עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    0

    צָ'נֽדֽרָוָטי

    12 תגובות   יום שבת, 10/8/19, 17:11

    צָֽדֽרָוָטי

     

    אינני מפורסמת כמו סיטא, רעייתו של ראמה, לא כמו ראדהא, רעייתו של קרישנה, ולא כמו דראופדי, גיבורת המהאבהארטה, אך גם אני הייתי נסיכה יפה, נדיבה ובעלת קורות חיים מעניינים, וגם עליי כתבו בספרים. נערה הייתי וגם זקנתי והיום אני חיה באשרם בשלווה ובאושר עם בעלי ועם בני, ומצפה לקץ, ל"מוקשה" ("שחרור").

     

    א.

    גדלתי בארמון כבתם היחידה של המלך רָגֽהוּ והמלכה סָטֽיָוָטי. הוריי אהבו אותי מאד והרעיפו עליי מכל טוב, וגם אני אהבתי אותם. על אמי הייתי מתרפקת ומספרת לה את כל אשר על לבי, דברים משמחים ואף פחות משמחים. כלפי אבי הרגשתי גם יראת כבוד בנוסף לאהבה. הוא היה איש גדול ומרשים מאד וכשהיה עוטה את גלימת המלכות ועוטר את הכתר לראשו, אפילו קצת פחדתי ממנו.

    באהבתו אותי, אבי פינק אותי מאד, וכשגדלתי העמיד לרשותי אלף נערות  לשרתני. אני ונערותיי נהגנו לרדת לרחוץ בנהר רכובות על פילים, מלוות בנגינת תופים ומצילתיים. תושבי הבירה היו מצטופפים משני צדי הדרך, מריעים לנו ומהללים את יופיי ואת נדיבותי, כשהייתי מפזרת להם מטבעות בדרכי. גם משוררי החצר הרבו לשבח אותי וכתבו עליי שירי הלל.

    יום אחד, בהיותי בת שש-עשרה, כשהיינו על חוף הנהר, ראיתי פרח לוטוס מיוחד משייט לאטו בזרם במין סירת עלים. היה זה הלוטוס הגדול והנפלא ביותר שראיתי מימיי. מיד שלחתי את אחת מנערותיי שתתפוס עבורי את הפרח ותביא אותו אליי. כשהתקרבה אליי והפרח בידה, הרגשתי בכל גופי את הניחוח האלוהי שהפיץ. לקחתי את הפרח מידהּ וקירבתי אותו לאפי כדי להתענג עוד על ריחו המשכר, וה"צוף" שבתוכו חדר לאפי. חזרנו לארמון, כשאני עדיין מסוחררת כשיכורה מניחוחו. הנחתי את הפרח המדהים בקערית מים, על מנת להמשיך להנות מיופיו ומריחו. לימים קמל הפרח ואתו קמלו ותמו חיי אושרי.

    המחזור החודשי שלי פסק למשך חודש ועוד חודש, וגם הרגשתי רע והיו לי בחילות והקאות. המצב העציב אותי והעכיר את רוחי. חדלתי להנות מחברת נערותיי והן לחצו עליי לספר להן מה מציק לי. יום אחד נעתרתי לבקשותיהן וסיפרתי. את בהריון, אמרו לי הנערות המנוסות יותר. הכיצד? גם הן וגם אני ידענו שאף גבר לא התקרב אליי. במבוכתן הן לא ידעו הנערות מה לעשות והחליטו להתייעץ עם אמי המלכה.

    כששמעה אמי את הסיפור, היא התעלפה בכיסאה ואיבדה את הכרתה. הנערות החזירו אותה להכרה באמצעות מטליות רטובות ומלחי הרחה. דבר ראשון, הורתה אמי לנערותיי לא לדבר על הנושא עם איש, שילחה אותן מעל פניה וציוותה עליהן לשלוח אותי אליה.

    במקום לנחמני, אמי נזפה בי איך יכולתי להמיט חרפה כזאת על ראש משפחתנו ולהכתים את שמה הטוב של שושלתנו. נשבעתי לה ששום גבר לא קרב אליי ואני תמימה לחלוטין. הוספתי ואמרתי שכנראה זו ה"קרמה" שלי ושאני כנראה נענשת על חטא שביצעתי בגלגול קודם, מבלי לדעת מהו. אמי פרצה בבכי על מה שעשיתי ועל החרפה שהבאתי על המשפחה ואסרה עליי לצאת ממערכת החדרים שלי.

    היא עצמה מיהרה אל אבי לחלוק עמו את הסוד ולהתייעץ כיצד פותרים את הבעיה. פני אבי האדימו מכעס ועיניו כמעט יצאו מחוריהן. בת-בלייעל הוא כינה אותי, את בתו התמימה והאהובה. אחת דינה למות, הוא צעק בכעסו הרב. אהבתו אליי כאילו נמוגה והייתה כלא הייתה, ורק הכבוד והדאגה כיצד ייתפש בעיני נתיניו הטרידו את מנוחתו.

    רגהו, אבי, לא רצה לחטוא ברצח בת. על כן, במקום לצוות על הוצאתי להורג, הוא זימן שניים ממשרתיו הנאמנים וציווה עליהם לרתום סוסים לעגלה ולקחת אותי אל יער מרוחק, שורץ טיגריסים ונחשים ושומם מאדם, ולהשאירני שם לגורלי, טרף לחיות הבר.

    הם עשו כמצוותו וחזרו לארמון לדווח לו על ביצוע המשימה.

     

    ב.

    ישבתי בקרחת יער קטנה והדמעות זלגו מעיניי כפלגי מים. מדוע הוריי לא הקשיבו לדבריי? מדוע לא האמינו לי? מה יקרה לי? מסביבי שמעתי קולות ונהמות של חיות טרף, ולא היה לי ספק שאמצא את מותי במלתעותיהן. במשך שעות לא חדלתי להתייפח.

    באורח פלא, עבר בשביל השומם החכם יאגֽ'נֽיָוָלֽקיה, סגפן מתבודד ביער, אשר שמע את בכיי ובא לראות מה פשרו. הוא כה התפעל מיופיי ומבגדי המפואר, עד שחשב שאני אחת האלות או אחת היפהפיות השמיימיות, שירדה אל האדמה. אמרתי לו שאינני אלה ואינני יצור שמיימי. סיפרתי לו מתייפחת, שאני נסיכה ושסולקתי על לא עוול בכפי מן הארמון, למצוא את מותי ביער. הוא הרגיע אותי, הרים אותי מן הקרקע ותמך בזרועי והוביל אותי אל האשרם שלו. חייתי באשרם ועשיתי את כל הפעולות היום-יומיות הנדרשות - ממש עבודת פרך לנסיכה מפונקת. השמלה שלבשתי הפכה לבלויי סחבות, וכרסי הלכה ותפחה. נזקקתי לבגד גדול יותר, שאותו תפרתי מיריעות יוטה שמצאתי אצל החכם.

    הרגשתי שהגיעה שעתי ללדת, והלכתי אל שפת הנהר להתפלל לאל וישֽנוּ. ביקשתי מהאל, שהתינוק יצא מגופי בדרך שבה נכנס אליו, מכיוון שהריתי בלי מגע מיני עם גבר. תפילתי נענתה, ולהפתעתי התינוק הגיח לעולם מאפי. הפתעתי גברה אף יותר, כאשר בני התינוק, שזה עתה נולד, פצה את פיו ודיבר אליי.

    הוא אמר לי שהוא נולד מזרעו של החכם אוּדֽדאלָקה, בנו של האל הבורא בּֽרָהֽמה. החכם, שהתבודד והסתגף במשך אלפי שנים, הלך להתייעץ עם אביו בקשר להמשך שושלתו, והאל אמר לו "קודם יגיע הבן ורק אחר כך תגיע האישה". החכם כל כך נסער מן המחשבה על הדברים האניגמטיים של האל ועל האישה שתגיע, עד שגבר עליו יצרו וזרעו עמד לפרוץ. כדי לא לשחת זרעו ארצה, הוא כיוון אותו לתוך פרח לוטוס גדול ויפה, את הפרח עטף בעלים, כמעין סירה, והשיט אותו בנהר. מהרחת אותו פרח את נכנסת להריון ואני נולדתי, אמר התינוק וחדל לדבר. הלכתי אל החכם יאגֽ'נֽיָוָלֽקיה, הראיתי לו את בני, וסיפרתי לו את כל הסיפור. החכם אמר שהתינוק ייקרא "נאסיקטה", מכיוון שנולד מן האף. ("nāsa" בסנסקריט משמעו "אף", כמו "nase" בגרמנית ו"nose" באנגלית).

    נאסיקטה הכפיל את כמות עבודתי היומית. הייתי מותשת מן העבודה ובנוסף לטיפול בו, הוא לא חדל לבכות ולילל. שנה שלמה סבלתי מבכיו, בנוסף לכל סבלי הגופני והנפשי, עד שנגדשה הסאה. לקחתי את נאסיקטה אל הנהר ושוב התפללתי אל וישנו וביקשתי שייקח את התינוק אל אביו. הכנתי תיבת גומא והשכבתי את נאסיקטה בתוכה. את התיבה הכנסתי למים ואמרתי לו שילך אל אביו.  וראה זה פלא! התיבה, במקום לשוט במורד הזרם, סבה על עקבותיה ושטה במעלה הנהר.

    לאחר ששילחתי את נאסיקטה, חזרתי למקומי והמשכתי בשגרת חיי באשרם, פטורה מיללותיו הבלתי פוסקות.

     

    את מה שקרה בהמשך שמעתי מפי אודדאלקה, אביו של נאסיקטה. התיבה עגנה במפרצון קטן, מול האשרם שלו. כשירד אל המים ראה תינוק יפהפה ישן ברוגע בתיבה. התינוק פקח את עיניו והוא הושיט לעברו את אצבעו. התינוק תפס את האצבע באצבעותיו הקטנות והדקות, והוא הבחין שהן דומות לאצבעותיו שלו. מיד עלתה במחשבתו נבואת אביו שקודם יגיע הבן ורק אחר כך האישה, והוא הבין שהנבואה מתגשמת וזהו אכן בנו. הוא לקח אותו לאשרם שלו וגידל אותו באהבה רבה. 

     

    ג.

    חלפו מספר שנים והתחלתי להתחרט על סילוקו של נאסיקטה. געגועיי אל בני גברו והחלטתי לצאת לחפש אותו. נפרדתי בדמעות מיאגֽ'נֽיָוָלֽקיה, החכם שאתו גרתי מאז שהציל את חיי, ויצאתי לדרכי לאורך הנהר במעלה הזרם. ימים רבים הלכתי עד שהגעתי לשביל שהוביל אותי אל אשרם, לא הרחק מן הנהר. באשרם ראיתי ילד קטן בערך בן שבע, בגילו של בני, מנקה ומטפל בפינת הפולחן. שאלתי אותו מי הוא ומיהם הוריו. הוא אמר שהוא חי באשרם עם החכם אודדאלקה, שהוא גם אב וגם אם עבורו. חיבקתי אותו ואמרתי לו שאני צ'נדרווטי, אמו. שאלתי אותו היכן אביו, והוא ענה שאביו יצא ליער לקושש עצים ועשב הנחוצים לפולחן. אמרתי לו שהוא יכול להפסיק את עבודתו ושאני אנקה את פינת הפולחן במקומו. הוא הסכים ואני טאטאתי, ניקיתי את המשטח וצחצחתי את כלי הפולחן, ואז ירדתי לרחוץ בנהר.

    אודדאלקה חזר לאשרם והתפעל מן הניקיון. הוא אמר לנאסיקטה שמעולם לא ניקה כך ולא צחצח כה יפה את כלי הפולחן. נאסיקטה השיב לו שלא הוא ניקה וצחצח אלא אני, אמו. אודדאלקה התפלא לשמוע על ביקורי המפתיע וביקש ממנו ללכת לקרוא לי מן הנהר. כשהגעתי ראיתי בפעם הראשונה את החכם אודדאלקה, אבי בני. הוא היה גבוה ורזה, זקן לבן וארוך ירד על מידותיו ועיניו מאירות. הוא שאל אותי מי אני ואני סיפרתי לו את סיפורי, והוא סיפר לי את סיפורו. שנינו שמחנו שהגורל הפגיש בינינו. ואז אמר אודדאלקה שהוא חייב ללכת לארמונו של אבי ולבקש ממנו את ידי.

    מבלי להשתהות יצא ברגל לדרכו ואני נשארתי עם נאסיקטה באשרם.

     

    ד.

    אודדאלקה הגיע אל ארמונו של אבי והתקבל על פי כל כללי הטקס. לאחר שסעד החכם את לבו, שאל אותו אבי, למטרת בואו ואודדאלקה ענה שהוא בא לבקש את ידי.

    אתה יכול לבקש ממני עד חצי המלכות, אמר לו אבי, והוסיף שלצערו אין לו בת בארמונו. הייתה לו פעם בת, הוסיף, אך היא מתה. אודדאלקה אמר לו שאני, בתו, לא מתה, אלא חיה וממתינה באשרם שלו עם נכדו, נאסיקטה.

    אבי לא ידע את נפשו מרוב אושר ומיהר לבשר את הבשורה לאמי.

    הזוג המלכותי ציוו לרתום לאודדאלקה מרכבה, והוא יצא עם הרַכׇּב לאשרם להביא אותי ואת נאסיקטה לארמון. אין מילים לתאר את אושרם של הוריי, המלך והמלכה, כשראו אותי ואת בני, נכדם. לא היה גבול לאהבה ולחיבה שהרעיפו עלינו, ומיד החלו בהכנות לחתונתנו המפוארת. החתונה התקיימה בארמון ואליה הגיעו מלכים ונסיכים, חכמים נודעים ותלמידיהם, וכל אצולת הממלכה.

    אחרי שלושת ימי המשתה ציווה אבי לתת לנו מתנות – עשרות משרתים ושפחות, ערמה ענקית של בגדי פאר, כסף וזהב ותכשיטים לרוב, סוסים ומרכבה. הוא גם אמר לנו שפינו במיוחד עבורנו את האגף בארמון שהיה שלי, וביקש שנישאר ובבוא היום יירש נאסיקטה את מלכותו.

    בעלי הטרי אודדאלקה, הודה לו מאד, אך אמר שנשוב ברגל אל מעוננו הדל, אשר אושר ושמחה שורים בו. בו ביום יצאנו ברגל בחזרה אל האשרם.

    באשרם חיינו חיים שקטים ושלווים. אני השתלבתי היטב בשגרת האשרם של אודדאלקה, הנזיר הפרוש אחרי שהורגלתי לחיות באשרם של החכם יאגֽ'נֽיָוָלֽקיה. חייתי חיי פרישות כמו אודדאלקה, ולמדתי לתרגל יוגה, על מנת להשתחרר מסבלות העולם הגשמי – ממעגל הלידה, המוות והלידה מחדש. גם נאסיקטה גדל ועסק ביוגה ומדיטציה, בנוסף לעזרתו במטלות האשרם והפולחן.

     

    ה.

    בקר אחד, כהרגלו, ביקש אודדאלקה מנאסיקטה, שילך ליער על מנת לקושש זרדים ועשב קוּשה לפולחן. נאסיקטה לקח שק ויצא בשמחה למשימתו. לאחר שליקט את הזרדים המתאימים, קטף עשב קוּשה ומילא את השק, החליט לחזור לאשרם בדרך אחרת, חדשה ובלתי מוכרת. העצים הגבוהים הטילו צל קריר ונעים ונאסיקטה צפה בזהרורי השמש על העלים הגבוהים ונהנה משירת הציפורים. לפתע הגיע אל קרחת יער גדולה למדי ובמרכזה אגם מופלא. אדוות קטנות ליחכו את חופיו, כאשר השמש מאירה אותן באור קסום. נאסיקטה רחץ באגם בחברת הברבורים ששייטו בו, וכשחזר לחוף התיישב ליד השק המלא בישיבת לוטוס ושקע במדיטציה.

    במשך חודשים (ואולי שנים?) היה שקוע במדיטציה עמוקה ולא שב הבייתה. אודדאלקה ואני היינו מודאגים מאד וכל חיפושינו אחריו ביער עלו בתוהו. יום אחד הופיע בפתח האשרם והשק עם העשב והזרדים על שכמו. אני מאד שמחתי לקראתו, אך באודדאלקה ניצת הכעס על היעדרותו הממושכת. הוא הטיח בנאסיקטה האשמות, שבגללו נהרס פולחן האש היומי שלו, כאילו היה זה אך אתמול. נאסיקטה שחזר מן היער עם אור חדש בעיניו, התווכח עם אביו וטען שעבור שוחרי האמת המוחלטת, השואפים להגיע ל"שחרור", המדיטציה עדיפה על פני הפולחן. בלהט הוויכוח קילל אודדאלקה את בננו ושלח אותו אל המוות. נאסיקטה הממושמע נפל לקרקע כהלום ברק, ללא נשימה וללא דופק.

    אודדאלקה נבהל ממה שחולל, השכיב את ראש בננו על ברכיו והתאבל עליו בדממה, כשדמעותיו שוטפות את פניו ואת פני נאסיקטה. כעבור זמן לא רב נעור נאסיקטה, כשהילת אור אופפת את ראשו. אודדאלקה ואני חיבקנו אותו, אימצנו אותו אל לבנו ושאלנו מה קרה לו. נאסיקטה אמר שהלך אל מקום מושבו של אל המוות, אך הוא סירב לקבלו בטענה שטרם הגיע זמנו. אל המוות גם ביקש ממנו שיביע משאלה משאלה בטרם יחזור, והוא ביקש לראות את עולמו של אל המוות הנורא – את משכנם של המתים שפעלו טוב בחייהם ואת משכנם של החוטאים. מזכירו של אל המוות מילא את מצוות אדונו וערך לו סיור מקיף בעולם הבא. דהרמראג'ה, שליט עולם המתים, שלח את בננו בברכה חזרה לעולם החיים. ביני לבין עצמי תהיתי – אודדאלקה, האב שנתן לבני חיים, שלח אותו למוות, ואילו אל המוות, המטיל חיתתו על אנשים ומביא עליהם את מותם, העניק לו חיים חדשים.

    אודדאלקה ואני אמרנו שחייבים לשתף אנשים רבים ככל האפשר, במידע החשוב שהביא נאסיקטה מעולם המתים. נסענו לארמונו של אבי וסיפרנו על כוונתנו, והוא נידב את ארמונו לאירוח המוזמנים. הוקמה במה מוגבהת בחצר הארמון, עם תאורה ומערכת הגברה (!?) וכל המוזמנים, שנכחו גם בחתונתנו, הגיעו מכל רחבי הממלכה וגם מממלכות שכנות. נאסיקטה סיפר בפרוטרוט את קורותיו בעולם המתים וכולם הקשיבו ברוב קשב למסרים שהביא מן העולם הבא. לבי חישב להתפוצץ מרוב גאווה על בני – בן התמותה היחיד שחזר בחיים מעולם המתים.

    אודדאלקה אישי ונאסיקטה בני זכו להארה ול"שחרור". עתה אני ממתינה לתורי ל"מוקשה".

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (12)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        20/8/19 21:58:

      צטט: א ח א ב 2019-08-17 11:44:42

      וואו. איזה סיפור נפלא. אהבתי לזהות מוטיבים מהנצרות ומהיהדות (התעברות מרים מרוח הקודש, משה בתיבה) מהדהדים בתוכו.

      תודה רבה, אחאב.

      גם אני הבחנתי בדמיון. על כן כתבתי הצקום אחר, שתולדותיו של נציקטס/נאסיקטה היו אמורות להסתיים בהולדת דת חדשה.

      כל טוב, עמוס.

        17/8/19 11:44:
      וואו. איזה סיפור נפלא. אהבתי לזהות מוטיבים מהנצרות ומהיהדות (התעברות מרים מרוח הקודש, משה בתיבה) מהדהדים בתוכו.
        14/8/19 23:59:

      צטט: באבא יאגה 2019-08-14 17:39:56

      מעניין מאד הניסיון לצאת מקופסת המציאות ולנסות לשנות את סדר הדברים, תינוק קודם לבעל, אל החיים המעניק מוות ואל המוות שמעניק חיים. הא, לכאורה, מה פשוט מזה!!!מגניב

      תודה רבה, אסתר.

      צר לי שלא אני המצאתי את הדברים האבסורדיים - הם לקוחים במדוייק מן המסורת הסיפורית ההודית.

      כל טוב, עמוס.

        14/8/19 17:39:

      מעניין מאד הניסיון לצאת מקופסת המציאות ולנסות לשנות את סדר הדברים, תינוק קודם לבעל, אל החיים המעניק מוות ואל המוות שמעניק חיים. הא, לכאורה, מה פשוט מזה!!!מגניב

        13/8/19 16:19:

      צטט: אזוטריקה-יומן לימוד אישי 2019-08-13 10:07:10

       תודה על הפוסטים המושקעים.

      תודה לך, עמנואל, על ביקוריך, על כוכביך ועל תגובותיך.

      כל טוב, עמוס.

       תודה על הפוסטים המושקעים.

        13/8/19 00:37:

      צטט: גליה ק 2019-08-12 22:48:42

      סיפור מרתק וכתוב היטב. כנראה אחד מהסיפורים ההודיים. צריך קצת לוותר על הבעייתיות הערכית ולקבל אותו כמו שהוא.

      תודה רבה, גליה.

      זו אכן גיבורה של אחד הסיפורים הפחות מוכרים בכתבים ההודיים, אך אני התוודעתי אליה במסגרת המחקר שלי לדוקטוראט.

      אני מסכים אתך שנדרשת סובלנות בקריאה של חומרים מתרבות זרה ואחרת, שאמנם שונה מתרבותנו, אך ניתן למצוא גם נקודות השקה בינינו לבינם.

      כל טוב, עמוס.

        12/8/19 22:48:
      סיפור מרתק וכתוב היטב. כנראה אחד מהסיפורים ההודיים. צריך קצת לוותר על הבעייתיות הערכית ולקבל אותו כמו שהוא.
        12/8/19 00:43:

      צטט: אהובהקליין 2019-08-11 21:59:53

       יישר כוח על  עוד סיפור מעניין - הכתוב בחן וכישרון רב.

        מאד אהבתי.

       בברכה

       וכל טוב

       אהובה.

      תודה רבה, אהובה.

      נעים לקבל משוב חיובי, ואני שמח שאת אוהבת את הסיפורים שלי.

      כל טוב, עמוס.

        11/8/19 21:59:

       יישר כוח על  עוד סיפור מעניין - הכתוב בחן וכישרון רב.

        מאד אהבתי.

       בברכה

       וכל טוב

       אהובה.

        11/8/19 00:23:

      צטט: תכשיט 2019-08-10 18:45:18

      מרתק !!!!

      תודה רבה, רחלי.

      שמח שאהבת.

      שבוע טוב ולהתראות, עמוס.

        10/8/19 18:45:
      מרתק !!!!

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין