עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    0

    איש באמונתו יחיה

    16 תגובות   יום שישי , 22/2/19, 18:52

    איש באמונתו יחיה

     

    ישבנו בחדר ההמתנה והמתנו שרעייתי תיכנס לבדיקה, ואני בהיתי בשלוש המסגרות שהיו תלויות על הקיר. בתמונה השמאלית נראה שדה ירוק, מנומר בפרחי תורמוסים בצבעי אדום ולבן, שכמותם לא ראיתי מעולם. שיערתי שמקורם בוודאי בחו"ל, אולי באפריקה, ששם צולמה כנראה התמונה הימנית – שני ראשים של זברות יפהפיות. ממש צילום נפלא. למדתי מערוץ "National Geographic Wild" שאין שתי זברות בעלות אותה תבנית פסים, כמו שאין שתי טביעות אצבע זהות אצל בני האדם. אולם, במבט ראשון נראו לי הזברות זהות. העמקתי לבחון את דוגמאות הפסים ושלב אחרי שלב גיליתי שאכן יש הבדלים, ואפילו לא כל כך מעטים.

    המסגרת בין שתי התמונות הכילה הודעה כתובה:

    חוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996 

    "כל נבדק/ת זכאי/ת לנוכחות אדם נוסף,

    איש צוות, או אחר, לפי בחירתו/ה,

    בעת בדיקה גופנית".

     

    רעייתי נקראה להיכנס לחדר הבדיקה, ואני נכנסתי בעקבותיה. החדר היה עמוס לעייפה – שולחן, כסאות, מיטה, מכשירי בדיקה ואנשים – באופן מפתיע לא רק רופא, אחות וטכנאי, אלא עוד מספר נשים בחלוקים לבנים. נעצרתי ותהיתי היכן אני אמור לשבת. הרופא פתר את תהיותיי.

    "אתה חייב לצאת", אמר. "אין לך פה מקום".

    צייתּי ויצאתי, אך ציינתי לעצמי, שהרופא עובר על החוק שהוצב במקום כה בולט על הקיר. אולם החלטתי לא להקים מהומה ולא להתלונן. חזרתי למושבי בחדר ההמתנה והנחתי לצדי את עותקי ספרי "אל מקורות הגנגס".

    "מה הספר הזה?" שאל הגבר שהתיישב לידי. הוא היה בעל גוף מלא ופנים עגולים. שיער שיבה אפור כיסה את שני צדי ראשו, במקומות שעליהם לא השתלטה קרחתו. במרכז הקרחת התנוססה כיפה סרוגה.

    "זה ספר שאני כתבתי", עניתי.

    "ואתה מחלק אותו פה לפציינטים?"

    "לא, אני מנסה לשווק אותו למי שמעוניין".

    "על מה הספר?"

    "על המסע הראשון שלי להודו בשנות הששים. חזרתי אחרי ששה חודשים, כשפרצה מלחמת ששת הימים".

    "מעניין מאד".

    "אתה מעוניין?"

    "לצערי אני כבר לא קורא ספרים. אפילו כשאני מתחיל לקרוא את העיתון אני מיד נרדם".

    "חבל", אמרתי.

    "נכון, אבל יש לי את הזיכרונות והסיפורים שלי. אני ניצול שואה".

    "איך זה? אתה לא נראה ניצול שואה. אתה נראה צעיר מדי".

    "הייתי בן שבועיים כשהנאצים נכנסו לפולין, והייתי רוצה לספר לך סיפור אחד. מעוניין לשמוע?"

    "בוודאי".

    הוא לא ידע את שמי ואני לא ידעתי את שמו, אך הוא החל בסיפורו.

    "נולדתי בפולין, בעיירה קטנה לא הרחק מוורשה, כמו רמת-גן מתל-אביב. היינו דתיים. גם הגיס של אבי היה דתי, ויום אחד, כשהייתי בן פחות מחודש, התארחנו אצל אותו גיס. זה היה בערב שבת וכולם הלכו לבית הכנסת. הגרמנים שכבר פלשו לפולין והגיעו לעיירה, חיכו ליוצאים מבית הכנסת וגזזו להם את הפאות ואת הזקנים.

    הגיס אמר לאבי שחייבים לברוח משם. כמו בנבואה המגשימה את עצמה, אמר שהגרמנים לא יפסיקו להתעלל ביהודים. למחרת בבוקר שתי המשפחות ארזו כמה חפצים ויצאנו לכיוון רוסיה. אמי לקחה אותי על הידיים עשרות קילומטרים עד שהגענו. חצינו את הגבול וכך ניצלנו. במשפחות אבי ואמי היו הרבה ילדים, לא כמו היום – שני ילדים וכלב. במשפחה של אבי היו שנים עשר ילדים ובמשפחה של אמי שלושה עשר. משתי המשפחות רק שלושה ניצלו – אבי, אמי ודודה אחת".

    "הרוסים מיד גייסו את הגברים לצבא", המשיך בן שיחי את סיפורו. "אבא שלי היה צלף בצבא האדום, ובמשך כל המלחמה לא ראינו אותו. אחרי המלחמה, כשהמשפחה שוב הייתה יחד, הוא סיפר שהרג בערך מאה גרמנים, אבל לקראת סוף המלחמה, כאשר ארב לגרמנים על עץ, כדור של צלף גרמני פגע בעין השמאלית שלו, והוא בא אלינו עם תחבושת על העין".

    "דומה לסיפור של משה דיין", אמרתי. "איך שרדתם במלחמה?"

    "לא היה אוכל. את כל האוכל הרוסים לקחו בשביל הצבא האדום, ולאנשים לא היה מה לאכול. הרבה אנשים מתו ברעב".

    "קראתי על זה", אמרתי.

    "אנחנו חיינו מקליפות של תפוחי אדמה שהיינו מוצאים בזבל, ואמא שלי הייתה מבשלת. כשהייתי בן שלוש גם אני כבר הייתי מחפש קליפות של תפוחי אדמה. הגרמנים התקדמו וכל פעם היינו בורחים עוד למזרח, וכך הגענו עד אוזבקיסטאן.

    יום אחד, אנשים מצאו בשדה סוס מת. הרבה אנשים באו לחתוך מהבשר שלו, צלו אותו על מדורות ואכלו אותו.

    'אמא, בואי ניקח גם אנחנו ונאכל בשר', אמרתי לאמא שלי.

    'לא, יעקב, זאת נבלה וסוס זאת טרפה. אנחנו נמשיך לאכול תפוחי אדמה'.

    כעבור יום, אנשים מסביבנו התחילו לסבול מכאבי בטן נוראיים. הם היו מסתובבים עם כאבים, וצועקים נורא. עד היום אני עוד שומע את הצעקות שלהם", אמר והצמיד את שתי ידיו לאוזניו.

    "כמעט כולם מתו", המשיך. "התברר שהסוס מת מ"עקיצת" נחש והבשר שלו היה מורעל. אמרו שיש באוזבקיסטאן נחשים עם שני ראשים, שהם מאד ארסיים. בהודו אין כאלה?"

    "אינני יודע. לא נתקלתי בכאלה, וגם לא שמעתי סיפורים עליהם", השבתי. "אבל במיתולוגיה ההודית מסופר על נחש ענק, בעל ששה ראשים, שהאל וישנו משתרע עליו".

    "זה עם החליל?"

    "לא בדיוק. זה עם החליל הוא קרישנה, שהוא "אווטאר" – התגלמות של וישנו עלי אדמות", אמרתי וחזרתי אל סיפורו. "האמונה והשמירה על הכשרות הגנו עליכם והצילו את חייכם".

    "נכון, אבל לא רציתי להגיד לך את זה, כי אתה חילוני".

    "אני חילוני, אבל יהודי!"

    "אני רוצה לספר לך עוד סיפור", אמר. "אבי רצה לחזור לפולין, לעיירה שלנו, אבל אמרו לו שאין לאן לחזור. העיירה הופצצה ונהרסה לגמרי במלחמה. אבל זה לא שינה לו, הוא בכל זאת רצה...", נקטע.

    באותו רגע קראו לו להיכנס לבדיקה.

     

    הוא לא קנה ספר ממני, אך אני "קניתי" סיפור ממנו.

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (16)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        1/3/19 08:19:

      צטט: אהובהקליין 2019-03-01 01:03:30

       עמוס היקר.

        ראשית, אני מקווה שרעייתך היקרה כבר חשה בטוב.

       הסיפור של אותו יהודי- הוא עצוב וכואב ומזכיר לי את מה שהוריי עברו בשואה.

       בשורות טובות וחודש טוב ומבורך.

       בברכה

       אהובה.

      תודה רבה, אהובה.

      האיחולים ומאמצי הרופאים אכן היטיבו עם מצבה הבריאותי של רעייתי. אם הייתי מאמין, הייתי מוסיף "תודה לאל", או "ברוך השם".

      בסיפורים של ניצולי שואה נתקלנו לא מעט גם בסיפורי "ניסים". במקרה הזה האם ובנה ניצלו לא בנס, אלא בגלל דבקותה של האם באמונתה ובהתעקשותה על שמירת המצוות גם במחיר ויתור על אכילת בשר.

      שבת שלום, עמוס.

        1/3/19 01:03:

       עמוס היקר.

        ראשית, אני מקווה שרעייתך היקרה כבר חשה בטוב.

       הסיפור של אותו יהודי- הוא עצוב וכואב ומזכיר לי את מה שהוריי עברו בשואה.

       בשורות טובות וחודש טוב ומבורך.

       בברכה

       אהובה.

        27/2/19 12:07:

      צטט: פרמינה 2019-02-27 09:31:55

      כל סיפור הוא פיסה של תיעוד שהולך ונעלם.

      תודה רבה לך, טלי יקירתי.

      שמחתי מאד לקבל את תגובתך.

      אכן צרריך לתעד את סיפוריהם של כל ניצולי השואה שעדיין חיים, שכן כדברייך, הם דור הולך ונעלם.

      כל טוב, עמוס.

        27/2/19 09:31:
      כל סיפור הוא פיסה של תיעוד שהולך ונעלם.
        26/2/19 23:46:

      צטט: גליה ק 2019-02-26 10:48:33

      חלק מהסיפור שלו מזכיר לי את הסיפורים של אמא שלי, היא היתה בפולין, הגרמנים לקחו אותם לרוסיה, אמי נלקחה עם המשפחה לסיביר, האח גויס למלחמה. אבי נלקח לאוזבקיסטן. גם סבי גויס בזמנו למלחמה במלחמה העולם הראשונה. הם היו אנשים דתיים מאוד, אבל לא היתה להם אופציה להתפנק ולהשתחרר מהצבא או להעמיד תנאים לצבא, למרות שזאת לא היתה המלחמה שלהם. רק מראה שגם אנשים דתיים יכולים להתגייס אם אין להם ברירה ולחיות בתנאים שמעמידים להם.

      תודה רבה, גליה.

      אני שמח שהסיפור נגע בנקודות רלבנטיות גם לך ולמשפחתך. הכרתי באופן אישי זוג שנמלטו מן הגרמנים לרוסיה וסבלו מן הרוסים, והגבר נעשה נכה לכל ימיו מפגיעה ברגלו, אך עליהם לא כתבתי סיפור.

      האמונה הצילה את גיבור הסיפור ואני משוכנע , שכמו במקרה שלו, היא סייעה ליהודים מאמינים לא מעטים לשרוד את מוראות השואה, על כל המגוון שלהם.

      כל טוב, עמוס.

        26/2/19 10:48:
      חלק מהסיפור שלו מזכיר לי את הסיפורים של אמא שלי, היא היתה בפולין, הגרמנים לקחו אותם לרוסיה, אמי נלקחה עם המשפחה לסיביר, האח גויס למלחמה. אבי נלקח לאוזבקיסטן. גם סבי גויס בזמנו למלחמה במלחמה העולם הראשונה. הם היו אנשים דתיים מאוד, אבל לא היתה להם אופציה להתפנק ולהשתחרר מהצבא או להעמיד תנאים לצבא, למרות שזאת לא היתה המלחמה שלהם. רק מראה שגם אנשים דתיים יכולים להתגייס אם אין להם ברירה ולחיות בתנאים שמעמידים להם.
        26/2/19 00:56:

      צטט: יסינראל 2019-02-25 18:36:52

      יופי של פוסט, עמוס! נהניתי לקרוא. היושרה שלך ככותב וכמספר חותכת / מקלפת הדחקות. אתה יוצר הקבלות שמטעינות את הסיפור בגודש רגשי. כך למשל, אני מוצאת הקבלה בין רעב לאוכל לרעב לקשב ולקוראים... מאחלת לכם בריאות!

      תודה רבה, שושן.

      תגובתך מוכיחה לי פעם נוספת כיצד סיפור, ברגע שמגיע אל קהל קוראים, מקבל חיים חדשים ומשמעויות חדשות שמוצא בו הקורא. אהבתי את ההקבלהחיוך.

      כל טוב ולהתראות, עמוס.

        25/2/19 18:36:
      יופי של פוסט, עמוס! נהניתי לקרוא. היושרה שלך ככותב וכמספר חותכת / מקלפת הדחקות. אתה יוצר הקבלות שמטעינות את הסיפור בגודש רגשי. כך למשל, אני מוצאת הקבלה בין רעב לאוכל לרעב לקשב ולקוראים... מאחלת לכם בריאות!
        25/2/19 15:55:

      צטט: מכבית- coach לכתיבה 2019-02-25 14:58:00

      חשוב לספר! (יש לי מכרה נצולת שואה שנולדה במחנה עבודה או ריכוז, כל הזמן דוחה את כתיבת זיכרונותיה וחבל מאד שכך...)
      תודה רבה, מכבית.
      כפי שכבר כתבתי באחת התגובות, התנדבנו בפרוייקט תיעוד זיכרונות של ניצולי שואה, שנקרא "לדורות". להלן קישור:
      www.ledorot.gov.il/
      כל טוב, עמוס.

       

      חשוב לספר! (יש לי מכרה נצולת שואה שנולדה במחנה עבודה או ריכוז, כל הזמן דוחה את כתיבת זיכרונותיה וחבל מאד שכך...)
        25/2/19 09:59:

      צטט: שושנה13 2019-02-25 09:33:21

      אמי היתה ניצולת מחנה ריכוז. היא סיפרה לא פעם איך לאחר המלחמה אנשים התנפלו על אוכל, כאשר גופם כבר לא היה מסוגל לעכל. רבים מתו. רק אז הבינו מציליהם (רוסים במקרה הזה) שמותר לתת רק מרק. ניצולים אחרים סיפרו על דייסה.

      תודה, שושנה, על ביקורך ועל תגובתך.

      רעייתי ואני התנדבנו ביד-ושם תקופה מסויימת ותיעדנו את זיכרונותיהם של ניצולי שואה. התופעה שאת מדברת עליה מוכרת ומתועדת. סיפורו של יעקב נוגע בבשר נבלה של סוס, שהוכש על ידי נחש ובשרו הורעל. רעל הנחש מנבלת הסוס הוא שגרם לייסורים ולמוות של אלה שאכלו ממנו. יעקב ואמו ניצלו מן הגורל הזה בשל אמונתם ודבקותם בחוקי הכשרות היהודית.

      הייתה לי כוונה לקרוא לסיפור "הצלה משמים", מה שהיה מבטא את תחושתו של יעקב המאמין, אולם החלטתי לא לנקוט עמדה ובחרתי שם לסיפור המבטא תפישה יותר אוניברסלית של האמונה.

      שבוע טוב, עמוס. 

        25/2/19 09:33:
      אמי היתה ניצולת מחנה ריכוז. היא סיפרה לא פעם איך לאחר המלחמה אנשים התנפלו על אוכל, כאשר גופם כבר לא היה מסוגל לעכל. רבים מתו. רק אז הבינו מציליהם (רוסים במקרה הזה) שמותר לתת רק מרק. ניצולים אחרים סיפרו על דייסה.
        23/2/19 23:15:

      צטט: תכשיט 2019-02-23 17:39:01

      בריאות לרעייתך ..

      תודה רבה, רחלי.

      רק בהעדר בריאות טובה מבינים עד כמה איחולי בריאות הם אכן משמעותיים.

      שבוע טוב, עמוס.

        23/2/19 17:39:
      בריאות לרעייתך ..
        22/2/19 23:33:

      צטט: sari10 2019-02-22 19:48:40

      "הרווחת" סיפור מעניין. לא קל בכלל...

      תודה רבה, שרי.

      לצערי, בגילנו אנחנו מבלים מדי פעם במוסדות המגישים סעד רפואי. רעייתי טוענת שבהם אני מצליח לשווק את מירב העותקים של ספרי. אין לי סטטיסטיקה מדוייקת, אך אין לי ספק שהיא טועה.

      מצד שני, חדרי ההמתנה מספקים לעתים השראה לסיפורים, כמו במקרה זה. או כדוגמת הסיפור בקישור הבא, שהתפרסם ב"קפה" ב-2013:


      http://cafe.mouse.co.il/post/2847991/

       

      כל טוב ושבת שלום, עמוס.

        22/2/19 19:48:

      "הרווחת" סיפור מעניין. לא קל בכלל...

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין