ראיתי את הציורים שלך בבלוג ,ומאוד נהניתי ,את מוכשרת

תמשיכי לצייר , אני ממליצה לך ללמוד אפילו דרך ספרים וחובה חובה לקרוא ולנבור בספרי תולדות האמנות והזרמים באומנות יעשירו אותך מאוד.

אבל תמיד כדאי וממולץ  מאוד למצוא אמן וללמוד דרכו.

שיהיה לך בהצלחה.

אני התחלתי לצייר באותו היום שהיה לי משהו לצייר איתו. כשהייתי קטנה הייתי יושבת שעות ומציירת. לא למדתי אז חשבתי שחבל לי על הזמן. בשעורי ציור בבי"ס נתנו לנו תמיד להעתיק קערה עם פירות. זה שיעמם אותי נורא. אבל מה ששבת את קש הגמל זה שיום אחד החלטתי לנסות ולקחתי את הזמן שלי כי רציתי שייצא טוב.. ונגמר הזמן.. והמורה לקחה את הקערה.. הספקתי לצייר אולי חלק ממנה ואיזה תפוח. עזבתי את הניסיונות שלי בפיגורטיבי. התחלתי לצייר בעיקר פרופילים ומפלצות. אבל אף פעם לא חשתי טובה מספיק. אז התייאשתי והפסקתי. לפני 3 שנים בערך ראיתי שחברה שלי התחילה לצייר על קנבס עם אקריליק. אז החלטתי לחזור לזה. היום אני בתחילת דרכי אבל אחרי כמה חודשי לימוד, שזה יותר טוב מכלום.. את היצירות שלי אפשר לראות אצלי :)

זהו בגדול :)

 עמילי,

נהנתי לקרוא את השתלשלות המאורעות שהובילו על אף חוסר הידיעה הודאית עקב סמכות קשוחה אל העיסוק ביצירה כאורח חיים.

 אישית אין לי סיפור בנושא הביטוי הויזואלי שהחל לפני שנה ומחצה בלבד, אומנם פרץ עצום אבל ממש תחום חדש עבורי.

תחום המוזיקה נשם בי בעוצמה , כזמר של בית הספר  ולאחר מכן בלהקה צבאית שהובילה אותי אל מספר שנים בתיאטרון כשחקן - זמר על אף ההתנגדות החריפה של הוריי מתוך החשש שלא אצליח להתקיים מתחום זה.

 את התיאטרון עזבתי בשלב בו תמהתי מהי הדמות שלי לצד גילום דמויות רבות - זרות,  זיהיתי בצורה בוטה את אי הידיעה של מי אני בכל המערכה והאם אני אמור להמשיך לגלם דמויות מבלי לפצח  את תעלומת האני  שלי, כל המשובים

המפרגנים לא הצליחו למלא את אותה תשוקה להתקרב אל עצמי עם כל הפחד שבגילוי מסוג זה.

 לאחר שעזבתי את התיאטרון בגיל בשל יחסית  בקשתי מהוריי מתנה ליום ההולדת - פסנתר, הם לא ממש הבינו מה לי ולכלי הנגינה הזה, גם אני לא ממש ידעתי מה...אבל כמו תמיד האינטואיציה הובילה כשאיפשרתי...בדיעבד הפסנתר שינה את חיי, בתחילה שעות של מדיטציות  בהקשבה לצלילים מתערבלים והאוברטונים שנוצרים, מהר מאוד התחלתי להלחין  מבלי לערב חשיבה - תוצאה של הלך מדיטטיבי, מה שאיפשר את ההבעה ללא מעצורים של ביקורת על התעוזה...

 ממש כמו לפני שנה ומחצה  הגילוי בתחום הויזואלי ששוטף עדיין את הוויתי, כך קרה ועשרות מנגינות  הולחנו ותועדו במכשיר הקלטה קטן רק כדי שאוכל להאזין ולשמר את התוצרים מאחר ולא למדתי לנגן - תווים קומפוזיציה וכ'ו.

אל אותן מנגינות השתלבו  תמלילים שנכתבו בהשראת התחושות שאפפו מיד לאחר ההלחנות ואחרי מספר שנים הקלטתי באולפן מקצועי חלק קטן מתוכן בעידודו של חבר שעוסק בתחום ההפקה המוסיקאלית.

נוצר אלבום משיריי,  לפני כ- 5 שנים שוחרר לשוק  וזכה לביקורות יפות עד מאוד והשמעות של האלבום כולו ב'קול המוסיקה'  לצד יוצרים קלאסיים - מיותר לומר שזו המחמאה הגדולה ביותר שקיבלתי.

היום כתראפיסט,  מקור הפרנסה העיקרי שלי,  אני משלב הילינג ורייקי עם  אוברטונים שמפיק , כך שהמוסיקה באופן  שונה מתבטאת בעולמי  הפראקטי .

תודה והמשך שבוע נהדר +__+ 

סיפור ממש יפה ומעניין,

נצחון הכשרון !

יכולה להזדהות איתך לגבי החינוך בבית, בת-אל

עמילי איזה סיפור יפה. תודה על השיתוף

מעניין. אני גדלתי עם אמא אומנית שעסקה באומנות, עד שלב מסויים שבו חייה כסבתא עסוקה מאד ורעייה עוד יותר, הפסיקה.

אצלנו היה עידוד גדול מאד לצייר וללמוד. במוזיאונים היינו בכל העולם, ואני זוכר שתמיד התלוננתי על כאבי ראש. היום אני מאד אוהב מוזיאונים. מאד. אוהב להתקרב ליצירות עד למרחק בו השומרים מתחילים להלחץ. מענייןאותי להרגישאתהאנרגיה של הצייר, של משיחות המכחול, של הצבע. לראות "מה עולה לי".

בייחוד של הגראנד מסטרס. אלו מתוכם שנתנו למוזה שלטון מלא על פעולותיהם. אפשר להרגיש אותה שמה. הרטט והרגש עוברים.

לאחרונה לפני שנתיים כשסדרנו את המחסן בבית ההורים מצאתי שקיות שלמות של ציורים שציירתי בתור ילד. אספו הכל הכל. מחברות שבהם שירבטתי בלי סוף.

 בכל נסיעה מחברת היתה תמיד איתי. 

במלונות הייתי מסתער על ניירת המלון במגירת השידה ומצייר.אני זוכר כמה ציורים מגיל מוקדם. כמו זריחת הירח מעל ים המלח בלילה. ירח מלא. או רישום של מנהטן מעבר להדסון.

היום כאבא אני לוקח את הילדים שלי למוזיאון עם תיק ובו ניירות, צבעים, משטח קשה, עפרונותוכו, וישלנו טקס קבוע שהולכים למזנון, שותים ואוכלים, ואז משוטטים, ומוצאים ציורים שהם אוהבים. מתיישבים על הרצפה ומתחילים לצייר.

אחר כך קונים גלויות של ציורים שאהבו.

לפעמים אנחנו נוסעים ליער (איזור בן שמן) עולים על גבעה, ומציירים. כולנו.

הסגנונות שלנו שונים. ואנחנו מדברים על ההבדלים ומנתחים אותם. וזה כיף כי יש מקום לשונות.