עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    cafe is going down
    ';

    מי אני בכלל

    ארכיון

    געגועי לשנות ה90.. הגיגים על תערוכה שאצרתי

    3 תגובות   יום חמישי, 17/4/08, 00:33

       לכבוד התערוכה "ובסוף נמות"- אמנות צעירה בשנות ה90  שאוצר דורון רבינא במוזיאון הרצליה   החלטתי גם אני ל+הצהיר על הנוסטלגיה שלי לשנים הללו..  ללא כל קשר אבל בתזמון לא רע עלתה התערוכה סלויןפישוףפיטשון שאני אוצרת בגלריה שלי

    . זוהי תערוכה קבוצתית של 3 אמנים רב תחומיים ומוזקאים: רן סלוין אהד פישוף ואבי פיטשון שמציגים צילום. ( היות ואנחנו גלריה לצילום..)    שלושת האמנים/ מוזיקאים הללו השפיעו עלי ואני מאמינה גם על חלק מבני דורי בדרך זו או אחרת ( במיוחד האיזוטרים שבינינו). היה זה בסוף שנות ה80 תחילת שנות ה90. הייתי אז בסוף שנות העשרה שלי -תחילת שנות ה20.  והם לא היו מבוגרים ממני בשנים רבות.. לפני יותר מחצי שנה הזמנתי את שלושתם להציג בגלריה שעדיין לא נפתחה. החלטתי לאצור תערוכה שקשורה איכשהו למוזיקה ותמיד רציתי לשלב בין מוזיקה וצילום. החלטתי לפנות לשלותם כי עניין אותי לעבוד איתם.   

    רן סלוין, ירושלמי לשעבר, היה חבר בלהקות כמו 3ח וריר. עדיין זוכרת במעומעם הופעות שלהם ברוקסן. באיזשהו שלב הוא למד בבצלאל . הוא הציג בעבר ציור ווידאו ויצר את הסרט הקצר המבריק Insomniac city . כיום מתעסק גם עם סאונד ווידאו ומופיע הרבה בארץ ובחול. מחר תפתח גם תערוכת היחיד שלו בטבי דרזנר. מציג אצלינו אינסטליישן של פריימים מתוך ודיאו שצילם ובעצם עוסק גם במתיחת גבולות הצילום. האם פריימים שהוקפאו מתוך סרט נחשבים לצילום ( סטילס)? גם העובדה שמדובר באינסטליישן מותח את הגבולות של הצילום המסורתי המרובע. 12 הצילומים בגדלים של 60* 45 סנטימטרים יוצרים מרובע ענק של עבודות המשרות אוירה מיסתורית פילם נוארית . הדימויים יוצרים עלילה אניגמטית שפותחת לנו צוהר ליקום האניגמטי של סלוין.  

    אהד פישוף. ירושלמי לשעבר. היה בנושאי המגבעת. לא צריך להגיד יותר מזה. למד מחול ועוסק בריקוד וכריאוגרפיה. עורך וכותב. ערך את עיתון סטודיו האחרון. עוסק במוזיקה גם היום. מציג בפעם הראשונה צילום. הזמנתי אותו להציג בתערוכה והוא די נדלק על הרעיון. בפגישה הראשונה שלנו דיברנו על כך שנראה כאילו לא מתייחסים ברצינות יתרה לאמנים שעוסקים בתחומים שונים ורבים. מאחר ונראה כאילו שהם " מתפזרים" . אך פישוף הוכיח בעבודת הצילום שלו שדווקא העובדה שהוא בא מרקעים שונים ומדיה שונות תרם לו ליצירת טריפטיך של עבודות מינימליסטיות  מדויקות כשהוא מבטא תנועה ומוסיקה בעבודות הללו. הוא החל לעסוק באור. איך אור יכול להתבטא בצילום. הוא חקר את הנושא לעומק וייצר מאות דימויים מותכם בחר 3 דימויים מדויקים להפליא. ההתיחסות המדעית שלו לתהליך העבודה. המחקר תוך כדי לימוד. השליטה. הרצון לשליטה. כל אילו צועקים מתוך העבודות שלו. 

    אבי פיטשון.  פנקיסט  אנרכיסט  עם לב של זהב( כמו כל האנרכיסטים האמת). רומנטיקן. טוטאלי.  חבר בלהקת "נשרפת". כותב מוערך . פרפורמר.  מציג 12 עבודות בגדלים משתנים של סמלים  אנרכיסטים ופנקיסטים. קעקוע ובובה הזויה ממוזיאון בת ים לבושה במדים היוצרים שפה של אותיות וסימנים. קודים. כשבמרכז העבודה הקעקוע  gesmtkunstwerk שאומר- האוסף הכולל של יצירות אמנות. גם באסופה הזו של דימויים יש מתיחה של גבולות הצילום. סהכ הוא צילם אוביקטים.. מדובר כאן על עבודה קונספטואלית לחלוטין. אמנם הצד הויזאלי מאוד חזק ועיקבי אך מה שחשוב זה מה שפיטשון בעצם רצה להגיד. המסר שהוא רצה להעביר.  

      3 האמנים הצליחו ליצר בעבודות שלהם אוירה המשקפת אותם. המשקפת את המוזיקה שהם יוצרים. כל אחד מהם מגיע מז'אנר אחר של המוזיקה ( רוק פאנק ואלקטרוני) . מכל אחד מהם בקשתי שייצרו עבודה שתציג את מי שהם ואכן נראה לי שהצליח להם.

    דרג את התוכן:

      תגובות (3)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        17/7/08 10:40:

      פרק א: פישוף. בתחילת שנות התשעים ירושלים הייתה האנטי-תזה למגניבה. הכל קרה לא בירושלים. זה היה לפני האומן, זה היה לפני הדג נחש. הירושלמים עדיין יצאו בלילות אוגוסט עם סוודר אבל לא בגלל שהיה קול.  ואז נגד כיוון הזיפים הגיעו נושאי המגבעת ואוהד-פישוף-לא-חברה.  ואז הבנו שגם מירושלים תצא הצעקה לא בגלל האבנים המחורבנות אלה בגלל הפרובנציאליות. מה גם שלקח לי שנים להבין כמה המשפט "אני ואני ואני ואני" הוא חכם.  שמתי לב שתמיר אלברט נוכח כאן בקפה. אחלה

       

      פרק ב: רן סלווין:  3ח הייתה ה-להקה האגדית של ירושלים אולי בזכות זה שהיא לא פרצה לתודעה כמו נושאי המגבעת - עשה אותה שלא מרצונה לסוד של יודעי דבר בירושלים, היינו צופים בהם שמה - עם כתבי כל העיר בתיאטרון פרגוד של אריה מארק. הם היו לא מתפשרים וכל כך גדולים מהחיים בשבילנו אז.

       

      הדור שלי של הירושלמים גדל על ברכי החבר'ה האלה הם היו אחינו הגדולים (אך הלא כך בוגרים תודה ל...עולם ותודה לכולם)  כל כך הרבה הם תרמו לנו בכתיבה בכל העיר בשריצה בבית התקליט ובכל מוקדי התרבות האלטרנטיבית. 

       

       

        18/5/08 15:41:
      צודקת יפה אמרת שאין תרבות לתרבות. בודדים הם חובבי אמנות באמת. לרב האנשים אין בכלל מושג מהי אמנות ( אני רואה את זה גם כאן בדה מרקר) וזה גם לא מעניין אותם.
        16/5/08 22:20:
      אומנות זה לא דבר קל בארץ ..
      אין ממש תרבות לתרבות
      בהצלחה שיהיה עם כל זה