עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';

    מאזינה לקולות......

    מהקישקעס. מקשיבה, מחבקת, מנסה להבין.
    רגשות, הגיגים, תהיות ושאר ירקות.
    ובעיקר המון ממני.

    0

    שלא יגמר לעולם......

    135 תגובות   יום שני, 5/5/08, 22:11

    החול והים, רשרוש של המים.

    ברק השמיים, תפילת האדם.

    את השירה שלו אני יכולה עדיין לשמוע.

    היא צורבת כל פיסת עור. ממש חודרת לתוכי.

    קול גברי, נטול מניירות. רק הוא והגיטרה.

    וחבורת מעריצות.

    כולן היו מאוהבות בו. כולן רצו את קרבתו.

    אליי הוא שם לב, כשהצטרפתי לשירה שלו.

    הגרסה שלי לשיר, הייתה קצת שונה.

    אז, "בלוז לחופש הגדול", היה סרט שכולם ראו.

    אי אפשר היה להתעלם ממנו. העוצמה של הסרט, הייתה מרובה.

    המסרים, המחאה, דור שלם שנמאס לו. שרוצה שישמעו אותו.

    אני אהבתי את הגירסה של השיר מהסרט.

    הוא הכיר אותו והצטרף.

    כמה ימים אח"כ, הזמין אותי לדירתו, לצפות בסרט.

    ישבנו יחד על הספה, נדף ממנו ריח של תינוק. נעים כזה. מחמם.

    כל מה שרציתי, היה שיתקרב.

    אנחנו צופים בסרט, שרים יחד. היד שלי מונחת על רגלו השמאלית.

    הוא מחייך. אני לא יודעת מה לעשות עם עצמי.

    מפחדת להתאהב.

    פתאום הוא זורק, ככה אאוט אוף דה בלו " אני מתגייס עוד יומיים".

    אני עושה עצמי כאילו לא מתעניינת, עונה לו באדישות מה " ואללה, לאן? ".

    והוא פתאום קם מהספה, עומד דום, ושר " תתגייס לצנחנים, יא בן זונה".

    הוא נכנס למין אמוק, שר ומתלהב. אני מצטרפת.

    הוא מחבק אותי ואומר : " חבל שהכרתי אותך רק עכשיו,כבר מאוחר מדי ".

    ואני אומרת לו: " מאוחר למה? ".

    "אני לא אגמור את השירות הצבאי שלי, אני יודע", הוא אומר.

    אני לא מבינה.

    " חכי ותראי. מהשירות אני אחזור הביתה רק בארון ".

    אני מקבלת צמרמורת. לא מבינה למה אדם יכול לחשוב ככה בכלל.

    בין רגע, אני מתרחקת ממנו. לא רוצה שייגע בי. אני חושבת שהוא צוחק.

    בורחת לחדר השני. הוא רץ אחריי. אני לא יודעת למה, אבל הדמעות לא מפסיקות לרדת. אני בוכה כמו שאף פעם לא בכיתי.

    " אני מצטער ", הוא אומר בקול חנוק.

     " גם אני. שהכרתי אותך ", אני אומרת ומתחרטת.

    הוא נעלב ואני מחפשת את התיק, רוצה לברוח משם.

    ביציאה מהדירה שלו, הוא זורק לי משפט לא מובן

    " לא הייתי רוצה שיגמר, לעולם. "

    חודש אחרי, נפגשנו במועדון. הוא היה מופתע לראות אותי.

    אני חייכתי אבל פחדתי מאד.

    בילינו יחד אותו ערב. רקדנו, התחבקנו, התנשקנו.

    בשלב מסוים בערב, הוא אמר לי שהוא הולך לשירותים ושאחכה לו.

    אני לא יודעת למה, אבל ברחתי החוצה.

    לא יודעת אם הוא חיפש אותי.

    התחושה הפנימית שלי אמרה לי לברוח. ומהר.

    בדיוק שנה אחרי, קראתי על המוות שלו בעיתון.

    ראיתי את התמונה שלו מחייכת אליי בטלוויזיה.

    באותה שנייה, הפכתי את קלטות הוידאו שלי וחיפשתי את הסרט.

    "בלוז לחופש הגדול".

    מצאתי וצפיתי בו. בפעם הראשונה, לבדי.

    מדמיינת שהוא יושב לידי. מנסה להריח את הריח המיוחד שלו.

    צופה ובוכה. מקווה שהתחושה הזו לא תגמר לעולם.

    כי יש בה משהו מיוחד שקשה לתאר.

    משהו קודר ואפל, משהו נעים וחולני.

    משהו שהיום הרבה שנים אחרי, הפך לזכרון שלא ישכח לעולם.

    כל שנה ביום הזכרון, אני נזכרת וצופה.

    לזכרו.

     

     

    לסרט לוקח כמה שניות להטען...... אבל שווה!

    דרג את התוכן:

      תגובות (134)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        23/3/09 17:21:

      נדמה כי הכל כבר נאמר עד כה בתגובה אז פשוט אשאר ללא מילים...
        24/9/08 12:45:

      שלום קרין. הגעתי אליך דרך קהילת קולנוע שם העלתי

      מאמר על כתיבה לקולנוע וכתיבה ספרותית.

      הפוסט שלך מבכי, מעורר מחשבות ומרגש מאוד.

      הגעתי אליך כיון שאני חושבת שהסרט הזה הוא

      הסרט הכי משמעותי שנעשה כאן ואני מרבה לצפות בו

      ולבכות בסופו, בכל פעם מחדש. עבורי הוא מסמל

      את הדור של אחי (אשר סיים את הצבא) ובן דודי

      (שנפל בגיל 19).  מאוד ריגשת אותי.

      תודה.

      שנה טובה לך.

      לאה HALINKA 

        15/5/08 01:00:

      צמרמורת... סיפור עצוב..

       

       אני רוצה לחזק אותך ולא יודע אך..

        14/5/08 21:59:

       

      צטט: קנולר 2008-05-13 21:43:23

      קרינוש את כרית של כאב. כל כך צעירה וכל כך חווה הרבה כאבים שצר המקום להכילם.

      כרית של כאב, עם הרבה סיכות של אופטימיות.

        13/5/08 21:43:
      קרינוש את כרית של כאב. כל כך צעירה וכל כך חווה הרבה כאבים שצר המקום להכילם.
        13/5/08 14:15:
      תודה לכולםםםםםםםם
        12/5/08 04:53:
      חיבוק, אישה יקרה. חיבוק
        9/5/08 00:42:
      את כותבת יפה, שוטף ומאד אמין. לעיתים אני תוהה לעצמי האם את מספרת לנו סיפורים או שאת מספרת על דברים שקרו באמת. והאמת היא שאין זה משנה, אלו דברים שגם אם לא קרו לך, הרי יכלו ללא ספר לקרות למישהי אחרת, במקום אחר. עצוב ויפה. תודה לך.

      עצוב.

      הכי.

       

        7/5/08 23:34:

      קארין

      עצוב שכך נגמר..

      תודה ששיתפת

        7/5/08 18:06:

      חלק מלחיות הוא לאהוב קבלי תיקון,

      לאהוב זה לחיות!

      לעולם אל תוותרי על האהבה- ואל תתני לה לותר עליך.

      תחזיקי חזק ברגש של אותו הרגע - והוא יחיה מחדש בליבך.

      מחבקת מרחוק,

      איריס קורן - קאורית

        7/5/08 15:31:
      כתבת יפה, כתבת עצוב. בסופו של דבר, יום הזיכרון נועד בשביל זה - שלפחות יום אחד בשנה נזכור את אלה שאינם איתנו עוד. מן הסתם, רובנו נזכרים בהם יותר מפעם בשנה.
        7/5/08 15:25:

      כתוב יפה ובכשרון.

      מאד מצמרר, לעיתים אנחנו מרגישים באינטאיציות שקודמות להכרה מלאה.

      הן מנבאות לנו את הבאות.

       

      תודה קרין,

      יהי זכרו ברוך.

       

       

        7/5/08 10:56:

       

      צטט: bambiboo 2008-05-06 22:04:37

      ערב מלא בתעוקה...

      הסיפורים בטלויזיה... הכאב...

      ריגשת עם הסיפור שלך.

      כל פעם מדהים אותי כמה אנחנו מחוברים לגורל שלנו.

      * לזכרו...

       

      תודה שירלי.

        7/5/08 09:39:

      אנו חיים עם הזכרונות האלה

      אנו הולכים בזמן , והנופלים תמיד ישארו צעירים....

        6/5/08 23:25:

      בואי  לחוף...

       

       

      נשיקהמגניב

      ערב מלא בתעוקה...

      הסיפורים בטלויזיה... הכאב...

      ריגשת עם הסיפור שלך.

      כל פעם מדהים אותי כמה אנחנו מחוברים לגורל שלנו.

      * לזכרו...

       

        6/5/08 21:18:
      סיפור מרגש ועצוב, וכל כך, כל כך, ישראלי...
        6/5/08 21:04:

       

      צטט: דקל א 2008-05-06 18:34:27

      אחד הקטעים הטובים שקראתי בו

      ובלי שום קשר ליום הזיכרון

      הוא נוגע ונוגע טוב.

      אני אהבתי וגם כיכבתי

      דקל : )

       

      תודה דקל.

        6/5/08 18:34:

      אחד הקטעים הטובים שקראתי בו

      ובלי שום קשר ליום הזיכרון

      הוא נוגע ונוגע טוב.

      אני אהבתי וגם כיכבתי

      דקל : )

       

        6/5/08 17:36:

       

      צטט: irmi amir 2008-05-06 16:32:34

      קרין, ריגשת אותי מאוד עם הסיפור הזה

      תודה שבאת ירמי.

        6/5/08 17:35:

       

      צטט: orenshani 2008-05-06 16:04:48

       

      צטט: קרין אלדאה 2008-05-06 11:59:20

       

      צטט: orenshani 2008-05-06 11:50:20

      מה יהיה קרין? כמה דמעות עוד תסחטי מאתנו?

       

      ודרך אגב,

       

      אני לא אוהב את "בלוז לחופש הגדול" מסיבה מאוד אנוכית. דני מוג'ה נראה שם כמו כפיל שלי (או אני שלו) בימים אחרים ורחוקים שבהם הייתי הרבה יותר רזה ועם הרבה שיער. חתום

      אתה מתכוון לשחקן שגילם את יוסי צוויליך? זה עמרי דולב, לא דני מוג'ה. הוא לא שיחק בסרט הזה בכלל, למרות שיש ביניהם דמיון.

       

       יו דונט סיי!

       

      את יוןדעת כמה פעמים שאלו אותי אז אם אני לא אח של דני מוג'ה, ההוא מ-"בלוז לחופש הגדול"?

      זו טעות נפוצה, זה בסדר.

        6/5/08 17:34:

       

      צטט: mahatma 2008-05-06 12:20:23

      אני יכול להגיד שאני מצטער, אבל זה לא ישנה דבר. האמת, שום דבר שאני אגיד לא יחזיר אותו או יעלים את הצער. אני רק יכול לקוות שתמצאי גם אושר.

      מצאתי הרבה אושר, אחריו.

      וגם הוא מעלה בי חיוך.

        6/5/08 17:34:

       

      צטט: הלנה מטרויה 2008-05-06 11:22:36

      אני לא יכולה להפסיק לבכות על כל הילדים המסכנים האלה

      שנקברים סתם.

      פשוט סתם.

      כן, אי אפשר שלא לבכות.

        6/5/08 17:33:

       

      צטט: נתן גרינברג 2008-05-06 11:02:07

      וואו......מצמרר.

      אני יושב חמש דקות תמימות מול מסך הוספת תגובה ולא מוצא מילים.

      אז אחתום בשתיקה וכוכב.

      אני מתה עליך.

        6/5/08 17:33:

       

      צטט: רונית b 2008-05-06 10:26:06

      הרגת אותי... כמה יפה את כותבת.. ואיזה סיפור מצמרר...

      משום מה המון חיילים שנהרגים יודעים את  זה לפני..

       

      שלא נדע

      תודה יקירתי.

        6/5/08 17:32:

       

      צטט: galyan 2008-05-06 08:55:22

      עצוב עצוב עצוב...והאינטואיציה הזו מפחידה (אותי לפחות)

      נורא אהבתי את הסרט הזה שהייתי בתיכון. היה שם את השיר המדהים הזה:

      הולכת את מעמי – לכי לשלוםויהי רצונך לבדו נר נתיבך.

      וצאי את השלוה באשר תהיי.

      קבלי אותו ממני

      תודה על הלינק.

       

        6/5/08 17:32:

       

      צטט: rov 2008-05-06 07:32:40

      קשה לי להגיב לנושא כזה מאחר והסיפור הזה נוגע בי אישית ואף כתבתי משהו דומה בעבר, ואיני מעז לפרסמו בשלב זה.

       

      אם נתייחס ליצירה מבחינה ספרותית. הסיפור חודר ללב עד כדי זעזוע כל נים ונים, וכתוב ברגישות רבה הסוחטת דמע מעין הקורא הממוצע.
      אם תרצי הערות בונות בנוגע לפיסוק, פני אליי ואשמח להסביר.

       

      תודה על ההזמנה וימים טובים תמיד

      rov

       

       

       

      תודה רבה לך.

      בנוגע לפיסוק, כתבתי כמו שדיברתי, לא חשובה לי התקינות.

        6/5/08 17:31:

       

      צטט: יאיר קדר 2008-05-06 07:19:42

      וואו

      יש לך דרך לספר סיפור - מתפתלת ומפתיעה. שאפו

      חן חן לך יקירי.

        6/5/08 17:31:

       

      צטט: אילאמיר 2008-05-06 06:05:42

      קרין, מקסימה אחת.

      איך את נוגעת בדיוק במקום, גם עם הסרט, שכמה דמעות שפכנו עליו בקטע הזה בדיוק, וגם עם הסיפור שהוא באמת כל כך ישראל, וכל כך מתחבר לסיפור העצוב שיש לכל אחד מאיתנו על שולחן נרות הנשמה ביום הזיכרון.

      אבל יקירתי - בסוף יום הזיכרון מגיע יום העצמאות, עם השמחה שלו, ואת חייבת לכולנו, ונראה לי שבעיקר לעצמך, פוסט- אם לא שמח לפחות אופטימי, כי היו לך כמה עכשיו מלאי יגון, ואני יודע שיש בך גם את הצד השמח.

      אתה צודק. מבטיחה פוסט אופטימי בצאת החג.

        6/5/08 17:30:

       

      צטט: כש-רונית 2008-05-06 03:11:26

       

       

      היי קרין הגעתי קצת מאוחר ואת בטח ישנה, אולי חולמת עליו, אולי רואה אותו בעיני רוחך

       

      אני כן ראיתי אותו , הצלחת להעביר אלי כמעט את ריחו...

       

      רונית

       

      בואי אלי, במקום לשלוח לך מייל, הנה...

       

      http://cafe.themarker.com/view.php?t=419779

      אני מגיעה.

        6/5/08 17:30:

       

      צטט: פ ר י @@@ 2008-05-06 02:11:30

      *
      למרות שאנו כולנו "עטופים" בכאב , באיזו קלות בלתי נסבלת קשה לנו להבין את החיים
      אנו מבזבזים כל כך הרבה אנרגיות על  "הזול "  במקום להתמקד  "ביקר" . וואו כמה שזה כואב ....... ואני שואלת כל הזמן את השאלה , איך זה שהזיכרון שלנו לא יכול להתעצם  כדי להבין את ההבדל שבין העיקר והתפל ...... אוףףףףףףף כמה ריגשת אותי


       


       

      תודה פרי. ריגשת אותי גם.

        6/5/08 17:29:

       

      צטט: shaiel 2008-05-06 01:03:44

      יהי זכרו ברוך...

       

      כל עוד את זוכרת הוא לא הלך מאיתנו לגמרי.

       

      אולי יום אחד תרצי לדעת עליו יותר ולנסות להבין...

       

      אסור לשכוח אבל צריך לדעת לסלוח.

       

      חבוק גדול...

      אני יודעת עליו הכל. מה בדיוק קרה לו ואיך.

      אבל מעדיפה לזכור אותו חי ולא איך מת בנסיבות כ"כ מזעזעות.

        6/5/08 17:28:

       

      צטט: פיטר-פן73 2008-05-06 00:32:15

      כוכב זוהר לזכר אהוב שכוכבו דעך...

      את כל כך....את, שזה מרגש חזק לתוך הלב

      ועצוב.

      וואו, תודה לך.

        6/5/08 17:26:

       

      צטט: toolie 2008-05-06 00:00:08

      עצוב עצוב; כל כך שקט, כל כך חודר, נוכח

      לזכור בבהירות שכזו את שאף פעם לא נאלם

       

      תביא חיבוק כבר.

        6/5/08 17:26:
      ריגשת אותי
        6/5/08 17:25:

       

      צטט: גיל.ר. 2008-05-05 23:55:02

      כוכב על הדרך שבה העברת את הסיפור

       

      וכוכב נוסף (בקרוב) על השיתוף שאני יודע שהוא קשה.

       

       

      מאד קשה. תודה.

        6/5/08 17:25:

       

      צטט: ערן בדינרי 2008-05-05 23:40:45

      זה עצוב מאד.

       

      הוא הרגיש,

      וגם את הרגשת. פשוט לא הבנת אז, אבל הרגשת וברחת.

      רק אחר-כך - התחושה, האינטואיציה, הפכו ונותרו כעובדה קשה.

       

      זיכרון, ריח, הם דברים חיים. חיים בנו.

       

      חיבוק גדול.

      חיבוק ענק בחזרה.

        6/5/08 17:25:

       

      צטט: smile2u 2008-05-05 23:33:29

       

      קרין יקרה,

      ריגשת אותי עד מאוד.

      התחושה הזו, הרגע הזה, יהיה איתך תמיד.

      בדיוק כמו החבר שישאר איתך לעד.

       

      חיבוק ממני. 

      בחזרה.

        6/5/08 17:24:

       

      צטט: בלרינה 2008-05-05 23:18:25

      קרין,

      אין לי מילים

      לא יודעת מה לכתוב

      קראתי וחשתי

      כאילו אני - זו את

      את מיוחדת

      בדרכך שלך

      שולחת לך חיבוק

      שיעטוף את זכרון - האהבה

      הזאת

      לעד.

      שמחה שחשת כך.

        6/5/08 17:24:

       

      צטט: barak hachamov 2008-05-05 23:16:38

      חזרתי ממש עכשיו ממדריד

      ובום... הכנסת אותי לפרופורציות

      ...עמוק לתוך יום הזיכרון.

      הכי פרופורציות שיש.

      מקווה שנהנית במדריד, למרות ההפסד.

        6/5/08 17:23:

       

      צטט: חיים אברהם 2008-05-05 23:15:00

      קרין לי יש שני סיפורים של חברים שחוזים את לכתם לעולם שכולו טוב.

      כנראה אדם צופה את ......

      יהיה זכרו ברוך

       

      מאד מעריכה את זה שבאת לבקר, חיים.

        6/5/08 17:23:

       

      צטט: ביליבי 2008-05-05 23:09:19

      וגם נתתי לו כוכב וירטואלי. לזכרו. למענך. בילי

      תודה בילי.

        6/5/08 17:22:

       

      צטט: הרופא 2008-05-05 23:05:37

       

      כל הגוף שלי צמרררמוררות...

       

      בוא, קבל חיבוק.

        6/5/08 16:55:

      קארין

      ריגשת אותי מאוד עם הסיפור,

      חיבוק גדול

        6/5/08 16:44:

      לכל אחד יש את נקודות ההשקה הפרטיות שלו אל היום הזה.

      גם אני מאוד אוהבת את הביצוע של "אלי אלי" בסרט הזה.

       

      נוגע ועצוב הסיפור שהבאת, תודה ששיתפת.

      קרין, ריגשת אותי מאוד עם הסיפור הזה
        6/5/08 16:25:

      סיפור מצמרררררררררר

      ואת אלופה בלספר

       היי חזקה

       

        6/5/08 16:04:

       

      צטט: קרין אלדאה 2008-05-06 11:59:20

       

      צטט: orenshani 2008-05-06 11:50:20

      מה יהיה קרין? כמה דמעות עוד תסחטי מאתנו?

       

      ודרך אגב,

       

      אני לא אוהב את "בלוז לחופש הגדול" מסיבה מאוד אנוכית. דני מוג'ה נראה שם כמו כפיל שלי (או אני שלו) בימים אחרים ורחוקים שבהם הייתי הרבה יותר רזה ועם הרבה שיער. חתום

      אתה מתכוון לשחקן שגילם את יוסי צוויליך? זה עמרי דולב, לא דני מוג'ה. הוא לא שיחק בסרט הזה בכלל, למרות שיש ביניהם דמיון.

       

       יו דונט סיי!

       

      את יוןדעת כמה פעמים שאלו אותי אז אם אני לא אח של דני מוג'ה, ההוא מ-"בלוז לחופש הגדול"?

        6/5/08 15:23:

      קודם כל תודה על ששיתפת אותנו

      בחוויה הכל כך אישית שלך

      בשילוב קטע מהסרט המרגש

      וחייבת לומר שבהחלט הצלחת

      להעביר בי צמרמורת ועצבות

       את תחושת האהבה וההחמצה

      ואף לעורר בי את השאלה האם אנו קובעים את גורלנו

      ועד כמה מחשבות ואמונות יוצרות מציאות

      שהרי הוא האמין שלא יחזור

      וכך היה....   

        6/5/08 15:19:

      אין ספק, יש לך דרך לספר סיפור.

       

      *

        6/5/08 14:01:


      סיפור שעורר בי צמרמורת והתרגשות. תודה רבה לך על השיתוף המקסים בדרכך שלך.

       

       

        6/5/08 12:59:

       

      צטט: amit1amit 2008-05-05 23:02:49

      קשה לקרוא.

      עוד יותר קשה להרגיש. 

      הכי קשה לספר.

       

      אני חושבת שהכי קשה זה להרגיש.

        6/5/08 12:59:

       

      צטט: גורדון סמפ"ם 2008-05-05 22:59:00

      איזה זיכרון, איזו פינה

      חזק, אמיתי כואב....

      תודה שחשפת.

      מדהים.

      כוכב על הכל

      תודה גורדון

        6/5/08 12:58:

       

      צטט: אורנילי 2008-05-05 22:57:19

      אוי יקירתי, "פוחדת לאהוב, - למה...

      לשירותים - יפה שלא הלכת...

      לכאוב אח"כ את האובדן, כל כך עצוב יקירתי

      כוכב שיאיר אותך

      אורנילי

      איך אומרים, האינטואציה אמרה לי לברוח מהמקום ולא לחכות. על זה אני לא מתחרטת.

      תודה.

        6/5/08 12:58:

       

      צטט: דני ססלר 2008-05-05 22:52:21

      נוגע ללב. כתוב בדרמתיות

      תודה רבה שבאת, דני מותק.

        6/5/08 12:57:

       

      צטט: אלונהלי 2008-05-05 22:47:33

      איזה סיפור כואב ועצוב,

      עליו, על שלא הצליח לברוח מזרועות המוות.

      על הכאב הפרטי של כל אחד ואחד  , שחי יום יום את המציאות הכואבת.

      על ימי הזכרון הללו, שמעצימים את הכאב שבעתיים.

       

      יהי זכרו וזכרם של הנופלים ברוך!

       

      הזכרון מהם, זה כל מה שנשאר לנו.

      הזכרון הזה, כ"כ כואב לפעמים, חודר לעצמות. כל הגוף שלי כואב כבר מאתמול.

       

        6/5/08 12:56:

       

      צטט: life3 2008-05-05 22:44:01

      תודה על שיתוף בהבנת הדרך בה נוצרים רגעים של משמעות ונגיעה ואחר כך - למרבה הכאב דוקא בשל המוות -  נשמרים בנו כזכרון לכל החיים.

      יש משהו רע ונעים כאחד במוות.

        6/5/08 12:55:

       

      צטט: גגו 2 2008-05-05 22:43:02

      איך קשה....קראתי פעם ועוד פעם...נזכרתי בסרט

      התחברתי לכתוב...דימיינתי איך אתם יושבים יחד,ואלוהים לראות

      את תמונתו המחייכת בטלויזיה...

      ולדעת שהמציאות עלתה על הדמיון

      כוכב שיאיר וחיבוק לחזק

      תודה לך מקרב לבי.

        6/5/08 12:55:

       

      צטט: אדם ראשון 2008-05-05 22:42:34

        כתבתי לבן משפחה..

      שינוי קל.....לך 

      עלם חלומות:

      כמו עב בשמי תכלת נעלם

      הלך העלם

      לא יחלום עוד לעולם

      ואיתו החיים

      ובנפשו מאוויים

      ובלבו אהבות

      אדוות ים הנער

      בא והלך

          הותיר מאחוריו .........

      .   זיכרון עד

          בלב עם

      מקסים אדם. תודה.

        6/5/08 12:54:

       

      צטט: צבעוני 2008-05-05 22:38:13

      כואב את כאבך.

       

      כאב לי משלי על בן אחותי

      עלם חמד בן 20 שנהרג לפני 3שנים

       

      מצמרר הקטע עם הנבואה שהגשימה את עצמה

      ועוד יותר שאת הבנת את עוצמתה  וברחת.

       

      עצוב.

       

      מזדהה עם הכאב שלך. מצטערת לשמוע.

        6/5/08 12:54:

       

      צטט: החיים,היפים והאמיצים 2008-05-05 22:37:52

      קרין חמודה

      שולחת חיבוק חם ואוהב.זה היה מאוד עצוב,מצמרר. חבל לי עליו, עליך.הוא ידע וגם את ידעת.וברחת, כדי להמעיט את כאב הפגיעה. כמה כוחות וחוכמה יש בטבע האנושי.מדהים בכל פעם לגלות.

      תהיי חזקה מתוקה ויפה שכמותך

      יעל

      תודה יעל. חיבוק חם ממני.

        6/5/08 12:53:

       

      צטט: חנצ'וש 2008-05-05 22:36:47

       

      כשאת מספרת סיפור..

      את מרתקת.

      רק חבל שזה סיפור אמיתי...

      מקסימה

      ומכוכבת כרגיל

      סיפורים אמיתיים הם תמיד הכי טובים בעיניי.

        6/5/08 12:53:

       

      צטט: הילרי 2008-05-05 22:34:21

      קארין , איזו צמרמורת עברה בי

      כל כך עצוב ומרגש

       לפעמים הנשמה יודעת ממה היא  בורחת

      אוובמקרה שלו מכינה אותנו לגרוע מכל

      ברחת כי הנשמה לא היתה יכולהלעמוד בזה

      תודה שחלקת מאוד התרגשתי

       ותשמחי שזכית להיות חלק מחיוו של פרח כזה

      הילה

      אני בהחלט שמחה. עברו כ"כ הרבה שנים ואצלי הוא נשאר צעיר לנצח.

        6/5/08 12:52:

       

      צטט: levana feldman 2008-05-05 22:34:02

      קרין

      מוזר. אני מאמינה בתחושות האלה...

      אני מכירה את זה...

      עצוב שהיה זה המוות שחיכה לו.

      בהחלט עצוב.

        6/5/08 12:52:

       

      צטט: noa_p 2008-05-05 22:32:30

      אין ספק, יש לך דרך לספר סיפור.

       

      לכל אחד מאיתנו, בארץ הזו יש את האחד שלו (לברי המזל יש אחד, כלומר...), שבשבילו נועד יום הזיכרון הפרטי.

      כן, גם לי...ולכן חשוב לי כל כך  להפסיק את המעגל הזה, של הדמים, של הנקמות, של הדמעות

       

      מעניין איך הצעירים יודעים לחוש את המוות שלהם. גם בן הדוד שלי חש במותו המתקרב.

      התחזית שלו לא החמיצה, לצערנו הרב.

      ובכל התכנסות משפחתית נשאר הכסא הריק, הכסא שלו. ודודה שלי בוכה בחנק. ומבט כולנו מושפל. כי איך אפשר אחרת.

      שנדע ימים שמחים. והרבה.

      ובקרוב, אם רק נרצה. 

      מצטרפת למילים היפות שלך.

        6/5/08 12:20:

      אני יכול להגיד שאני מצטער, אבל זה לא ישנה דבר. האמת, שום דבר שאני אגיד לא יחזיר אותו או יעלים את הצער. אני רק יכול לקוות שתמצאי גם אושר.

        6/5/08 11:59:

       

      צטט: orenshani 2008-05-06 11:50:20

      מה יהיה קרין? כמה דמעות עוד תסחטי מאתנו?

       

      ודרך אגב,

       

      אני לא אוהב את "בלוז לחופש הגדול" מסיבה מאוד אנוכית. דני מוג'ה נראה שם כמו כפיל שלי (או אני שלו) בימים אחרים ורחוקים שבהם הייתי הרבה יותר רזה ועם הרבה שיער. חתום

      אתה מתכוון לשחקן שגילם את יוסי צוויליך? זה עמרי דולב, לא דני מוג'ה. הוא לא שיחק בסרט הזה בכלל, למרות שיש ביניהם דמיון.

       

        6/5/08 11:50:

      מה יהיה קרין? כמה דמעות עוד תסחטי מאתנו?

       

      ודרך אגב,

       

      אני לא אוהב את "בלוז לחופש הגדול" מסיבה מאוד אנוכית. דני מוג'ה נראה שם כמו כפיל שלי (או אני שלו) בימים אחרים ורחוקים שבהם הייתי הרבה יותר רזה ועם הרבה שיער. חתום

        6/5/08 11:46:

      כוכב של צער

      לזכרון כואב

        6/5/08 11:42:

      זיכרון כואב

      לא ניתן לתאר במילים את הקושי...

      יודעת...מרגישה

       

      מצמרר.

       

      לכן, יום הזכרון ויום העצמאות דרים בכפיפה אחת.

       

      שי

        6/5/08 11:23:

      ואני חייבת לך כיכוב -

      אין לי עכשיו.

      לא שאכפת למישהו מזה עכשיו..

        6/5/08 11:22:

      אני לא יכולה להפסיק לבכות על כל הילדים המסכנים האלה

      שנקברים סתם.

      פשוט סתם.

        6/5/08 11:02:

      וואו......מצמרר.

      אני יושב חמש דקות תמימות מול מסך הוספת תגובה ולא מוצא מילים.

      אז אחתום בשתיקה וכוכב.

        6/5/08 11:00:

      קשה לקרוא, עצוב ומעיק.

      תודה על ההזמנה.

      כתוב מצוין.

       

      גיל

        6/5/08 10:58:

      קרין, כמה חבל שזה סיפור אמיתי.

      הכתיבה יפה מאוד (כרגיל אצלך) והעבירה את התוכן המצמרר והחשוב ישר אל הרגש.

      לצערנו השכול נוגע לכל כך הרבה אנשים באופן ישיר. 

        6/5/08 10:54:

      קרין,

      סיפור מקסים, יהי זכרו ברוך.

        6/5/08 10:26:

      הרגת אותי... כמה יפה את כותבת.. ואיזה סיפור מצמרר...

      משום מה המון חיילים שנהרגים יודעים את  זה לפני..

       

      שלא נדע

        6/5/08 10:19:

      קרין החמודה,

      זה מצמרר וכואב,

      יהי זכרו ברוך....

       

        6/5/08 10:02:

      תודה לכולם על התגובות החמות. יש משהו בחיבור הזה בין שגרה ליוםהזכרון ואז ליום העצמאות שלוקח אותי לסיבוב ברכבת הרים של רגשות.

      מבטיחה להגיב לכל אחד בזמן שלי.

      נשיקה גדולה.

       

        6/5/08 08:55:

      עצוב עצוב עצוב...והאינטואיציה הזו מפחידה (אותי לפחות)

      נורא אהבתי את הסרט הזה שהייתי בתיכון. היה שם את השיר המדהים הזה:

      הולכת את מעמי – לכי לשלוםויהי רצונך לבדו נר נתיבך.

      וצאי את השלוה באשר תהיי.

      קבלי אותו ממני

        6/5/08 08:13:

      עצוב, וכל כך מפחיד....שהוא ידע..

       

      יהיה זכרו ברוך...

        6/5/08 07:32:

      קשה לי להגיב לנושא כזה מאחר והסיפור הזה נוגע בי אישית ואף כתבתי משהו דומה בעבר, ואיני מעז לפרסמו בשלב זה.

       

      אם נתייחס ליצירה מבחינה ספרותית. הסיפור חודר ללב עד כדי זעזוע כל נים ונים, וכתוב ברגישות רבה הסוחטת דמע מעין הקורא הממוצע.
      אם תרצי הערות בונות בנוגע לפיסוק, פני אליי ואשמח להסביר.

       

      תודה על ההזמנה וימים טובים תמיד

      rov

       

       

       

        6/5/08 07:19:

      וואו

      יש לך דרך לספר סיפור - מתפתלת ומפתיעה. שאפו

        6/5/08 07:13:

      קרין יקרה,

      כוכב וירטואלי לזכרו.

      כואב..חיכיתי לסוף, אולי הטוב!?

      התבדיתי..

      יהי זכרו ברוך

        6/5/08 06:05:

      קרין, מקסימה אחת.

      איך את נוגעת בדיוק במקום, גם עם הסרט, שכמה דמעות שפכנו עליו בקטע הזה בדיוק, וגם עם הסיפור שהוא באמת כל כך ישראל, וכל כך מתחבר לסיפור העצוב שיש לכל אחד מאיתנו על שולחן נרות הנשמה ביום הזיכרון.

      אבל יקירתי - בסוף יום הזיכרון מגיע יום העצמאות, עם השמחה שלו, ואת חייבת לכולנו, ונראה לי שבעיקר לעצמך, פוסט- אם לא שמח לפחות אופטימי, כי היו לך כמה עכשיו מלאי יגון, ואני יודע שיש בך גם את הצד השמח.

        6/5/08 05:58:

      גם אני התרגשתי.

      שולחת לך חיבוק.

        6/5/08 04:48:

      קרין ממש מצמרר כשקוראים זאת

      את ריתקת אותי לכתוב

      חבל שהסוף כל כך עצוב וחבל שזה סיפר אמיתי

      אין ספק שיש המרגישים ויודעים את מה שצופן להם גורלם והם מתנדבים למען משהוא שמראש בחרו

      לנו קשה להבין ואנו עצובים על כך מאוד

      בטוח שהזכרונות הללו כואבים מאוד

      שלא נדע צער ורק שמחה וימים של אושר מאחל לך ולכל החברים תודה על שיתוף בפוסט מרגש זה.

        6/5/08 03:43:
      ריגשת אותי!
        6/5/08 03:14:

      כמה כאב אנחנו יודעים,

      כמה סבל,

      כמה עצב

      אין מי שזה לא נוגע בו.

      ועדיין בכל יום אנחנו בוחרים מחדש לחיות כאן.


      -אין לי ארץ אחרת-

        6/5/08 03:11:

       

       

      היי קרין הגעתי קצת מאוחר ואת בטח ישנה, אולי חולמת עליו, אולי רואה אותו בעיני רוחך

       

      אני כן ראיתי אותו , הצלחת להעביר אלי כמעט את ריחו...

       

      רונית

       

      בואי אלי, במקום לשלוח לך מייל, הנה...

       

      http://cafe.themarker.com/view.php?t=419779

        6/5/08 02:30:
      מגן דויד לך.
        6/5/08 02:11:

      *
      למרות שאנו כולנו "עטופים" בכאב , באיזו קלות בלתי נסבלת קשה לנו להבין את החיים
      אנו מבזבזים כל כך הרבה אנרגיות על  "הזול "  במקום להתמקד  "ביקר" . וואו כמה שזה כואב ....... ואני שואלת כל הזמן את השאלה , איך זה שהזיכרון שלנו לא יכול להתעצם  כדי להבין את ההבדל שבין העיקר והתפל ...... אוףףףףףףף כמה ריגשת אותי


       


       

        6/5/08 01:03:

      יהי זכרו ברוך...

       

      כל עוד את זוכרת הוא לא הלך מאיתנו לגמרי.

       

      אולי יום אחד תרצי לדעת עליו יותר ולנסות להבין...

       

      אסור לשכוח אבל צריך לדעת לסלוח.

       

      חבוק גדול...

        6/5/08 00:32:

      כוכב זוהר לזכר אהוב שכוכבו דעך...

      את כל כך....את, שזה מרגש חזק לתוך הלב

      ועצוב.

        6/5/08 00:30:

      ואוו, צמרמורת אוחזת בי.

      רציתי להגיע מהר מהר לסוף ולראות שזו בדיה, אבל זה לא קרה.

      משתתפת בצערך, תודה על השיתוף.

        6/5/08 00:08:

      כאבת בי חזק יפה שלי

      נגעת ישר בלב

      עצוב...

      מחבקת אותך ושולחת כוכב להאיר את דרכו בגן עדן..

      יהי זיכרו ברוך...

        6/5/08 00:04:
      ככבתי אותך!
        6/5/08 00:03:

      עצוב ומרגש ,כתוב נהדר וסרט נפלא שראינו המון פעמים , הרבה יותר מ"סתם" קאלט. חבל רק שה הסרט של החיים שלנו. מכיר מאד מאד מקרוב.

      עודד 

        6/5/08 00:00:

      עצוב עצוב; כל כך שקט, כל כך חודר, נוכח

      לזכור בבהירות שכזו את שאף פעם לא נאלם

       

        5/5/08 23:55:

      כוכב על הדרך שבה העברת את הסיפור

       

      וכוכב נוסף (בקרוב) על השיתוף שאני יודע שהוא קשה.

       

       

        5/5/08 23:54:

      כוכב לרגישות שלך.

      מפחיד. 

        5/5/08 23:53:
      בוכה*
        5/5/08 23:49:

      כמה רגישות יש בך קארין...

      יהי זכרו וזכרם ברוך 

        5/5/08 23:42:

      עצוב מפחיד וקשה לעיכול

      יהי זכרם ברוך!

        5/5/08 23:42:

      כוכב

      גדול

      אלייך

        5/5/08 23:40:

      זה עצוב מאד.

       

      הוא הרגיש,

      וגם את הרגשת. פשוט לא הבנת אז, אבל הרגשת וברחת.

      רק אחר-כך - התחושה, האינטואיציה, הפכו ונותרו כעובדה קשה.

       

      זיכרון, ריח, הם דברים חיים. חיים בנו.

       

      חיבוק גדול.

        5/5/08 23:38:

      קרין איזה מתוקה ריגשת צימררת תחושה חזקה יש שקוראים את מה שכתבת , גם הסרט הזה חזק ,לילה טוב לך מדהימה ....

        5/5/08 23:38:

      מאוד עצוב

      יהיה זכרו ברוך

       

        5/5/08 23:37:
      אאוץ'...
        5/5/08 23:33:

       

      קרין יקרה,

      ריגשת אותי עד מאוד.

      התחושה הזו, הרגע הזה, יהיה איתך תמיד.

      בדיוק כמו החבר שישאר איתך לעד.

       

      חיבוק ממני. 

        5/5/08 23:18:

      קרין,

      אין לי מילים

      לא יודעת מה לכתוב

      קראתי וחשתי

      כאילו אני - זו את

      את מיוחדת

      בדרכך שלך

      שולחת לך חיבוק

      שיעטוף את זכרון - האהבה

      הזאת

      לעד.

        5/5/08 23:16:

      חזרתי ממש עכשיו ממדריד

      ובום... הכנסת אותי לפרופורציות

      ...עמוק לתוך יום הזיכרון.

        5/5/08 23:15:

      קרין לי יש שני סיפורים של חברים שחוזים את לכתם לעולם שכולו טוב.

      כנראה אדם צופה את ......

      יהיה זכרו ברוך

       

        5/5/08 23:09:
      וגם נתתי לו כוכב וירטואלי. לזכרו. למענך. בילי
        5/5/08 23:08:

      שניכם כבר ידעתם. הוא אמר, את בכית וכך קרה. הרבה פעמים אנשים חושבים שהם ימותו, לכולם מחשבות כאלו שזה יקרה פתאום, בוודאי לפני שמתגייסים או הולכים למילואים.

      לצערינו במדינה שלנו, זה גם קורה. לצערינו במדינה שלנו, זה גם קורה. פאק.

      לפחות את זוכרת. אני מניחה שזה נעים לו לדעת זאת. בילי

        5/5/08 23:05:

       

      כל הגוף שלי צמרררמוררות...

       

        5/5/08 23:03:

      הוא רצה נשיקה חיבוק ואולי יותר

      כי הוא ידע שהוא הולך בעודו צעיר

      הוא היה מין מלאך כזה שהגיע אליך

      ומשימתו לחוות אהבה והוא ידע שזמנו קצר

      הזכרונות ישארו מתוקים והחיוך שלו

      יהיה בזיכרונך תמיד.

      תהיי חזקה ושמרי על הזיכרון המתוק הזה.

      שלך יניב.

        5/5/08 23:02:

      קשה לקרוא.

      עוד יותר קשה להרגיש. 

      הכי קשה לספר.

       

        5/5/08 22:59:

      איזה זיכרון, איזו פינה

      חזק, אמיתי כואב....

      תודה שחשפת.

      מדהים.

      כוכב על הכל

        5/5/08 22:57:

      אוי יקירתי, "פוחדת לאהוב, - למה...

      לשירותים - יפה שלא הלכת...

      לכאוב אח"כ את האובדן, כל כך עצוב יקירתי

      כוכב שיאיר אותך

      אורנילי

        5/5/08 22:54:

      יהי זכרו ברוך.

       

      כמה נבואות כלה שהגשימו את עצמן.

      קשה!

        5/5/08 22:52:
      נוגע ללב. כתוב בדרמתיות
        5/5/08 22:47:

      איזה סיפור כואב ועצוב,

      עליו, על שלא הצליח לברוח מזרועות המוות.

      על הכאב הפרטי של כל אחד ואחד  , שחי יום יום את המציאות הכואבת.

      על ימי הזכרון הללו, שמעצימים את הכאב שבעתיים.

       

      יהי זכרו וזכרם של הנופלים ברוך!

       

      הזכרון מהם, זה כל מה שנשאר לנו.

        5/5/08 22:44:
      תודה על שיתוף בהבנת הדרך בה נוצרים רגעים של משמעות ונגיעה ואחר כך - למרבה הכאב דוקא בשל המוות -  נשמרים בנו כזכרון לכל החיים.
        5/5/08 22:43:

      איך קשה....קראתי פעם ועוד פעם...נזכרתי בסרט

      התחברתי לכתוב...דימיינתי איך אתם יושבים יחד,ואלוהים לראות

      את תמונתו המחייכת בטלויזיה...

      ולדעת שהמציאות עלתה על הדמיון

      כוכב שיאיר וחיבוק לחזק

        5/5/08 22:42:

        כתבתי לבן משפחה..

      שינוי קל.....לך 

      עלם חלומות:

      כמו עב בשמי תכלת נעלם

      הלך העלם

      לא יחלום עוד לעולם

      ואיתו החיים

      ובנפשו מאוויים

      ובלבו אהבות

      אדוות ים הנער

      בא והלך

          הותיר מאחוריו .........

      .   זיכרון עד

          בלב עם
        5/5/08 22:38:

      כואב את כאבך.

       

      כאב לי משלי על בן אחותי

      עלם חמד בן 20 שנהרג לפני 3שנים

       

      מצמרר הקטע עם הנבואה שהגשימה את עצמה

      ועוד יותר שאת הבנת את עוצמתה  וברחת.

       

      עצוב.

       

      קרין חמודה

      שולחת חיבוק חם ואוהב.זה היה מאוד עצוב,מצמרר. חבל לי עליו, עליך.הוא ידע וגם את ידעת.וברחת, כדי להמעיט את כאב הפגיעה. כמה כוחות וחוכמה יש בטבע האנושי.מדהים בכל פעם לגלות.

      תהיי חזקה מתוקה ויפה שכמותך

      יעל

       

      כשאת מספרת סיפור..

      את מרתקת.

      רק חבל שזה סיפור אמיתי...

      מקסימה

      ומכוכבת כרגיל

        5/5/08 22:34:

      קארין , איזו צמרמורת עברה בי

      כל כך עצוב ומרגש

       לפעמים הנשמה יודעת ממה היא  בורחת

      אוובמקרה שלו מכינה אותנו לגרוע מכל

      ברחת כי הנשמה לא היתה יכולהלעמוד בזה

      תודה שחלקת מאוד התרגשתי

       ותשמחי שזכית להיות חלק מחיוו של פרח כזה

      הילה

        5/5/08 22:34:

      קרין

      מוזר. אני מאמינה בתחושות האלה...

      אני מכירה את זה...

      עצוב שהיה זה המוות שחיכה לו.

        5/5/08 22:32:

      אין ספק, יש לך דרך לספר סיפור.

       

      לכל אחד מאיתנו, בארץ הזו יש את האחד שלו (לברי המזל יש אחד, כלומר...), שבשבילו נועד יום הזיכרון הפרטי.

      כן, גם לי...ולכן חשוב לי כל כך  להפסיק את המעגל הזה, של הדמים, של הנקמות, של הדמעות

       

      מעניין איך הצעירים יודעים לחוש את המוות שלהם. גם בן הדוד שלי חש במותו המתקרב.

      התחזית שלו לא החמיצה, לצערנו הרב.

      ובכל התכנסות משפחתית נשאר הכסא הריק, הכסא שלו. ודודה שלי בוכה בחנק. ומבט כולנו מושפל. כי איך אפשר אחרת.

      שנדע ימים שמחים. והרבה.

      ובקרוב, אם רק נרצה. 

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      קרין אלדאה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין