בחרתי ביצירה -   "פתקים"   האינטרנט עבורי זה כלי מדהים לידע , אני הרבה נתקלת בקטעים שאנשים כותבים שמוסיפים לי או מחזקים אותי בדרך שאני עוברת בה, ואף מחדדים לי זיות ראיה שקיימות בי.

בחרתי בפוסט הזה לאסוף קטעים שאני לא רוצה לשכוח. הראשון שאני מכניסה לפוסט הוא יוסף:

 אמנות  על פי הגישה הזו, הופכת להיות הרבה יותר  מכלי  להבעה אישית עצמית ומקבלת מימדים קצת יותר אוניברסליים ככלי לעיצוב של אינפורמציה באפן הרלוונטי ביותר למשתמש. בעולם הישן האספן הוא המלך שאליו נשואות עיני כל הנתינים האמנים.בעולם של ידע הזורם ללא הפסקה ממקום למקום, יצירת אמנות היא יצור חי ונושם הרוצה חופש להיות נוכח בכל מקום וזמן ללא תלות בגחמות של אספנים, אוצרים ומעצבי דעת קהל. בעולם כזה, ערכה של אמנות יקבע על פי ההנאה הרוחנית שאנשים יפיקו  ממנה ולא על פי כמה היא שווה בשוק הסחורות.אמנות ,כמוה כאהבה, לא יכולה להיות סחורה וכל ערכה נובע מכך שהיא ניתנת ללא תנאי. תודה יוסף

מס' 2 שם הכותב :אדמ- רפאל - זילברמן
  היכולת ליצור קיימת לשם שחרור הנפש, לשם ריפוי, זהו מחזור  שלם בין האומן לנפשו, זוהי הצלחה. המחזור השני -  הכרה, חשוב אך לא  בעוצמה זהה , ישנם אומנים שיחדלו ליצור בגלל חוסר ההצלחה בחוץ , ישנם אומנים שבתהליך היצירה יכוונו לטעם הקהל  ובכך יאבדו את אותה חוויה עצומה, עמוקה  וחבל. לכן עבורי, הצלחה היא היכולת

מס'3 שם הכותב :טחב "אמנות היא שקר המוביל אותנו אל המציאות" אמר פיקאסו. הפער המדובר, אינו הפער בין העם לבין האומנות.  האומנות משקפת את תפישת המציאות של האומן. אם אומר דבר מה חריף כמו "הדיון הזה מיותר", ניתן יהיה להגיד שיש פער ביני לבין המשתתפים בדיון. אבל... יש לפחות חצי אמת שרומזת שהפער הוא לא יותר מחוסר מודעות. ובעידן בו תבונה אמיתית היא חסרת ערך למכונה. היא מושלכת הצידה בתהליך אווילוציוני (לא זאת לא  טעות כתיב). הפער משתקף בצורה ברורה. כמו כן, האומן, מעבר להשפרצת צבע או רעיונות.  גם במידה מסוימת יוצר את המימד המקביל בו האמת שלו הופכת אוניברסלית. בתור אומן, אין לי התנגדות להציב שער נעול ביני (רעיונותיי) לבין הסביבה,  אבל לעולם לא אשכח להחביא גם מפתח בתוך העיסה המרה. נזכר באליסה מתאימה את עצמה לגודלה של הדלת... רק בכדי לגלות עוד על אותו ארנב מאחר שממנו היא כל כך שונה.

מס' 4 ציטוט מדברי צחי בר "אומנות זאת יצירה אנושית המעוררת חשיבה ו/או רגש בקרב הצופה/קורא/כל דבר אחר ". מס' 5 ארז אנא תקנו אותי אם אני טועה. ההסבר ה"יבש" 1. הביאנלה בוונציה הינה בינאלה לאומית שבא כל מדינה אמורה לשלוח אמן המייצג אותה בצורה הטובה והמעניינת ביותר. 2. הבחירה לאיזה אמן יציג בבינאלה נעשת ע"י גוף מתוך תוכי הממסד האומנותי הלאומי של כל מדינה. 3. הממסד האומנותי בחר לשלוח את רפי לביא ז"ל, לייצג את מדינת ישראל בבינאלה הנוכחית. 4. רפי לביא ז"ל מייצג את "דלות החומר". עד פה, הסקת מסקנות "לוגית". מתוך ויקיפדיה "דלות החומר" היא סגנון אמנות ישראלי שהתקיים בשנות השישים, השבעים והשמונים של המאה ה-20. מאפייניו של סגנון זה כללו שימוש בחומרי יצירה "דלים", ברישול אמנותי," מספר נקודות נוספות, לפי מיטב ידעתי, החומר הנלמד באקדמיה (לפחות בשנה שביקרתי שם, לפני כ 7 שנים), היה מבוסס על פרדיגמות מודרניות/פוסט מודרניות. חלק גדול מהחומר הנלמד מבוסס על תיאוריות ומלל. הרבה פחות על טכניקה וחומר. לפי ראות עיני, הרבה מהחומרים שיוצאים מהאקדמיה מבוססים על הסברים תיאורתיים, מלל וטקסט קונספטואלי וכפי הציטוט שנזכר לעיל "ברישול אמנותי". למד אני מכך, שהחומר  הינו עניין משני ולכן ניתן להגיד שהוא "דל" דלות החומר - מצב חברתי/כלכלי מדינת ישראל חוגגת 60. דרך החגיגות אלה שנויות במחלוקת בעיני חלק רחב מהציבור, הרבה מהמחלוקת הינה עקב המצב הסוציו-אקונומי, הדרדרות מוסרית, קיטוב חברתי ההולך ומתגבר וכו'. לצערי הרב, זה ניראה כי ניתן לעשות סוג של "השלכה" של חלק מהרעיונות העומדים מאחורי "דלות החומר" למצב המדינה בימינו אנו. ואולי אף לא אגזים אם ארחיב ל"דלות הרוח".

מס' 6- רונתי "אמנות אינה דמוקרטית מעצם מהותה. אמנות היא המלכה ויש לה נתינים, לא מנהלים. אמנות היא היחיד המתייצב לבדו מול העולם כשבלבו חזון. החזון הזה הוא פרטי, והחזון של אמן גדול הוא הפרטי שהפך קולקטיבי. " 

 מס' 7 צטט: רוקם 2008-05-09 13:36:02 טביעת היד, היא בעצם תווי היכר לסגנונו של היוצר. טביעה זו הא תולדה של העולם אוןתו היוצר מביע והם תולדה של עולמו ותרבותו ובאופן אותם הוא מבקש להבליט ולהדגיש טביעת היד באה לאחר מעשה במיד רבה זה מזכיר את דברי חכמים בעניין הנבואה "אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד"(תלמוד בבלי סנהדרין, פט). כך גם בעולם האומנות והיצירה כל אחד בדרכו שלו מותיר את יחודו.  

 מס'8 צטט: כיפה 2008-05-09 13:49:25 אוטודידקט שלעצמו זה הדבר הכי קשה והכי מחייב שאדם יכול להרשות לעצמו ללא כל מסגרת לימודים פורמליים הוא ממציא את עצמו מחדש אוטודידקט "טוב" הוא זה שיש לו בסיס וממנו הוא מתפתח לכל מיני כיוונים לפי בחירתו, לכן יוצר שכזה הוא יצירתי ביותר, בעל מעוף וחדשני, כאומן יש לאוטודידקט הרבה לחדש כאדם נטול מסגרת לימודית, הוא יכול להביא מעצמו דימיון וכיווני מחשבה חדשים. יש לקבל אדם כזה ללא דעות קדומות דהיינו איפה למדת, באיזה מוסד לימודי ומה עשית כיוצר. באם היצירה ניתנת להסבר הגיוני ע"י יוצרו, יש שימוש בכלים וטכניקות חדשות אז היוצר האוטודידקט ראוי להערכה וניכרת תרומתו לאומנות 

מס' 9 רחלי הילאי

מדי פעם נקלע לידי ספר שהוא בבחינת זכות מיוחדת  (לא טעיתי בפורום), מכיון שהוא לוקח אותי למסע אינטימי עםהכותב. ספר כזה הוא "עוד היום גדול" של אהרון אפלפלד. הוא אמנם בא מדיספלינה אחרת לגמרי, אבל רציתי לצטט לכם את פסקאות הסיום של ספרו :  "פרקי התבוננות אלו הם מעין דין וחשבון על החיבור שלי אל מקומות מסוימים ואל אנשים. במילים אחרות, היחס הרליגיוזי שיש לי לחיים. כשאני אומר רליגיוזי אני מתכוון לרצינות ולמחויבות שיש לי לעשייה אמנותית. העשיה האמנותית, אני מאמין, אינה טיפוח האגו, עשית רושם, או התנשאות לצורך דידקטי מסוים, אלא העלאת הפנימי שבך כדי להתחבר עם האנשים. אמנות שאין עימה מתן, אהבה, מסירות נפש, הזדהות, לא יכולה להיות אמנות בעלת משמעות. באומרי זאת איני מתכוון ליחס סנטימנטלי, מתחסד או מתקתק לחיים. אמנות שיש בה מן הרליגיוזי יש בה חומרה ומשמעת. האנרכי והסובייקטיבי שרירותי הם לעיתים האויב ההורס את האמנות מבפנים. כשאני אומר יחס רליגיוזי, אני מתכוון לאמונה שבכל אדם, בנוף ובדוממים המקיפים אותנו חבוי יופי אצילי." רחל הילאי

 מס' 9     כתבה אורה ראובן החמישים שנה האלה של קשקושי עפרון ........ אבל הזדמן לי לפגוש את רפי לביא בשנתיים האחרונות שלו איזה פעמיים שלוש. והקשבתי לו קשב רב. הנה דברים שהוא אמר: אני שונא לצייר. זה מסריח ומלוכלך. אבל לפעמים אני מרגיש שאני מוכרח. אז אני הולך לסטודיו שלי (כאן הוא צחק והצביע מתוך ה"סלון" שלו לכיוון החלל הזערורי שם צייר) מקשקש את הקשקוש שלי וחוזר מבסוט לשמוע מוזיקה. כמה זמן את חושבת שזה לוקח לי? נכון, 5 דקות. על הפירוש לציור שלי שידברו המפרשות. לי אין מה להגיד על זה. אצלי זה צורך, לעשות קו, או נקודה. הנה, תראי את הקו הזה בעיפרון שמגיע עד הראש - זה אלימות! זה בום! ציטטתי מהזכרון ואם יש סטיות במילה או שתיים - יסלח לי רפי. אני לא נוטה להעריץ אנשים, אבל אני מרגישה משהו כזה מול האיש שלקח לעצמו את החופש להיות ילד, אינפנטיל, כמה שהוא רוצה, בעיקשות, ולטעון בלהט שזה ציור לא פחות ממה שעשו המייסטרים. ומצד שני - בערמומיות , בתבונה, באמצעות קסם אישי, ידע לנווט את סביבתו כך שתקבל את מעשיו ודבריו ללא עוררין, באופן לא ילדותי בעליל, וכמובן שלא דיכא אף כותבת שהקדישה המוני מילים לפרשנות עבודותיו. אני מאמינה שהוא נהנה מכל זה. ועוד משהו סיפר רפי להמחשת יחסו לציור ולמהות הציור: הוא סיפר איך הילד שלו צייר בגן משהו על הדף, וכשהגנת אויואבוילה שאלה כדרך הגננות: מה ציירת? ענה לה: ציירתי ציור כלומר, בסיפור הוא ביטא למיטב הבנתי את יחסו המלגלג לפרשנות האמנות, מול הזכות הבסיסית והצורך הבסיסי לשרבט קשקושים על דיקטים או ניירות. לסיכום החמישים שנה ששאלת שוב ושוב - רפיא לא צייר בשביל שתבין משהו, או כדי שכולנו נבין. הוא צייר כי הוא רצה. או היה מוכרח - בלשונו הוא. וזה נמשך לאורך חייו..

אורה ראובן

בתחילה רציתי לקרוא לעצמי "פועלת שחורה של אמנות" אבל המחשב לא קלט כל כך הרבה מילים. אז פשוט עברתי .ליצרנית אמנות, כמו אדם שתקעו אותו ליד מכונה והכריחו אותו לייצר. זו סוג של סריטה. שאין לך שליטה עליה. לא"משהו שעובר דרכי"  וכל הבולשיט המיסטי הזה שמיחס לאמן כוחות מיוחדים. פשוט יצרנית של אמנות. כמו כל יצרן אחר. אך שלא כמותם,  אינני מתוגמלת מיידית  וגם לא כלכלית, אני גם לא טורחת להציג בגלריות מסחריות,רק בגלריות ציבוריות ובמוזאונים,  לכן זו כנראה הפרעת אישיות קלה.

אני גם  מציירת את עצמי  בתוך העבודות כ"פועלת שחורה של אמנות" שצופה מהצד  בדימויים  שמופיעים בציור. 

כתבה חוה ראוכר

כתב  רפי פרץ

אני באופן אישי מאמין ביצירה שבאה מתוך מניעים :

- פסיכולוגים

- פילוסופים

- יצירה שמבטאת את המקום הפיזי בו האמן חי

- את מצבו המשפחתי , חברתי , גיל  וכו

- יצירה שמודעת לעולם האמנות , להיסטוריה של אמנות

ובהחלט מושפעת מאמנים ( אין הכוונה להעתקה של יוצר מסויים אלה להשפעה  מאמנים מסויימים

ואפילו הייתי אומר ראייה של המשך דרכם  , ולקיחת היצירה למקום חדש)

 - בחירה  והבנה של שפת הציור .. ,

עם הזמן שפת הציור של אמן מתחדדת ורצוי שהיא תהיה בהתפתחות מתמדת  

תומרקין

"ידענו זמנים ללא-צלם ומצלמה, אך אין אנו יכולים לתאר לעצמנו חברה ללא אמנות. אמנות היא מין פריזמה המשקפת את החיים, את העידן, את המצב החברתי, את האקלים, את קו הרוחב, את האור, את הנוף. האמן מעביר את כל הדברים האלה דרך הפילטר האישי שלו ומזככם לעשיית אמנות. "

כתבה טלקה

"במקום שבו אכיר בחוסר הגבולות של היצירתיות שלי ואדע שכל דבר שהמצאתי הוא רק הדבר הנוכחי ואני אמשיך ואמציא כל הזמן עוד ועוד, שם אהיה מחוברת לרוח היצירה שלי, לחוסר הגבולות שלי ולהיותי ברואה בצלמו ובדמותו של האל, בעלת יכולות בלתי מוגבלות. שם יכולה להתחיל להיות נדיבות, פתיחות, ואמון במי שאני ובכוחות היצירה האינסופיים שלי.  "טלקה

אבי רוזן

היצירה לא הסתפקה יותר בגזיר עיתון, מושב כיסא או אסלה מהרחוב!

היצירה שאבה את המציאות כולה לתוכה והפכה לחלק ממנה, או שווה לה-- אמנות=חיים!!!!!!

אם על הבד יש חלקים מהמציאות, אזי אין יותר גבולות והגדרה היכן מתחילה יצירה והיכן היא מסתיימת!

האם גזיר העיתון שליד התמונה היא חלק כמו זה בתוך התמונה?

לאמן נותר רק להצביע או כפי שתארת:

"יכול היה להיתקל במציאה ברגלו השמאלית גם

בחושך מצרים", ולהגיד הנה אמנות, כי ככה אני רוצה! חייו של האמן הפכו לאקט אמנותי מתמשך DUREE. כל מה שעשה ונגע בו = אמנות.

אם זה המצב, וככה האמן רוצה, אז גם אני רוצה, ואתה רוצה והנכדה שלך רוצה... כי כולם מבינים שאין יותר גבולות,כיוון שכולם מאכלסים את אותו חושך מצרים בדיוק כמו פיקסו.

האם נוכל לחזור ולתחום את האמנות למגבלותיה של תרום הטשטוש, לפני שבלעה את המציאות?  "

אבי רוזן

"

כוונתי הייתה יותר של אנחנו חיים וחווים  "בסרט" יותר מאשר בתמונה בודדת. החיים בזמן ובמרחק יוצרים מאין סינסתזיה - synesthesia לא רק של  חושים, אלא גם של זמנים ומרחבים, בדומה לאנרי ברגסון שזיהה את ה"משך" (durée) עם המציאות הממשית של מצבי התודעה המתלכדים אלה לאלה כמו צלילים במנגינה.

לדוגמה כאשר אנו ניצבים בפני בד ענק עם ריבוע שחור של מרק רותקו, אך חווים בצורה סינמטית (כמו בסרט) את התפתחות הריבוע בציוריו של רותקו לאורך השנים ואת הידיעה שהתאבד בסוף, ש"נבלע" על ידי הריבוע, ואיך הריבוע השחור או החור השחור או המסך השחור מכנס אליו, או מקרין עליו או בתודעת הצופה,הכול וגורם לצרכן האמנות לראות "נשגב",   מאז מלביץי, ג'ון קייג ואד רינהרדט . "