עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    פוסטים אחרונים

    0

    דוד ובת-שבע פרק א'

    6 תגובות   יום רביעי, 5/6/19, 13:09

    דוד ובת-שבע

    פרק א'

    דוד התעורר כהרגלו בשבע ושלושים בבקר, אך חש תחושה מוזרה בבטנו.

    "משהו אינו כשורה", חשב לעצמו.

    להפתעתו גילה שרעייתו עדיין במיטה לצדו, למרות שבדרך כלל הייתה משכימה קום לפניו. היא שכבה על גבה, וארשת שלווה הייתה נסוכה על פניה החיוורים. היה משהו קפוא ובלתי שגרתי בתנוחתה וזה הטריד את מנוחתו.

    "בת-שבע!" קרא דוד ונגע בזרועה. הזרוע הייתה קרה למגעו.

    דוד נחרד. הוא בדק וגילה שבת-שבע אינה נושמת ואין לה דופק ומיהר להזעיק את הצוות הרפואי של בית הדיור המוגן. אחות צעירה ורופא מבוגר הגיעו מיד. הרופא בדק את בת-שבע, ניסה לבצע בה החייאה והורה לאחות להזמין בדחיפות ניידת טיפול נמרץ. הניידת אמנם הגיעה במהירות, אך מאמצי ההחיאה עלו בתוהו ולא נותר למומחי הרפואה אלא לקבוע את מותה.

     

    יומיים קודם לכן חגגו בת-שבע ודוד את יום הולדתו השמונים וחמישה. הילדים, הנכדים והנינים הגיעו לחגיגה, ואיש לא העלה בדעתו שזוהי גם מסיבת הפרדה מבת-שבע. כאשר ישבו דוד ובת-שבע לסכם ולתכנן תוכניות לעתיד, הם דנו במסיבה הנוספת שעמדו לחגוג כעבור חמישה חודשים, לרגל שישים שנות נישואים מאושרים ועשר שנים לשהותם בדיור המוגן.

    אחרי "חתונת הזהב" שלהם החליטו דוד ובת-שבע שהגיע הזמן להגשים חלום ישן ולעבור לכפר. בשל גילם המתקדם חשבו שדיור מוגן עדיף על פני רכישת בית. הם לא הצטערו לרגע על החלטתם. במעבר לדיור המוגן המשיכו לנהל חיים עצמאיים, ובנוסף מצאו במקום חברה שמתאימה להם ומגוון גדול של פעילויות אינטלקטואליות וגופניות, שענו על כל ציפיותיהם. בת-שבע אהבה במיוחד את חוג הפיסול בו השתתפה, ודוד אהב מאד את בריכת השחייה. שניהם יחד נהנו מהספרייה, מההרצאות שניתנו במקום, מהמסיבות ומערבי הריקודים.

     

    דוד ואן-דורן היה גבר גבוה ותמיר, בעל גוף אתלטי ושרירי באופן יוצא דופן לגילו. בצעירותו הצטיין בכישרון ציור ובספורט. הוא אהב לשחות, השתתף בחוג אגרוף, אך בעיקר הרבה לרכוב על אופניים. בנערותו ובבחרותו הספיק "לחרוש" אזורים נרחבים בהולנד. בחופשות מבית הספר הוא היה לוקח תרמיל ושק שינה והיה רוכב על אופניו בסביבות מארקן, כפר הולדתו, ומגיע גם ליעדים מרוחקים – להאג ולרוטרדם, ועד גבול בלגיה בדרום, ועד חרונינגן בצפון.

    בגיל שמונה עשרה החליט דוד להתמקד בציור, נפרד מהוריו ונסע לפריז. הוא התמקם ברובע מונמרטר והשתלב בחיי הבוהמה של האמנים הצעירים ברובע, כולל מכירה של ציוריו לתיירים שהגיעו לכיכר. כאשר פלשו הנאצים לצרפת הוא הבין שעליו לברוח. אמנם היה אתיאיסט ולא השתייך לשום דת, אך זה לא עניין את הנאצים. אמו הייתה יהודייה ועל כן נשקפה לו סכנה. הוא ירד דרומה להרי הפיריניאים, הבריח את הגבול לספרד והגיע לברצלונה. מברצלונה נסע לפורטוגל, ומשם טס לארצות הברית.

    בניו-יורק למד גרפיקה והתפרנס יפה, עד שפרצה מלחמת השחרור בארץ. דוד עזב את חיי הנוחות בניו-יורק, הגיע ארצה, התנדב למח"ל ונלחם במסגרת חטיבה שבע בקרבות לפריצת הדרך לירושלים, בגדוד 72, בפלוגה ג', בפיקודו של יהודה הררי. דוד הוכיח שהוא לוחם נועז, בעל תושייה ובעל כושר מנהיגות. בתום המלחמה קיבל דרגת סמל ונשאר לשירות קבע בצה"ל.

    כאשר הקים הררי מחדש את יחידת הצנחנים, הוא זימן אליו את דוד והציע לו להצטרף ליחידה החדשה. הוא לא יכול לסרב למפקדו הנערץ והצטרף לגדוד 890 – "אפעה", עבר קורס מדריכי צניחה ונשלח לקורס קצינים. בתום הקורס הוצב לשירות בתל-נוף, כמפקד ההדרכה בבית הספר לצניחה.

    בת-שבע הייתה מקפלת מצנחים בבסיס ודוד התאהב בה ממבט ראשון. גם הצברית היפה, ילידת אחת המושבות הוותיקות בגליל, לא נשארה אדישה כלפיו, אך דרכם לא הייתה סוגה בשושנים. חברהּ של בת-שבע מאז שלמדו יחד בבית הספר האזורי, אורי מקיבוץ גינוסר, היה באותה עת חניך בקורס צניחה בבסיס. בת-שבע אהבה את דוד, אך עדיין אהבה גם את אורי והרגישה שאינה יכולה לפגוע בו ולעזוב אותו. היא שיתפה את דוד בלבטיה.

    לא הייתה לדוד תשובה חד-משמעית להתלבטותהּ, אך הוא הצהיר בפניה שאינו מוכן לוותר עליה, שהיא הנפש התאומה שלו ושאינו יכול לתאר לעצמו את חייו בלעדיה. הוא גם אמר לבת-שבע שהוא יכול להדיח את אורי מהקורס, כדי שלא יישאר בבסיס ולא יעמוד בדרכם. בת-שבע לא הייתה מוכנה אפילו לשמוע על אפשרות כזאת. אורי תמיד חלם להיות צנחן, והצליח יפה בקורס. זה יהיה מאד לא הוגן אם הוא יודח בגללה, הבהירה לדוד.

    אורי לא הודח, סיים את קורס הצניחה בהצטיינות, וחזר לגדוד. בת-שבע כתבה לו שדוד הוא אהבתה האמיתית, ושהיא נפרדת ממנו. מספר חודשים אחר כך נהרג אורי בתאונת אימונים בנגב. בת-שבע התאבלה על מותו ולאבלה נלוו גם רגשות אשם, כאילו קרתה התאונה באשמתה. אהבתו של דוד ומסירותו הצליחו לסייע לה להתגבר על ההלם.

    שנה לאחר שנישאו נולד לדוד ובת-שבע בנם הבכור. יום אחד ניעור התינוק עם חום גבוה ועוויתות. הבדיקות לא גילו את מקור התופעה והרופאים היו אובדי עצות. כמוהם היו גם דוד ובת-שבע. דוד לא צם, לא התפלש בעפר על האדמה ולא התפלל, אך לבו ניבא לו את הגרוע מכל, ואשר יגור בא לו. התינוק נפטר בדמי ימיו, עוד בטרם מלאו לו חמישה חודשים.

    בת-שבע לא העזה אפילו לחשוב, ובוודאי לא לחלוק את המחשבה עם דוד, שאולי הם נענשים על "חטא" בגידתה באורי ומותו בטרם עת.

     

    (המשך יבוא)

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (6)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        7/6/19 18:59:

      צטט: אהובהקליין 2019-06-07 17:51:27

       עמוס היקר.


      הסיפור כתוב בחן וכישרון רב- כדרכך בקודש.

       קראתי בעיון רב, ויש  כאן הרבה כאב.

      אבל אהבתי מאד את הנחישות של דוד.

       שבת שלום וחג שבועות שמח-

      לך וליקירך.


       בברכה

       אהובה

      תודה רבה, אהובה.

      מקווה שתאהבי גם את הפרק השני.

      שבת שלום וחג שבועות שמח, עמוס.

       

        7/6/19 17:51:

       עמוס היקר.


      הסיפור כתוב בחן וכישרון רב- כדרכך בקודש.

       קראתי בעיון רב, ויש  כאן הרבה כאב.

      אבל אהבתי מאד את הנחישות של דוד.

       שבת שלום וחג שבועות שמח-

      לך וליקירך.


       בברכה

       אהובה

       

        6/6/19 22:26:

      צטט: תכשיט 2019-06-06 19:26:39

      סיפור טרגי.... סופש נעים ושבועות שמח...

      תודה רבה, רחלי.

      זה פרק א' בעקבותיו יבוא פרק ב'.

      שבת שלום וחג שמח גם לך, עמוס.

        6/6/19 19:26:
      סיפור טרגי.... סופש נעים ושבועות שמח...
        5/6/19 15:14:

      צטט: באבא יאגה 2019-06-05 13:59:43

      בת השבע שלך, הזכירה לי את סיפורה של שבע, סבתי. היא שכלה את בתה ולא היתה חפה מייסורי מצפון. בגיל 16 עם תינוקת ברחה מבעלה הראשון. אותה תינוקת נפטרה באביב ימיה. וסבתי, מי ידע ליבה

      תודה רבה, באבא יאגה.

      רגשי אשם מוכרים משחר ההיטוריה. בזמני כתבתי על "איפיגניה באוליס" ועל רגשי האשם של אגממנון לאחר הקרבת בתו.

      פרויד עשה קריירה מהנושא, בצד נושאים אחרים.

      כל טוב, עמוס.

        5/6/19 13:59:
      בת השבע שלך, הזכירה לי את סיפורה של שבע, סבתי. היא שכלה את בתה ולא היתה חפה מייסורי מצפון. בגיל 16 עם תינוקת ברחה מבעלה הראשון. אותה תינוקת נפטרה באביב ימיה. וסבתי, מי ידע ליבה

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין