עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    פוסטים אחרונים

    0

    דוד ובת-שבע פרק ב'

    6 תגובות   יום חמישי, 13/6/19, 14:28

    דוד ובת-שבע

    פרק ב'


    מרגע מותה של בת-שבע לא ידע דוד את נפשו מרוב צער. הוא תפקד כמו בחלום, חלום בלהות. מוחו ולבו לא יכלו לקלוט איך אהבה כה עזה נקטעה כך בחטף. שבועות רבים מיאן להתנחם על מות רעייתו האהובה, ומאמצי חבריו ובני משפחתו לרומם את רוחו עלו בתוהו.  

    רק כעבור מספר חודשים החל דוד לחזור אט, אט, לשגרת חייו הקודמת. הוא חזר לשחות בבריכה, חזר לשאול ספרים מהספרייה, השתתף בהרצאות, אך המשיך להדיר את רגליו מן הריקודים ומן המסיבות.

     

    יום אחד, כאשר שחה בבריכה, הבחין דוד באישה שמעולם לא ראה. היא הניחה את מגבתה על כיסא פנוי, הסירה את משקפיה, פשטה את חלוק הרחצה וחבשה כובע-ים. דוד התרשם משערה הכסוף, שהיה משוך לאחור ומהודק בסיכות לראשה. גם בגילה המתקדם היו לה פנים נאים וגוף חטוב, שהיה נתון בבגד ים שלם בצבע כחול כהה. היא נראתה מרשימה ומושכת בעיני דוד, ופרטה על נימים בנפשו, שחשב שנדמו לעולמים עם מותה של בת-שבע.

    "לא ייתכן שהאישה הזאת מרגשת אותי", חשב. "מה הייתה בת-שבע אומרת על כך?"

    הוא נזכר איך פעם, בעת טיול בחו"ל, כאשר ישבו בבית קפה, הסב דוד את תשומת לבה של בת-שבע ליופייה של אישה שישבה בשולחן מרוחק מהם.

    "בבוא היום", אמרה לו, "אם אלך לפניך, כדאי באמת שתמצא מישהי אחרת ולא תישאר לבד".

    "בסדר", התווכח אתה במחשבותיו, "אבל זה לא מוקדם מדי?"

    "אם היא מוצאת חן בעיניך נסה עכשיו. מי יודע מה ילד יום?" דמיין את בת-שבע מנסה לשכנעו.

    דוד המשיך לשחות, אך מדי פעם היה מגניב מבט אל האישה ששחתה במרחק שני מסלולים ממנו. בשלב מסוים הבריכה החלה להתרוקן ונותרו בה שחיינים בודדים בלבד. דוד עבר אל המסלול הסמוך למסלולה של האישה והמתין לה ליד דופן הבריכה.

    "בקר טוב לך, אני דוד", אמר כשהגיעה.

    "בקר טוב גם לך", השיבה בהבעת פליאה על פניה. "אני אביגיל".

    "זו פעם ראשונה שאני רואה אותך כאן", אמר דוד.

    "אין פלא", ענתה, "רק אתמול הגעתי".

    "בחירה טובה מאד. אני כאן כבר עשר שנים, ותאמיני לי – זה מקום מצוין".

    "אני מקווה מאד. אתה לבד פה?"

    עננה העיבה על פניו.

    "לצערי כן. רעייתי, שהגיעה יחד אתי, נפטרה באורח פתאומי מדום לב לפני כשבעה חודשים".

    "מצטערת לשמוע. גם אני אלמנה. בעלי נהרג בתאונת דרכים לפני שלוש שנים".

    "קבלי את תנחומיי", אמר. "מה את עושה בתום השחייה? אפשר להזמין אותך לכוס קפה?"

    "כן, למה לא?"

     

    "אתה שוחה יפה מאד", אמרה אביגיל, כשכוסות הקפה המהביל לפניהם.

    "הייתי אלוף הקולג' שלי בניו-יורק בשחיית חתירה לארבע מאות מטרים".

    "אתה אמריקאי? לא מרגישים".

    בחיתוך דיבורו ללא שמץ מבטא, במראהו ובהתנהלותו, יכול היה דוד להיחשב כיליד הארץ.

    "נולדתי בהולנד והגעתי ארצה מארצות הברית לפני שנים רבות".

    "איך התגלגלת לארצות הברית?"

    "כשפלשו הנאצים לצרפת, חייתי כצייר במונמרטר בפריז, ונאלצתי לברוח. אבי היה אמנם קתולי, אך אמי הייתה יהודייה, וכאשר שלטונות וישי החלו לרכז את היהודים ולשלוח אותם אל מותם במחנות הריכוז, קמתי ונסעתי דרומה לפיריניאים. מהעיר בור-מדם (Bourg-Madame) הגעתי לכפר איש (Hix), הקרוב לגבול הספרדי, ושם פגשתי כומר קתולי, חואן דומנק(Joan Domenech) , שהיה משתף פעולה עם בעלות הברית ומבריח אנשים לספרד – מתנגדי משטר, מרגלים, טייסים בריטים ואמריקנים שהופלו מעל אדמת צרפת, וגם יהודים. הוא עזר לי לחצות את הגבול ולהגיע לברצלונה. שם יצרתי קשר עם דודי בניו-יורק ובהנחייתו נסעתי לליסבון. בשגרירות ארצות הברית בליסבון, קיבלתי תעודת מסע עם אשרת כניסה וכרטיס טיסה לארצות הברית, ששלח לי הדוד".

    "אז אתה בעצם ניצול שואה, האם כתבת את קורותיך?" שאלה אביגיל.

    "אני לא טוב בכתיבה. אני מעדיף לבטא את עצמי בציור".

    "אני לא מציירת, אבל הייתי רוצה ללמוד".

    "יש פה חוג לציור, את בוודאי תוכלי להצטרף".

    "כן, אבל קודם אני מצפה לשמוע את המשך הסיפור שלך".

    "הגעתי לניו-יורק בשנת 1943 ושם למדתי שלוש שנים גרפיקה בקולג'. התפרנסתי יפה מן העבודה כגרפיקאי, אך ב-1948, כאשר פרצה פה בארץ מלחמת השחרור, הרגשתי שאני חייב לנסוע ארצה. למרות הסיכון הרגשתי צורך לסייע ליישוב בארץ להילחם על הזכות להקים פה מדינה ליהודים".

    "היית ממש ציוני. האם השתתפת במלחמה?"

    "כן. התנדבתי למח"ל והצטרפתי לחטיבה שבע. נלחמתי בקרבות לפריצת הדרך לירושלים, וגם נפצעתי מכדור בזרועי השמאלית. רואה את הצלקת?"

    "בתום המלחמה", המשיך, "פנה אליי מפקדי לשעבר, שהקים את יחידת הצנחנים, וביקש שאצטרף ליחידה ואמשיך לשרת בצבא הקבע. עברתי קורס מדריכי צניחה וקורס קצינים, ושירתי בבסיס תל-נוף, שם הכרתי את בת-שבע, אהבת חיי".

    "איך הכרתם?"

    "היא הייתה צברית מהגליל, ושירתה בבסיס כמקפלת מצנחים. התאהבנו ממבט ראשון, ושישים שנה היינו נשואים".

    דוד שקע לרגע בהרהוריו.

    "דיברתי הרבה על עצמי, אבל חוץ מזה שאת אלמנה ושמך אביגיל, אינני יודע עלייך דבר".

    "אחרי הסיפור שלך, חיי ייראו בנאליים וחסרי ייחוד".

    "בכל זאת אשמח לשמוע".

    "גדלתי במושב ליד גדרה. בבית הספר התיכון למד אתי בכיתה יפרח הכרמלי, שלימים נהיה בעלי. בצבא הייתי פקידת מג"ד שריון, ואחר כך נסעתי ללמוד בסמינר דוד ילין בירושלים. יפרח הגיע גם הוא לירושלים ולמד כלכלה באוניברסיטה העברית. נישאנו כשאני כבר עבדתי כמורה, ויפרח למד מנהל עסקים לתואר שני. כשסיים את הלימודים, עברנו לנתניה. כעבור שלושים שנות חיים עירוניים החלטנו שאנחנו זקוקים לשינוי. לאחר מאמצים רבים הצלחנו לרכוש שטח אדמה בנגב ולקבל אישור להקים עליו חוות בודדים לגידול עיזים וכבשים. במשך הזמן הבאנו קרוואנים נוספים לאתר והתחלנו לעסוק גם באירוח".

    "נשמע מעניין מאד. סתם הצטנעת קודם".

    "היה לנו מאתגר ומעניין בצפון הנגב, אך התנאים לא היו קלים. יפרח היה נוסע הרבה לסידורים בירושלים ובתל אביב, ובאחת הנסיעות האלה הוא נהרג בתאונת דרכים".

    "האם בגלל זה החלטת לעבור הנה?"

    "כן, שני בניי מנהלים עכשיו את החווה והרגשתי שאני מיותרת שם. התנאים בדיור המוגן יותר מתאימים לי בזקנתי".

    "את בכלל לא זקנה!" מחה דוד בתוקף.

    הם המשיכו לשוחח ולא הרגישו כיצד חולף הזמן.

    "שמחתי לשוחח אתך", אמרה אביגיל בקומה ללכת. "אני מבינה שקשה לך מאד אחרי מות בת-שבע".

    "אכן קשה. במותה הרגשתי כאילו גם אני מת אתה. אולם לאט, לאט, אני מנסה לחזור לחיים".

     

    דוד חזר לחיים ואביגיל הפכה לחלק בלתי נפרד מהפרק השני בחייו.

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (6)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        22/6/19 07:26:

      צטט: אהובהקליין 2019-06-21 06:14:06

       גם החלק הזה של הסיפור- כתוב בחן וכישרון רב ונהניתי לקרוא.

       הכל נראה כל כך טבעי ואמיתי.

       השמות הם מקראיים וזה אפילו נשגב בעיניי.

       יישר כוח!

       

       בברכה

       וכל טוב.

       אהובה.

      תודה רבה, אהובה.

      אכן דוד ובת-שבע, וגם אביגיל אשת נבל הכרמלי, עמדו לנגד עיניי, כשרקמתי את עלילת הסיפור.

      שבוע טוב, עמוס.

        21/6/19 06:14:

       גם החלק הזה של הסיפור- כתוב בחן וכישרון רב ונהניתי לקרוא.

       הכל נראה כל כך טבעי ואמיתי.

       השמות הם מקראיים וזה אפילו נשגב בעיניי.

       יישר כוח!

       

       בברכה

       וכל טוב.

       אהובה.

        15/6/19 19:21:

      צטט: תכשיט 2019-06-15 17:46:22

      קסם של סיפור.... שבוע נפלא...

      תודה רבה, רחלי.

      גם בגיל השלישי עוד יש תוחלת.

      ראיתי השבוע בטלוויזיה מפגש בין חייל אמריקני שנחת בצרפת במלחמת העולם השנייה, לבין אהובתו הצרפתייה, שנותרה בצרפת לאחר חזרתו לארה"ב. גם כעבור 75 שנות נתק, היה נראה שאש האהבה עדיין לא כבתה!

      שבוע טוב, עמוס.

        15/6/19 17:46:
      קסם של סיפור.... שבוע נפלא...
        13/6/19 17:10:
      תודה רבה, שרי. הגיבורים וקורותיהם הם פרי דמיוני, אך ידוע שלעיתים במסגרות הדיור או בילוי הזמן של בני הגיל השלישי מתרקמות מערכות יחסים כמו אצל הצעירים. שבת שלום, עמוס.
        13/6/19 15:12:

      המשך הסיפור אופטימי.
      טוב למצוא מישהי שמתחברים יחד ולא להיות לבד.

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל