם ילדי..

      כשנאלצתי לתכנן פעילויות משותפת לבר-מצווה להורים וילדים, כל התכנון יצא מנקודת המבט של הורה שלא צריך לסבול...והאמת שדי נהננו (פעם אחת טיול לאור ירח בנחל פרצים, ופעם שנייה תצפית אסטרוננומית המכתש רמון)

       

       גם מהטקסים אני די מתנזר אחרי יום הילד המחונן, יום הדרבוקות, יום האוכל היפאני, יום הגמדים, יום הענקים, יום הולדת למורה, יום משחקי חשיבה ומה לא...

      הסברתי בעדינות שאם הם רוצים אותי רגוע (יען כי אני נוח להתלקח) יותר-עדיף (בשפתם) בלי אבא. אכין עוגה, פשטידה, בורקסים מה שיחפצו אבל לא אותי. מזלי שהם גם התאהבו בבישול כך שגם מזה אני די פטור היום...

       

      עדן 

        23/6/08 11:28:

      גדול..

      זה בדיוק מה שהרגשתי השבוע במסיבת הסיום בגן

      שאלתי את הילדה "מיצינו"

      אמרה "קדימה אימא בואי נלך"

      כל כך שמחתי..

      הלכנו לחגוג במקום אחר..

       

      אני בעד הדוגמא האישית שנתת לילד.

       

      הוֹ, איך אימי הפולנייה היתה עושה מטעמים מהפוסט הזה...

       

      אצלינו בבית מדברים על "הישראלים", כאילו אנחנו בפולניה/רוסיה עדיין...

       

      והבן שלך כ"כ חכם ע"פ הפוסטים הקודמים, בטח הוא הבין שהיה חכם ללכת...