מטולה שינתה אותי, נדמה לי. אני עוד לא יודעת בדיוק איך. אני עדיין נוחתת. עוד מעט ישוב האדרנלין לגבולו, והמוליכים העצביים יתאזנו אל מסלולם. החיים כבר אורבים לי מעבר לפינה, אבל אני משתהה עוד קצת תחת החסד. נוחתת לאיטי. שבעה אירועים בארבעה ימים, ועוד אזעקת פתע אחת. כ 15 שירים חדשים שנארגו במיוחד למפגשי בליינד-דייט על במה, עם יוצרים ומבקרים שלא פגשתי מעולם. אני לא יודעת אם אפילו אייל גולן ועומר אדם יחד היו עומדים בזה.

לפעמים ניטלים ממך כל ההתנגדויות, ההזדעפויות, כובדם של הימים, ואתה נלקח בעל כורחך, ממש מוכרח מטעם העולם, להתענג על אלה הדברים, על אלה האנשים, על זאת העבודה. מי שמכיר אותי יודע שהמילה "אושר" לא תעלה על פי. אני נוטה להתרחק מהמצהירים על אושרם, ובעיקר על הבאים לספר עליו, או ללמדך איך להשיגו, מבחוץ ומבפנים. והנה שם, בקצה העולם, למורדות הלבנון, הפציעו איים של חסד. כשהדבר נוגע בך, אין לך ברירה אלא לדעת אותו. להיות בתוכו. אבל גם אין לך מה לעשות איתו, ואין לך הרבה מה לומר עליו. ובכל זאת אני מנסה לומר משהו, גם כדי להתמיד קצת את המופלא הנדיר הזה בתוכי, ובעיקר כדי להתפנות בחזרה לעבודה הרבה, והטובה.

כובד הימים מוטבע שנים רבות בחיווטי המוח, וההרגל לכאוב, וההרגל להתעמת עם העצב הקיומי, וחוסר התכלית, וערימת השריטות הנערמות על העור, ועל הלב, ועל הדעת - כל אלה אינם מאפשרים להעלות על הדעת אפשרות לתחושה הפלאית הזאת, שהמילה "אושר" מטומטמת עליה, כמו שהמילה "דיכאון" מזייפת לעמק התחתיות. אני תמיד נזהרת. נזהרת ומזהירה מִפָּנַי. אם נדמה שטוב, סימן שרע, או הולך להיות רע, ממש מעבר לפינה. אני מסרבת להאחז בהבטחה, כך שהגעתי לפסטיבל מטולה למשוררים עם פחדים גדולים, נאחזת בדפים של המילים, ובעיבוד פנימי של מקומי בתוך הפסטיבל, וסוחבת על הגב, ליטרלי, את כל הבית שלי, כולל את חרדת הביצוע, ואת ההיזדקקות המבישה לאהבתם של הבריות, למקרה שבו אמצא את עצמי על אי בודד באמצע פסטיבל השירה, או באמצע העיירה, או באמצע הבמה, ולא אכיר את עצמי. אבל אז, בחיי, בעל כורחי, ולמרות השכמות הדואבות מכובד התיק על הגב, נהיה טוב. איזשהו חסד שעלה על גדותיו, ולא הצלחתי להתנגד לו. כלומר, אפילו אני, נאחזתי בחסד הזה בהתמסרות משונה. אני מורגלת בקודש לחרֵב מסיבות, ופתאום יצאתי מברכת. כלומר, בעל כורחי, מאוהבת. והמסיבות הצליחו. זה לא שכל קוציי, אלה המופנים כלפיי, עזבו אותי, ופחדיי, והתביישותי, והפסיכיות הרגשית שמעלה אותי לפסגות ומורידה אותי לתחתיות בטלטלות מרסקות. אבל כל אלה סטו ממסלולם המוכר לי, והפכו ממפלצת תהומות לנסיך פסגות. עמדתי על פי תהום, והתהום הפכה לקהל מהמם ביופיו, אוהב, קשוב, מלבה יצרים, ממלא השראה, לצד חוקרים ומשוררים ומבקרים ודוברים מרחיבי לב ומרוממי רוח, והשיכרות הבודלייריאנית מן השירה ריחפה על פני העיירה הצפונית והפיוטית הזאת, כך שאפילו הזבובים הטורדניים שהתקיפו את העיירה, הפכו מסרט אימה לקומדיה רומנטית, ולא ביקעו את עננת האופוריה הזו שסיממה את האנשים כחולמים והוזים מתוך השירה. התרגלתי אפילו אל הבר השכונתי, "עיוני", שלפני שעזבתי, כיבד ושילח אותי עם כוס יין לדרך, והתעקש שאקח גם את כוס הזכוכית עצמה איתי, למזכרת. אז אני זוכרת.

ואין כאן בשורה או גילוי. אין מסר. אין תשובה. הטוב בא כמו הרע, והולך מאיתנו כנראה מהר יותר מהרע. ולא בתוכי היא, כי אם בעולם, ללא הסבר או הוראה. בא והולך מאליו. מעצמו. הטוב. והרע. בלי לשאול, בלי לבקש רשות. לא שכר, ולא עונש. ככה סתם, בא והולך. וכשהוא בא, הוא מתלבש על כל מה שיש.

***

וזה "דוד המלך", במילותיו של עמוס עוז מהספר "אותו הים" שהדהד כמובן את הדיבור הפנימי שלי, ולכן בחרתי אותו, ועיקמתי לו את הצורה. מתוך ארוע הפתיחה בפסטיבל מטולה 2019:

https://youtu.be/H6wMRXq4sUY

את הסרטונים המלאים לאירועי הפסטיבל, אפשר למצוא בצ'אנל היוטיוב של בית הקומפדרציה. רשימה רלוונטית כאן למטה.

הופעת המשתה הקרובה תהיה שונה, ואולי גם משונה, כלומר, יותר שונה ומשונה מתמיד, ויותר אינטימית, אולי אפילו מביכה לתפארת. מזכירה לכם, שמבוכה זה כיף. נשפוך את הלב על פסנתר שיכור, עם סיפורים על השירים וגילויים לא-נאותים על חתיכים, ועל דוד המלך, שאומרים שהיה חתיך גם. בואו להיות, מקרוב, בואו כמו שאתם.
ביום שני הקרוב 17.6 בלבונטין 7 בשעה 20:00 בדיוק. שתפו, ובואו. לאיבנט ופרטים: 
 https://www.facebook.com/events/441972529924575/

ואם בא לכם לראות קצת מה היה במטולה, אז הנה כמה קטעים ארוכים, בזמנכם:

מפגש עם חדוה הרכבי, אריאל הירשפלד | הדרה לוין

מפגש עם אגי משעול, בני ציפר | הדרה לוין

מפגש רחל חלפי, רוני סומק, בני ציפר, אריאל הירשפלד, תמיר גרינברג | הדרה לוין

זוגיות אלפרד כהן, ריטה קוגן, רחל גץ סלומון ואלחי סלומון | הדרה לוין

בצילום, שיכורה בין בני ציפר לאלי עמיר