נטע זר
על החיים באמסטרדם, על עיתונות, על לימודים בחו\"ל, על תרבות, בניסיון לקרב את העולם שלי לעולם של אחרים ולהפך.
פוסטים פופולאריים
-
"אני לא מכיר בישראל, אבל הייתי שמח לבקר בה"
26/12/07 | 7982 צפיות
-
אמסטרדם למתקדמים: פוסט פרידה
9/7/08 | 6428 צפיות
-
כך תחסכו כסף באמסטרדם
26/6/08 | 10044 צפיות
-
הנשק החדש במלחמה נגד "סרט הקוראן" - האינטרנט
23/3/08 | 4299 צפיות
-
"קשה להיות רחוק מהבית כשהמדינה שלך בוערת"
29/12/07 | 4256 צפיות
-
"כולם מכורים להרואין, אני ברחתי לאירופה"
25/1/08 | 9622 צפיות
פוסטים אחרונים
- מארדונה: קוסטריצה הבקיע גול עצמי 5/11/08
- כשטרנטינו פגש את צחי נוי 5/11/08
- אמסטרדם למתקדמים: פוסט פרידה 9/7/08
- כך תחסכו כסף באמסטרדם 26/6/08
- המועדונים שאתם לא מכירים באמסטרדם 16/6/08
- טעות לעולם חוזרת: על עיתונאים ובלוגרים 10/6/08
טעות לעולם חוזרת: על עיתונאים ובלוגרים
הבלוגספירה הישראלית צומחת באופן מרשים, אבל תחומים רבים שקשורים להיבטים המשפטיים, האתיים והתרבותיים של יומני הרשת עדיין לא זכו לדיון משמעותי. אחד מהנושאים האפורים האלו הוא מדיניות התיקונים והתנצלויות בפוסטים, בעיקר כאלו עם אוריינטציה חדשותית. קחו למשל את הדוגמה הבאה, שנתקלתי בה לא מעט בחודשים האחרונים: אני מראיינת מישהו, מעלה את מה שכתבתי לבלוג ויום למחרת מקבלת בקשה לשנות את המשפט השני בפסקה השלישית או את המשפט השלישי בפסקה השנייה, מכיוון שממילא "זה לוקח דקה".
כשמדובר בכתבה בעיתון, בעיקר אם מדובר בעיתון ישראלי, התשובה די קבועה: מפרסמים תיקון רק במקרה של טעויות עובדתיות חמורות או כותרת ראשית מטעה. אם מרואיין רוצה להוסיף ציטוט או להוריד פסקה – אין לו עם מי לדבר. בבלוג, לעומת זאת, גם המרואיין וגם המראיין מודעים היטב לקלות הבלתי נסבלת של השינויים. פותחים את האתר, מכניסים סיסמה ותוך דקה אפשר להכניס פסקה שלמה שלא פורסמה במקור, להוריד שם שהוזכר בטעות או סתם להחליף את התמונה בתמונה מחמיאה יותר של המרואיין או האירוע המסוקר.
התיקונים
במקרה של טעויות עובדתיות אין כמעט התלבטות – אני חושבת שהאחריות המוסרית והאתית של הכותב היא להבטיח שכל המידע בבלוג שלו הוא אמין ומדויק ככל הניתן, ואם נעשתה טעות חייבים לתקן אותה בהקדם (ובמובן הזה אין שום הבדל בין עיתונאי לבלוגר). אבל כאן מתעוררת השאלה איך בדיוק לתקן? למחוק את המשפט המטעה ולעדכן את הפוסט, או להשאיר את הטעות ולהוסיף בסוגריים את התיקון? ומה עם כל אותם קוראים שקראו את הפוסט לפני התיקון? האם על הכותב מוטלת חובה ליידע אותם בדרך כלשהי (למשל, לפרסם פוסט חדש תחת הכותרת: "תיקון והתנצלות", בדומה למה שנעשה בעיתונות המודפסת)?
הבעיה האמיתית נוצרת במקרים האפורים, בהם המרואיין קובל על משפטים שנתונים לפרשנות או על התדמית שהפוסט יוצר, ולא על העובדות. כל מי שהתראיין אי פעם לעיתון יודע שדברים שנאמרים בעל פה במסגרת שיחה של ארבע או חמש שעות עלולים לקבל משמעות אחרת לגמרי כשמעלים אותם על הכתב. לא מדובר בעיוות או בהוצאה מהקשר, אלא בעובדה הפשוטה שדברים כתובים נתפסים תמיד כנחרצים ומשמעותיים יותר (ואם אף פעם לא חוויתם את זה על בשרכם, אני מציעה לכם לנהל שיחה של עשרים דקות עם חבר ולנסות לרשום אותה. רוב הסיכויים שמשפטים שנראו לכם מבריקים או משעשעים תוך כדי שיחה יראו לכם פתאום מתנשאים, אידיוטים או גזעניים).
|
תגובות אחרונות
-
itamarp
בתגובה על כך תחסכו כסף באמסטרדם
-
המיומי
בתגובה על חושבים שהמחירים ב-AM:PM גבוהים? תחשבו שוב
-
לנדשפט
בתגובה על שלוש הערות על ברלין
-
dark rose
בתגובה על לטייל באירופה בחינם
-
lior kodner
בתגובה על לא מאוחר מדי: השלמת חסכים ל-2008
-
se mua
בתגובה על אמסטרדם למתקדמים: פוסט פרידה
תגובות (12)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
נטע.את כנראה סומכת על יצרו הטוב של האדם.ועל יכולתו לכונן סדר ולכבד חוקים בלי שיכפו אותם עליו. זו אוטופי ללא ספק.רק שההסטוריה האנושית ובעיקר הניסיון הנטי מוכיח שזה פשוט לא עומד במבחן המציאות.
המאבק הניצחי הנטוש בין הרצון להיות חופשי ומאושר ללא קוד אתי.לבין המציאות המוכיחה כי בפרצות מתמקמים יצרים רעים ושדים אויליים.פשוט גוברת על המשאלות הפנטזיוניות.
בלוג הוא זירה פרוצה.ובתור שכזו יש להתפעל כשהכיוון מפתיע לטובה. נו אז לכי תבני על הפתעות כאלה. .
לגמרי. לתקן ככל האפשר וצריך. זה היופי בבלוג. זה טקסט דינמי, שאפשר לשפר ולשפץ כל הזמן.
לא לנצל אפשרות קיימת? ודאי ודאי שיש לתקן.
הרי אחד ממכאובי הלב הגדולים ביותר הוא שגיאה בעיתון או בספר שכבר מאוחר מדי לתקן.
כשהייתי נערה מאותגרת חברתית הבעתי משאלה שיבוא יום ואוכל לנהל את חיי בכתב, וכשנולד המייל זה די התממש, ועכשיו כשאפשר גם לערוך פוסטים נדמה לי שהגעתי לגן עדן...
zahav - את צודקת שאין כללים מחייבים לבלוגרים, וכאן בדיוק טמונה הבעיה, אבל אני לא מסכימה עם המסקנה שלך. קודם כל, רובנו לא רוצים שגוף ממשלתי או כל גוף יקום ויכריז על "הקוד האתי לבלוגרים", מה גם שאין שום אפשרות מעשית לאכוף אותו בלי להשתמש בשיטות שלקוחות מ-"1984". אבל, אנחנו כמשתתפים פעילים בקהילת הבלוגרים יכולים לנסח חוקים לעצמנו, ואם הם מנומקים יכול מאוד להיות שאחרים יאמצו אותם.
נכון ש"הבלוג הוא זירה שכל אידיוט יכול ליטול בה חלק", אבל חלק מהפוסטים הם טקסטים מעניינים ואיכותיים לא פחות מטקסטים בעיתונות המודפסת, וכמו שאביטל כתבה, מלוא האחריות מוטלת על הבלוגר. האם אפשר להתייחס אלינו ברצינות? אולי, אם אנחנו נתחיל להתייחס לכתיבת בלוגים כאל משימה רצינית.
אני כמובן מצטרפת לשתיכם (אם כי באמסטרדם קצת קשה להשיג את הספר החדש של גרוסמן...). מצד שני, גם 90% מהטקסטים בעיתונות המודפסת הם לא בדיוק ספרות יפה, ובכל זאת אנחנו מתייחסים אליהם כאל טקסטים שלמים ובלתי נתנים לשינוי. וזה בעצם מחזיר אותי לשאלה שהעליתי בפוסט - האם צריך לתת למדיום להכתיב את המסר? כלומר, האם בגלל שקל ואפשר לשנות, צריך להתייחס לטקסט כאל טיוטה?
ודאי שלתקן. אבל יחד עם התיקון לפרסם מה תוקן ומדוע. הטקסט איננו קדוש. להבדיל, עיתון מודפס כבר אי אפשר לתקן אבל המדיה האלקטרונית מאפשרת תיקונים אז למה לא לנצל את היתרון הזה?
כל עוד לא מקבעים כללים מחייבים לגבי בלוגים.אין שום ערך לתחום הזה.
תחום שאינו נתון לפיקוח וחוקים ,וניתן לשינויים בכל רגע נתון.יהיה מטבע הדברים נטול כל אחריות ובכלל לא אפשרי להתייחס אליו ברצינות.
הבלוג הוא סתם זירה משתנה וגחמנית.שכל אדיוט יכול ליטול בה חלק.וכל אדיוט רשאי להגיב ולהשתתף.
אני לא חפה מהמשאלה הזו.
"אין לי אף עורך, ויש לי אינסוף עורכים"
אמרת יפה ולא דייקת, ואולי כאן המהות. יש לך אף עורך, למעשה עורכת והיא את עצמך ובשרך. וכמו בעיתונות המודפסת, באצבעותייך האחריות להציג עצמך נאמנה. אם הגישה שלך היא עיתונאית ומהודקת תקפידי על כל מילה וכל עובדה, תוך שאת יוצרת את סגנונך שלך. גם במקרה של טעות יש לך את חופש הבחירה כיצד לסמן אותה, על מה להתעכב, ואת מה לדחות מפאת חוסר עניין, ממש כמו שיקולי עריכה מסורתיים. האחריות כאן כפולה, כובע העורך וכובע הכותב. אינסוף העורכים עליהם כתבת הם בעיקר בראש. יתכן כי בהיות הבלוגר עורך ראשי נוספים לו עורכי משנה שגם אותם עליו לדרג לפי חשיבותם: המגיבים, אלו שיש להם פוסט טראומה מדמותם הכתובה, וכמו בחיים הרבה נודניקים ומטריפי דעת. לא כולם ראויים להשתתף במלאכת העריכה/ כתיבה.
עם דבורית אני אומנם מסכימה באופן עקרוני, אבל קיימת בי משאלה סמויה שפוסטים מסוימים יהיו הספר החדש של גרוסמן.
לתקן ככל שאפשר וצריך.
מה זה טקסט שלם וגמור? אפשר לחשוב שהפוסטים שלנו הם הספר החדש של גרוסמן.
אין שום דבר שהוא שלם וגמור, ואם אפשר למנוע טעויות/עוגמות נפש/אי הבנות - למה לא.
איך לתקן? תלוי בסוג התיקון, בשאלה מתי הוא תוקן ומה גודל הטעות, אם בכלל.