עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    פוסטים אחרונים

    0

    "משביעו רעב מרעיבו שבע" חלק ב - הודו

    12 תגובות   יום שלישי, 9/4/19, 10:30

    "משביעו רעב מרעיבו שבע"

    חלק ב - הודו  

     

    יום אחד, כחודשיים לאחר שנפרד ממרי, חזר ביל ממשמרתו בגבול עם מקסיקו וראה תהלוכה מוזרה ברחוב הראשי של העיירה. בראש התהלוכה צעדו צעירים וצעירות לבושים בגלימות בצבעי פסטל, כתומות, ורודות וצהובות. הגברים היו  גלוחי ראש, ורק ציצת שיער היטלטלה מאחור על קרקפותיהם. בידיהם החזיקו כלי נגינה – מצילתיים, משולשים, תוף נישא, ואחד מהם אף ניגן בגיטרה. הם טופפו בצעדי ריקוד וזימרו פסוק חד-גוני, אך ממכר: "הׇרי קְרישְנה, הרי קרישנה, קרישנה קרישנה, הרי הרי. הרי ראמה, הרי ראמה, ראמה ראמה, הרי הרי".

     

    ''


    ביל נשבה בקסמה של השירה וליווה את השרים בצעידתם, כמו גם אחרים שהסתקרנו כמוהו. התהלוכה נעצרה ברחבה של מרכז מסחרי. חברי הכת נעמדו במעגל והמשיכו לזמר ולרקוד את אותה המנטרה, והקהל התאסף סביבם. בשלב מסוים הם חדלו משירתם והתערבבו בקהל, כשהם מנסים להתרים את הנוכחים, או למכור להם מספרי סְוואמי פְּרׇבּהוּפּאדה, מייסד הכת. אחת הצעירות פנתה אל ביל. היא הייתה בשנות העשרים הראשונות לחייה, בלונדינית ויפה, אך בלתי חושנית בעליל. היא דיברה בהתלהבות על הכת, מבלי להפגין שמץ של פתיינות.

    "מהיכן את?" שאל ביל. "את לא אמריקנית, נכון?"

    "נכון, אני מאנגליה".

    "ואיך הגעת לחבורה הזאת?"

    "חברי לשעבר באוניברסיטת קיימברידג', האמין בתורת פרבהופאדה וסחף אותי אתו. נסעתי אתו לגואה בהודו, ומאז אני חלק מן החבורה הזאת".

    "מעניין מאד".

    "אם אתה מתעניין, הערב אנו מקיימים כאן אסיפה פתוחה לקהל בשמונה וחצי בערב", אמרה, ונתנה לו דף הזמנה.

    ביל התרשם מדבקותה של הצעירה בכת ומן האושר שנשקף מעיניה, כשדיברה על האל קרישנה. בערב הגיע לאסיפה. בסיום ההתכנסות הוא ניסה להזמין את אוולין, הצעירה האנגלייה, לצאת אתו, אך היא סירבה בנימוס.

     

    המפגש עם חבורת המאמינים, ובמיוחד עם אוולין המאושרת נטולת החושניות, הביא את ביל להרהור נוסף על חייו. הוא הבין שהתמכרותו למין אינה הופכת אותו למאושר. ככל שהוא מתנסה יותר ביחסי מין עם בחורות, הוא מתאווה ליותר, ולעולם אינו מסופק. הוא החליט לנסוע להודו, כמו אוולין, ולנסות למצוא שם את האושר ואת שלוות הנפש.

     

    בראשית שנות השבעים, נחת ביל במוּמְבּאי וממנה המשיך לגואה.

    הוא נהנה מאד בגואה – מהים ומהחופים, מיפי הצמחייה העשירה, מן המקדשים ומחיי החברה המתירניים של הצעירים המערביים, שבחברתם בילה. אולם, דווקא חיי החברה הביאו אותו למחשבה שנייה. לא היה בהם הבדל מהותי מחייו במק-אלן. הוא מצא שותפות למיטה ללא כל קושי, אך הרי לא לשם כך עשה את כל הדרך להודו.

     

    יום אחד, בביקור באחד המקדשים, פגש בחור עבדקן גבה קומה, לבוש בגלימה לבנה, מחרוזת גרעיני רוּדְרׇקְש לצווארו ובידו פנכה לקיבוץ נדבות. הוא נראה כמו סאדהוּ הודי, אך צבע עורו העיד עליו שאיננו מקומי.

    "הלו, אני ביל", הציג את עצמו בפניו.

    "נמסטה", השיב הזר והחווה לו אנג'לי, בהצמידו את כפות ידיו לפני החזה. "אני סוואמי יוגאנׇנְדה. מהיכן אתה, אמריקני?"

    "כן, מטקסס" ענה ביל.

    האנגלית בפיו של סוואמי יוגאננדה הייתה משובחת ובמבטא שאינו המבטא האופייני להודו, אך ביל לא זיהה את מקורו.

    "מהיכן אתה?" שאל, "אתה לא נשמע הודי".

    "בוודאי", צחק הסוואמי, "אני מסידני, אוסטרליה".

    השיחה ביניהם קלחה, וביל סיפר למכרו החדש על ספקותיו לגבי אורח חייו, ועל רצונו לשנותו.

    "יש בקרלה גורו מופלא, סוואמי ניטְיאנׇנדה מׇהאגוּרוּ, שזרים לא מעטים משחרים לפתחו. גם אני הייתי בעבר תלמידו".

    ביל התעניין כיצד למצוא את הגורו, והסוואמי נתן לו את כל הפרטים.

    "אתה יכול לומר לו שאני הפניתי אותך", אמר בסיום השיחה.

    עוד באותו יום ארז ביל את תרמילו, לקח את הגיטרה ונסע לעיר קו֗טאיׇם, ומשם המשיך אל היער בהרי הגְהאט הדרום-מערביים, קרוב לגבול עם טׇמיל נאדו, שם שכן האשרם של סוואמי ניטיאננדה מהאגורו.

    כשהגיע ביל לאשרם, פגש אותו אחד מחסידיו של הגורו והוביל אותו אל חדר פנוי בבקתה מחופה בגג עשוי מענפי עץ דקל.

    "אני מודיע לגורו על בואך, והוא ידבר אתך. בינתיים אתה יכול להתארגן בחדר".

    לא היה בחדר הרבה ציוד להתארגנות. לקיר הייתה צמודה מיטה ולידה שידה בעלת שתי מגירות. מתחת לחלון עמד שולחן קטן, ולצדו כיסא בעל מושב מקש. מן התקרה השתלשל מאוורר עם מנורה יחידה. בין שני הקירות היה מתוח חבל ששימש לתליית בגדים – יבשים, או מכובסים.

     

    הגורו זימן את ביל וקיבל אותו במאור פנים. ראשו ופניו העגולים היו מגולחים, ובצדי עיניו נחרצו קמטוטים, שהעמיקו בחייכו, והוא הרבה לחייך! קומתו הייתה בינונית, ומקפלי גלימתו הכתומה, בלטה כרס קטנה. ברקע נשמעו מנגינה ושירה החוזרות על עצמן, וביל הצליח לזהות בשירה את המהאמנטרה ששמע לראשונה במק-אלן: "הרי קרישנה, הרי קרישנה, קרישנה קרישנה, הרי הרי. הרי ראמה, הרי ראמה, ראמה ראמה, הרי הרי". התברר שבאשרם מוצב פסלו של האל קרישנה ושוכני האשרם מקיימים משמרות-תמיד, הסובבות את הפסל בנגינה ובשירה של המהאמנטרה לכבודו.

    "במה אוכל לעזור לך, בני?" שאל הגורו, וביל הרגיש שמבטו כאילו חודר דרכו וחושף את נבכי נפשו הכמוסים ביותר.

    "באתי אליך בהמלצתו של סוואמי יוגאננדה, שהיה פעם תלמידך".

    "יפה, ומה שלומו?"

    "שלומו טוב מאד והוא נודד בדרכים".

    "אני שמח לשמוע". אמר הגורו ושאל בשנית "במה אוכל לסייע לך?"

    ביל שטח בפניו את קורותיו ואת חוסר הנחת שלו מהתמכרותו למין.

    "אינני יכול לסייע לך באופן ישיר", אמר הגורו, ולאחר הרהור קצר הוסיף, כשחיוך גדול נסוך על פניו, "אני מזמין אותך לשהות באשרם שלנו, ואני יכול להבטיח לך שכאן לא תצטרך להתמודד עם פיתויים חיצוניים".

    "תודה רבה, מהאגורו. אני אשמח להישאר כאן, וכבר הוקצה לי חדר".

    ביל השתלב בחיי האשרם והחל ללבוש בגדי לבן, כמנהג המקום. האוכל הצמחוני באשרם היה נטול מרכיבים מעוררי תאווה, ומלבד יוגיני אחת, קשישה בת שבעים וחמש, לא שהו נשים בשטח. ביל לא נאלץ לעמוד בפני שום פיתוי. מחשבתו במצב ערות נרגעה, אולם בלילות היה עדיין חולם על היסחפות חושים עם נערות ונשים.

     

    מיד לאחר בואו לאשרם כתב ביל מכתב להוריו והודיע על כתובתו החדשה. הוא קיים חליפת מכתבים עם הבית, בערך אחת לשבועיים, אך ככל שחלף הזמן הלכו ופחתו תגובותיו למכתבים שקיבל, עד שהודיע למשפחתו שהוא לא יכתוב יותר, משום שבמצבו החדש הוא מרגיש צורך להתנתק לחלוטין מחייו הקודמים. הידיעה הזאת הייתה קשה מאד להוריו. הם עוד המשיכו לכתוב אליו, אך הוא לא ענה. המצב הכלכלי לא אפשר להוריו להגיע ולחפש אותו בהודו.

     

    כל יום היה ביל מבלה כשעה במחיצת הגורו – ביחידות, או בחברת חסידים מערביים אחרים. כשהיו ביחידות, הוא חלק עם הגורו את העובדה שהוא עדיין מתמכר בחלומות לתאוותו, והגורו הקשיב וניחם אותו שגם זה יעבור.

    סדר היום של ביל כלל טקסי ההיטהרות בבוקר, קריאה בספרים באנגלית על הינדואיזם ועל האל וישנו שמצא במקום. הוא הקפיד על צעידה בשבילי היער שהקיף את האשרם, ולא חדל להתפעל מיפי היער הירוק תמיד. הוא גם הצטרף מדי יום למשמרות הסובבים את פסלו של האל קרישנה בחצר, והיה מלווה את השרים בנגינה על הגיטרה שלו. 

     

     כעבור כשמונה חודשים, החלומות המיניים חדלו לפקוד אותו. ביל הרגיש שהצורך שלו בחברת נשים הפך לנחלת העבר, וסיפר על כך לגורו.

    "אני שמח מאד, לשמוע זאת, ביל. הרגשתי בכך, אך חיכיתי שאתה תאמר לי את זה ביוזמתך. בעניין זה אני רוצה לספר לך משהו. בצעירותי הייתי תלמידו של החכם סוואמי טׇפּו֗בׇן מהאראג' מקרלה. הוא התגורר לסירוגין ברישיקֶש, באוּטְטׇרְקאשי ובגׇנְגו֗טְרי. הוא גם נהג לערוך מסעות רגליים אל מקורות הגנגס בגו֗מוּקְהׇם, ואל מקומות אחרים בהרי ההימאליה, בהודו ובטיבט".

    "כן, גורוג'י. קראתי פה את ספרו באנגלית "Wandering in the Himalayas" ומאד התרשמתי. הייתי רוצה לצאת בעצמי למסע אל רישיקש ואל מקורות הגנגס".

    "זה מה שהתכוונתי להציע לך, בצירוף הצעה נוספת. מה דעתך לקבל על עצמך את נדרי הסׇנְיאסין ולצאת לנדודיך, כשוחר האמת  הנצחית?"

    "מקובל עליי", השיב ביל.

    משיחותיו עם הגורו, ומהרצאותיו באנגלית בפני החסידים המערביים, התרשם ביל מהפילוסופיה העמוקה שלו ומן האמונה שהתלוותה אליה. המושגים "ברהמן" – ההוויה האינסופית בזמן ובמרחב של כל ה"יש", היקום, ו"אטמן" – ה"אני הקוסמי הנצחי המתגלם בגוף הפרט, היו קשים לתפישה ולהבנה. למרות הקושי, ביל חש שיש בדברים פוטנציאל להשגת שלוות נפש מוחלטת, ונדרי ההתנזרות של הסניאסינים היו תנאי בסיסי להתקדמות אל עבר אותה תכלית.

    כשהגיע היום להיפרד, קיבל ביל על עצמו את נדרי ההתנזרות, וקיבל מן הגורו את ברכת הדרך. הגורו גם העניק לו גלימה לבנה חדשה, מחרוזת רודרקש ופנכת נחושת לקיבוץ נדבות. ביל הפקיד בידיו את תרמילו, את דרכונו ואת הגיטרה שלו, ויצא לדרכו כשפנכת הנחושת בידו ותרמיל-צד על כתפו ובו מעט אוכל, כלי רחצה והגלימה החדשה בלבד. הוא החל לצעוד בדרך היוצאת מן האשרם צפונה.

     

    ביל החליט לעשות את דרכו ברגל, כשוחרי ידיעה רבים בהודו, אך מדי פעם היה נענה להצעותיהם של בעלי רכב, שהציעו לו הסעה. בשערו ובזקנו שגדלו פרא, בלבושו הלבן, במחרוזת ובפנכת הנדבות, הוא נראה כסאדהו, ורבים מהאנשים שפגש התייחסו אליו בתור שכזה.

    הוא קלט זאת עוד בטרם יצא מגבולות קרלה. יום אחד, כאשר היה בדרכו אל העיר טְריצ'וּר, לביקור במקדש לאל שיווה – ואדׇקוּנׇטְהאן – באה מולו עגלת שוורים עמוסה באורז קצור. הנוהג בשוורים עצר את העגלה וירד ממנה, השתטח לפניו ונישק את רגליו – מחוות כבוד, בעיקר למי שנחשב כקדוש בעיני המאמינים.

    כשנה נדד ביל בדרכים עד שהגיע לרישיקש. הוא פקד ערים גדולות, כמו מומבאי, אגרה, דלהי, וׇראנׇסי, וכן אתרי עלייה לרגל, כמו נאסיק, אוּג'אין, אׇללהאבׇּד, הׇרידְואר, וכן מקדשים לאין ספור. הוא פגש בדרכו אנשים רבים – נוודים כמוהו, תיירים והודים מכל שכבות החברה. כמו על מסעו עם מרי בארה"ב, גם על נדודיו בהודו אפשר לכתוב ספר.

     

    את תקופת החורף בילה ביל באחד האשרמים ברישיקש. כשהשתפר מזג האוויר, המשיך צפונה לגנגוטרי ולגומוקהם, המקום בו מתחילה נביעת נהר הגנגס מקרחון-עד. בדרכו מאוטטרקאשי לגנגוטרי, הוא גילה מערה נטושה ביער על צלע הר. בדרכו חזרה, לאחר שפקד את האתר המקודש בגומוקהם, הוא קבע במערה את מקום מושבו. בני הכפר שלמרגלות ההר, דאגו לו וקבעו ביניהם תורנות להעלאת מזונו למערה. מדי יום היו מגיעים נער, או נערה, ומניחים בפניו מנה של אוכל מבושל. הוא היה משוחח עם הבאים, ובמשך הזמן החלו אנשים להגיע במיוחד כדי לדבר אתו. הוא נודע בסביבה כ"סוואמי ביל" והאנשים היו פונים אליו בשם "סוואמיג'י", או "גורוג'י". למרות שמעולם לא הוכרז רשמית כסניאסין, ההודים המאמינים התייחסו אליו כאל קדוש.

    דרכו להתגברות על התאווה צלחה בידו.

    דרג את התוכן:

      תגובות (12)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        13/4/19 17:39:

      צטט: גליה ק 2019-04-13 10:57:08

      כל הזמן שקראתי הרגשתי חוסר נוחות. הפנטיות של המורים והתלמידים ההודים לא שונה מהפנטיות המערבית. הבעיה במערב היא לא המיניות אלא צרכנות בכלל שהופכת לבור ללא תחתית ומגבירה יותר ויותר את התאווה. במקום לספק צרכים היא משעבדת את הצרכן.

      הניתוק מהכול, בעיקר זה שפוגע במשפחה ובקשרי העבר וגם בקידמה והידבקות עם מישהו שטוען שרק לו יש את האמת המוחלטת מולידה כתות ודתות סגורות עם כל הרעות החולות שמגיעות עד לידי פשעים ומלחמות.

      חוץ מזה, התנזרות שמגיעה מתוך פחד ממחלות השפע מעידה על פחד ולא על רוחניות.

      וזאת בעיני היא הפואנטה של הסיפור שלך.

      גליה, תודה רבה על התגובה המפורטת.

      לא הרגשתי שאני משדר פנטיות של מורים או תלמידים בהינדואיזם. למרות המקרים הבודדים של קנאות דתית, במיוחד בהתנגשות עם האסלאם, ההינדואיזם מצטיין בסובלנות רבה ובהעדר פנטיות.

      החיפוש אחר "האמת" בהינדואיזם בכלל ובאדוואיטה ודאנטה בפרט, נובע משאיפה להתעלות רוחנית, ולא מפחד כלשהו. 

      תורת האדוואיטה צמחה כתנועה חתרנית כנגד הממסד הדתי הברהמיני, שכמו כל ממסד דתי, משתמש באמצעי הפחדה ופיתוי בדרך לחיזוק השררה על קהל המאמינים. חיפוש "האמת" הוא חיפוש רוחני אינדיבידואלי ואיננו שותף של כוהני הדת, הממסד הברהמיני.

      כל טוב וחג שמח, עמוס.

        13/4/19 10:57:

      כל הזמן שקראתי הרגשתי חוסר נוחות. הפנטיות של המורים והתלמידים ההודים לא שונה מהפנטיות המערבית. הבעיה במערב היא לא המיניות אלא צרכנות בכלל שהופכת לבור ללא תחתית ומגבירה יותר ויותר את התאווה. במקום לספק צרכים היא משעבדת את הצרכן.

      הניתוק מהכול, בעיקר זה שפוגע במשפחה ובקשרי העבר וגם בקידמה והידבקות עם מישהו שטוען שרק לו יש את האמת המוחלטת מולידה כתות ודתות סגורות עם כל הרעות החולות שמגיעות עד לידי פשעים ומלחמות.

      חוץ מזה, התנזרות שמגיעה מתוך פחד ממחלות השפע מעידה על פחד ולא על רוחניות.

      וזאת בעיני היא הפואנטה של הסיפור שלך.

        12/4/19 17:40:

      צטט: א ח א ב 2019-04-12 11:20:47

      יפה כתבת. אוי לי מיוצרי, אוי לי מיצרי, אוי לי מיצורי...:)

      תודה רבה, אחאב.

      שמח שמצא חן בעיניך.

      כפי שכבר הגבתי לאהובה קליין, עלילות הגיבור בהודו מושפעות מדמות מציאותית, למרות שהדמות בסיפור והאירועים הם פרי הדמיון.

      שבת שלום, עמוס.

        12/4/19 11:20:
      יפה כתבת. אוי לי מיוצרי, אוי לי מיצרי, אוי לי מיצורי...:)
        12/4/19 00:08:

      צטט: אהובהקליין 2019-04-11 19:41:50

       עמוס היקר.


       הסיפור מאד מותח וכתוב בכישרון רב,

       פשוט מדהים איך ביל הושפע מהגורו- ונהפך לאדם חדש.

       היה מוכן לגור במערה וזכה ליחס של כבוד מהסביבה.

      יישר כוח!

       בשורות טובות.

       בברכה

       אהובה.

      תודה רבה, אהובה.

      למרות שסיפורי דמיוני, ההשפעה של הגורו איננה דמיונית. אני מכיר אישית צעיר יהודי אמריקני, שדמותו וקורותיו בהודו שימשו השראה לטוויית קורותיו של ביל בהודו. הוא נמצא שם עד עצם היום הזה, לאחר שחידש את קשריו עם משפחתו, לאחר נתק של עשרות שנים.

      סופ"ש נעים, עמוס.

        11/4/19 19:41:

       עמוס היקר.


       הסיפור מאד מותח וכתוב בכישרון רב,

       פשוט מדהים איך ביל הושפע מהגורו- ונהפך לאדם חדש.

       היה מוכן לגור במערה וזכה ליחס של כבוד מהסביבה.

      יישר כוח!

       בשורות טובות.

       בברכה

       אהובה.

        11/4/19 00:19:

      צטט: תכשיט 2019-04-10 16:48:52

      מרתק... נדדתי איתך ועם הגיבור לתרבות אחרת ולא מוכרת...

      תודה רבה, רחלי.

      אחרי שחזרת מתאילנד ומהתרבות הבודהיסטית, זו הייתה הצצה אל פן אחד בתרבות ההינדואית.

      כל טוב, עמוס. 

        11/4/19 00:16:

      צטט: sari10 2019-04-10 12:52:39

      סיפור על התפתחות ושינוי משמעותי בחיים....
      חיכיתי שאולי יחזור למרי, אבל קרו דברים אחרים חיוך

      תודה רבה, שרי.

      שמח שהצלחתי להפתיע אותך.

      כל טוב, עמוס.

        10/4/19 16:48:
      מרתק... נדדתי איתך ועם הגיבור לתרבות אחרת ולא מוכרת...
        10/4/19 12:52:

      סיפור על התפתחות ושינוי משמעותי בחיים....
      חיכיתי שאולי יחזור למרי, אבל קרו דברים אחרים חיוך

        9/4/19 15:20:

      צטט: נומיקן 2019-04-09 12:22:01

      יפה, אבל למה חייב להתנתק מההורים לגמרי?

      תודה רבה, נומיקן,

      הסיפור אמנם דמיוני, אך בחלקו מבוסס על דמות אמיתית, שהייתה לנגד עיניי בעת הכתיבה. יש מספר הבדלים ביניהם - הגורו האמריקני האמיתי לובש בגדים כתומים, עד עצם היום הזה והוא, כעבור עשרות שנים של התנתקות ממשפחתו, חידש את הקשרים עמם.

      ההתנתקות מהמשפחה היא אחת הדרישות הן הסניאסין, המקדיש את כולו למציאת האמת.

      ציטוט מתוך ספרי "אל מקורות הגנגס", על חוויה שלי עם גורו הודי:

       

      בתום השיחה העלה הסוואמי רעיון שאשאר כתלמידו באשרם שלו.

      "מצטער, סוואמיג'י, אני לא אוכל".

      "מדוע?"

      "יש לי משפחה, יש לי עם ומולדת, אינני יכול לנטוש את הכל".

      "מה לך משפחה, מה לך עם ומולדת? אני אהיה לך מורה רוחני, אב ואם".

      "אינני בטוח שאני יכול לעשות זאת".

      "אתה מדבר מתוך תפישתך הארצית, ומן 'הבורות' המאפיינת אותה. אם ברצונך להכיר את עצמך באמת, ולהגיע אל האמת המוחלטת, עליך להתנתק מהכל – מארצך וממולדתך, מחבריך, וגם מאביך ומאמך".

      "אני אלמד אותך היטב סנסקריט", הוסיף, "ואז נוכל לדון בבעיות בשפת הכתבים המקורית, ולהתקדם במעלות הרוחניות".

      סירבתי בנימוס, ונראה לי שהסוואמי התאכזב.

      כל טוב, עמוס.

       

        9/4/19 12:22:
      יפה, אבל למה חייב להתנתק מההורים לגמרי?

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין