עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    0

    קיבלתי את אות מלחמת ששת הימים

    12 תגובות   יום חמישי, 20/6/19, 19:22

    קיבלתי את אות מלחמת ששת הימים

    (מתוך פרק הסיום לספרי – "אל מקורות הגנגס")

     

    ביום שני, ה-5 ביוני 1967, הגעתי לעיירה רָקְסאוּל בגבול הודו-נפאל, והלכתי קודם כל לקבל זריקה נגד כלבת במרפאת המיסיון המקומית. התקבלתי על ידי נזירה סקוטית, בחליפת אחות לבנה מכופתרת עד צוואר, בעלת חיוך מתוק ויד רכה וחמה. היא מיששה את בטני, מתקשה למצוא מקום להזרקה – הבטן כבר היתה מחוררת ככברה. היא הביטה בי במבט חומל מעיניה הכחולות – מבט שליווה אותי בהמשך אותו יום, ומלווה אותי גם עתה בעת הכתיבה, כעבור למעלה מארבעים שנה.

     

    הסמל ההודי שטיפל בהחתמת הדרכון שלי ביציאה מהודו היה מקצועי מהיר ויעיל. מיד עם סיום התהליך יצאתי אל הכביש הראשי המוביל לקטמנדו, בירת נפאל, לחכות לטרמפ.

    "ישראל! ישראל!" שמעתי צעקות מאחוריי. הסתובבתי וראיתי את הסמל, שטיפל קודם לכן בדרכוני רץ לעברי.

    "מה קרה?" שאלתי.

    "מלחמה! מלחמה!" הוא ענה.

    הסמל ההודי האדיב, במדי חאקי מגוהצים וסמלי ברונזה נוצצים, כשהנשימה עדיין נעתקת מפיו, סיפר במהירות את ששמע בחדשות: עשרים מטוסים ישראלים הופלו ברמת הגולן, יש חמש מאות הרוגים ישראלים בירושלים, בתי הזיקוק בחיפה הופצצו מהאוויר, ועוד כהנה וכהנה.

    פקפקתי במהימנות הפרטים, ולא בגלל שיבוש השמות בפיו. הידיעות על ירושלים ועל בתי הזיקוק נשמעו חמורות, אך עדיין בגבול ההיגיון. אולם באפריל, בעת שהותי בהודו, נודע לי על קרב אוויר נגד הסורים, שבו הופלו ששה מטוסי מיג סוריים ברמת הגולן. כיצד ייתכן, אם כן, שהפילו לנו עתה עשרים מטוסים? דבר אחד היה ודאי, המלחמה שבמשך ימי ההמתנה הארוכים לא היה ברור אם תפרוץ, בסופו של דבר אכן פרצה.

    כאשר שמעתי בניו דלהי, לאחר יום העצמאות, על המתיחות ועל הכוננות וההמתנה, כתבתי הביתה שאם תפרוץ מלחמה, אעזוב הכל ואשוב ארצה. עתה, בעוד הסמל מדבר ומעדכן אותי, התחלתי להריץ בראש את מהלכיי הבאים.

    הבנתי שמקורן של הידיעות הוא מכלי התקשורת הערבים, ועל מנת להתעדכן בחדשות המלחמה מישראל, עליי לנסוע לשגרירות ישראל בקטמנדו. בהעדר יחסים דיפלומטיים מלאים עם הודו באותה עת, רק בשגרירות הישראלית בקטמנדו, יכולתי לקבל מידע אמין.

     

    לאחר נסיעה בת יומיים, שאינני זוכר ממנה דבר, פרט לפסגות ההימאליה האדירות, הגעתי לקטמנדו. ביקורי בעיר היה קצר וחטוף. לילה שלם התעדכנתי בשגרירות על הקורה במלחמה בארץ. שוחחתי ארוכות עם שלמה כהן, שלמד אתי מזרחנות באוניברסיטה בירושלים, ואחר כך קראתי במשך שעות את הדיווחים הדיפלומטיים שהגיעו לשגרירות. לא היה גבול להתרגשותי למקרא המברק שהודיע שהכותל בידינו!

    שהיתי בקטמנדו לילה ויום, וגם בה הקפדתי לקבל את הזריקה נגד כלבת. את זמן ביקורי הקצר הקדשתי להתעדכנות, לסידורים, לסיורים, ולפגישות. סיירתי במרכז קטמנדו ובמוקדי המשיכה לתיירים, נסעתי גם למקדש פָּשוּפָּטינאת, אך לצערי צפיתי בו רק מבחוץ – איבדתי את מגע הקסם שהיה לי בהודו, שאפשר לי לחדור למקדשים שהיו סגורים בפני לא הינדים. נפגשתי בנפרד גם עם שני החניכים הנפאלים שלי מ"קורס קציני התיירות" במלון תדמור, והשמחה היתה גדולה עבורי ועבורם. רציתי לקנות כרטיס טיסה ארצה, אך בסוכנות הנסיעות סירבו למכור לי בטענה שנמל התעופה בלוד סגור בגלל המלחמה. קניתי, אם כן, כרטיס רק עד טהרן, עם חניית ביניים  בניו-דלהי.

     

    בניו-דלהי, בשעות ההמתנה לטיסה לטהרן, נסעתי מנמל התעופה העירה והלכתי לקבל עוד זריקה נגד כלבת. כמו כן, הודעתי בדואר המרכזי שאני עוזב ושישלחו מעתה כל מכתב שמגיע על שמי בחזרה לכתובתי בבנימינה.

    "אבל יש שם מלחמה! למה לך לנסוע לשם?" אמר לי הפקיד, ותדהמה על פניו.

    "בדיוק בגלל המלחמה אני חוזר", השבתי, "זו המלחמה על הבית שלי!"

     

    הלכתי להיפרד ממשפחת קולט, ואספתי את ארגז המסע שלי מהחדר שליד בית הכנסת. ילדי השומר הגיבו באיפוק על עזיבתי, אך נראה לי שנעצבו בלבם. כשהגעתי שוב לנמל התעופה של ניו-דלהי, גיליתי שבהתרגשות הפרידה, הותרתי מאחוריי את מקל הנדודים שקיבלתי במתנה בצילון, ואשר ליווה אותי בכל חודשי המסע.

     

    ביום ה' לפנות ערב הגעתי לטהרן. בנמל התעופה נאספו ישראלים מכל רחבי המזרח – מאוסטרליה, מסינגפור, מיפן, ועוד. פגשתי שם אפילו חבר מבית הספר העממי, שהיה באותה עת בשליחות חקלאית בפרס, שגם הוא המתין לטיסה חזרה ארצה. חסרו לי שמונים דולר לרכישת כרטיס ההמשך, אך חברת אל-על הנפיקה לי אותו בכל זאת, לקחה את פרטיי, ושלחה לי את חשבון החוב לכתובתי בארץ. נאלצנו לחכות כמעט כל הלילה, ורק השכם בבקר המחרת, חמישה ימים לאחר פרוץ המלחמה, הגיע לטהרן מטוס אל-על – הראשון שהמריא מנמל התעופה לוד, לקראת תום המלחמה. המסע שלי, שהחל במוצאי יום הכיפורים שמונה חודשים קודם לכן, בא אל קיצו. העלייה למטוס היתה עבורי כמו הגעה לישראל. ישבנו שותקים בעת הטיסה, מכונסים בתוך עצמנו, מהרהרים בבלתי נודע המצפה לנו בארץ.

     

    חוילתי מיד עם נחיתתי בנמל התעופה, אך בשל "סיום המלחמה", והיעדרותי הממושכת מהארץ, הציע לי קצין החיול לנסוע הביתה, ולהגיע לבקו"ם בתל השומר רק ביום א'.

    מונית השירות מנמל התעופה לחיפה, נכנסה לבנימינה והביאה אותי עד אלינו לשיכון. הנהג עצר שני בתים לפני הבית שלנו וביקשתי מאחד הנוסעים שייכנס אלינו הביתה, וימסור לאמי שפגש אותי בטיול שלו ושאני בריא ושלם. לאחר שחזר למונית, נכנסתי אני הביתה.

     

    הביקור המרגש בבית לאחר חודשים כה רבים התקצר, כאשר שמעתי ברדיו על הקרבות הנמשכים ברמת הגולן. לבשתי בגדי ב', הכתפתי את תרמיל הטיול כמות שהוא, ונסעתי בטרמפים להתייצב בבקו"ם עוד לפני כניסת השבת. לאחר החיול הנוסף נשלחתי לחפש את היחידה שלי.

     

    בתרמילי נותרה עוד אמפולה אחת בלבד של הזריקה נגד הכלבת. ניגשתי למרפאה הצבאית בתל השומר, קיבלתי את הזריקה האחרונה, ורק אז התחלתי בחיפוש היחידה שלי.

    "מאיפה אתה מגיע?" היו הנהגים שהסיעו אותי שואלים.

    "מקטמנדו", הייתי עונה.

    "זה בסיני?" היתה השאלה הנפוצה.

    "אה, קָטָמָנְדוּ" שיבשה בחורה אחת את השם. היא הכירה אותו רק מן התשבצים.

    ביום ראשון בבקר, מצאתי סוף, סוף, את חבריי ליחידה פרושים באזור החרמון ברמת הגולן.

    "יופי שבאת", אמר לי הבדחן של החבר'ה, "אבל ניצחנו בלעדיך".

     

    למרות שלא עליתי על טנק ולא אחזתי בנשק, הוענק לי אות מלחמת ששת הימים, יחד עם כל לוחמי היחידה בסדיר ובמילואים.

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (12)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        29/6/19 23:31:

      צטט: באבא יאגה 2019-06-29 22:32:20

      ככה מפספסים? אני לא פספסתי!

      תודה רבה, אסתר.

      מי יכול היה לצפות מראש שהמלחמנ תיגמר ב-6 ימים?

      לא הצטערתי ועד היום אינני מתחרט שחזרתי.

      שבוע טוב, עמוס.

        29/6/19 22:32:
      ככה מפספסים? אני לא פספסתי!
        27/6/19 00:57:

      צטט: א ח א ב 2019-06-26 18:38:57

      היו זמנים. גם המלחמה היחידה בה השתתפתי - מלחמת לבנון השניה הגיעו לוחמים ששהו בחו"ל. בעיקר לקראת הסיום. אחד מהם הגיע ביום הסיום.

      תודה רבה, אחאב.

      היו שני דברים בתהליך החיול בבקו"ם, אחרי החיול בנמל התעופה, שזכורים לי היטב, אך לא נכללו בסיפור.

      1. בין המתייצבים לשירות היו 3 בחורים בשנות העשרים המתקדמות, שחומי עור ובעלי תלתלים שחורים שגלשו אל כתפיהם. הם לבשו חולצות משי בצבעים בוהקים והשוויצו שהם סרסורי זונות מהמבורג.

      2. הבחור שעמד לפניי בתור היה סטודנט לרפואה שהגיע מצרפת. הוא היה חובש בצבא והתחנן בפני צוות החיול שרק יגידו לו שאיננו נחוץ והוא מיד קונה כרטיס חזרה לצרפת, מכיוון שבחינות סוף השנה בפתח. הוא חוייל בכל זאת.

      כל טוב, עמוס.

        26/6/19 18:38:
      היו זמנים. גם המלחמה היחידה בה השתתפתי - מלחמת לבנון השניה הגיעו לוחמים ששהו בחו"ל. בעיקר לקראת הסיום. אחד מהם הגיע ביום הסיום.
        25/6/19 17:36:

      צטט: bonbonyetta 2019-06-25 13:23:22

      *

       

      אמנם היום אלה זמנים אחרים, אבל אני "ילדה" כמוך של התקופה ההיא. והיא והשירים, והזכרונות וכל הקשור בזה עדיין ותמיד ירגשו אותי.

      חבל שאנשים לא מבינים שזה הבית שלנו, וכיום אנו די הורסים אותו. ואין לנו בית אחר.

      אהבתי לקרוא.

      שמחתי שאהבת. זה שכרי ככותב, והיה כך גם לפני שספרי, שהרשומה הזאת היא עיבוד של הפרק האחרון שבו, כיסה את עלות הוצאתו לאור.

      לא ידעתי שאת "ילדה" של אותה תקופה. אני, כמסופר, כבר הייתי חייל במילואים.

      כל טוב, עמוס.

        25/6/19 13:23:

      *

       

      אמנם היום אלה זמנים אחרים, אבל אני "ילדה" כמוך של התקופה ההיא. והיא והשירים, והזכרונות וכל הקשור בזה עדיין ותמיד ירגשו אותי.

      חבל שאנשים לא מבינים שזה הבית שלנו, וכיום אנו די הורסים אותו. ואין לנו בית אחר.

      אהבתי לקרוא.

        22/6/19 18:35:

      צטט: תכשיט 2019-06-22 17:57:47

      כל הכבוד... !! שבוע טוב...

      תודה רבה, רחלי.

      תפתחי את העמודים האחרונים בספר...

      הרבה בריאות ושבוע טוב, עמוס.

        22/6/19 17:57:
      כל הכבוד... !! שבוע טוב...
        22/6/19 17:37:

      צטט: מכבית- coach לכתיבה 2019-06-22 16:32:26

      תודה על המשוב ההיסטורי.... (באותו זמן הייתי ילדה נבוכה בדרך לאבא'שלה על מטוס מny לבוגוטה ו"מפספסת" אותו ... כנראה שהוא עצמו טרם שב אז מיציאה בכיוון ההפוך. החיים תמיד סבוכים יותר מסיפורים.)

      תודה על התגובה שלך, מכבית.

      המטוס בהיסטוריה הפרטית שלי מקביל למטוס בהיסטוריה הפרטית שלך, אך כל היתר - חידה.

      שבוע טוב, עמוס.

      תודה על המשוב ההיסטורי.... (באותו זמן הייתי ילדה נבוכה בדרך לאבא'שלה על מטוס מny לבוגוטה ו"מפספסת" אותו ... כנראה שהוא עצמו טרם שב אז מיציאה בכיוון ההפוך. החיים תמיד סבוכים יותר מסיפורים.)
        21/6/19 23:37:

      צטט: אהובהקליין 2019-06-21 06:20:41

       יישר כוח על התיאור הנפלא בתקופת מלחמת ששת הימים.

      אהבתי את החלטתך הנחושה-

      למלא את התחייבות למדינת ישראל ולשוב ארצה- זו הייתה החלטה לא פשוטה.

       שבת שלום ומבורך.

       

       בברכה

       אהובה

      תודה רבה,אהובה.

      אכן קטעתי את הטיול, אך לא התחרטתי לרגע על החלטתי.

      חזרתי עוד מספר פעמים להודו ואף הדוקטורט שלי הוא בלימודים הודיים.

      שבת שלום, ובשעה שתקראי, מוטב לומר שבוע טוב, עמוס.

        21/6/19 06:20:

       יישר כוח על התיאור הנפלא בתקופת מלחמת ששת הימים.

      אהבתי את החלטתך הנחושה-

      למלא את התחייבות למדינת ישראל ולשוב ארצה- זו הייתה החלטה לא פשוטה.

       שבת שלום ומבורך.

       

       בברכה

       אהובה

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין