עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    0

    צמות זהובות

    14 תגובות   יום שישי , 7/12/18, 01:09

    צמות זהובות

    "דיפלומה'לה, בואי אלי", קראה הסבתא לנכדתה בגן הציבורי.

    "איזה מין שם זה 'דיפלומה'?" שאל עובר אורח ששמע את הקריאה.

    "תשמע, שלחתי את בתי לאוניברסיטה לקבל דיפלומה, וזה מה שהיא הביאה לי".

    זו הייתה בדיחה נפוצה מאד בקמפוס בגבעת-רם, בראשית שנות השישים, של המאה העשרים. כיום זו אינה בדיחה – זוגות רבים נוצרים באוניברסיטה, וזו ההשראה לסיפור שלהלן.

     

    אלעד עמד בכניסה לאולם "טבע 2" בקמפוס הר-הצופים, בו עמד להתקיים הקורס "מבוא לאנתרופולוגיה",  ותר אחר מקום פנוי. הוא לא התמצא בקמפוס הזר והמוזר. בקושי הצליח להגיע לאולם, רגע לפני תחילת השיעור.

    הוא גילה מושב פנוי בשורה השנייה מן הכניסה, שהיא למעשה, אחת לפני האחרונה מקתדרת המרצה.

    "אפשר?" שאל את הסטודנטית, שישבה ליד המקום הפנוי.

    "כן", השיבה בחיוך של סטודנטית ותיקה.

    המרצה התעכבה במקצת עם המחשב, והאולם המלא מפה לפה המה מדיבורים.

    "אתה בשנה א'?" שאלה שכנתו.

    "כן", השיב אלעד. "רואים עליי את הירוקת?"

    "בוודאי", ענתה. "נראה לי שאתה גם בא מרקע ירוק. אתה קיבוצניק?"

    "אני מן המושבה סג'רה, והמשפחה שלנו מתפרנסת עדיין מחקלאות, אך גם קצת מתיירות".

    סקרנותה נעורה, אך הם חדלו לדבר. השיעור החל.

    "בא לך לשתות משהו ב'פרנק סינטרה'? הייתי רוצה לשמוע ממך על סג'רה", אמרה לו כשהסתיים השיעור.

    "סבבה, גם אני בדיוק רציתי להציע לך לשתות אתי, אבל אני לא מתמצא עדיין. בדרך הנה ראיתי רק את הקפה בפורום שבין מדעי הרוח למדעי החברה".

    "זה מקום מאד רועש בהפסקות שבין השיעורים. עדיף 'פרנק סינטרה', וזה קרוב מאד, זה פה ברחבה הגדולה למעלה".

    אלעד הסכים והם המשיכו ללכת.

    "אני כינרת", אמרה לו במדרגות.

    "נעים לי מאד", אמר. "אני אלעד".

    "סג'רה הוא מושבה ותיקה, נכון? שמעתי עליה כשהרמטכ"ל רפול יזם את הפרוייקט 'נערי רפול', ואני זוכרת שהם היו מקבלים שם השלמת חינוך".

    "נכון, עד היום מקיימים עדיין קורסים למגויסים שמגיעים מרקע סוציו-אקונומי נמוך, ב'חוות השומר' במושבה. אבל מדברים עכשיו על סגירת הפרוייקט במסגרת קיצוצי תקציב בצה"ל".

    "נקווה שלא יסגרו. זה פרוייקט חשוב".

    "מסכים אתך. מאיפה את?"

    "אני מהישוב 'פסגות', ליד בית-אל".

    "זה אומר שאת מתנחלת!" אמר בנימה שהסגירה את הסתייגותו מההתנחלויות.

    "נכון! ומה היו המתיישבים הראשונים של סג'רה?"

    "הם התיישבו על אדמות שנקנו מידי הערבים, ולא נקראו 'מתנחלים'. לגביהם היה קונצנזוס. אבל, בואי לא נתעסק בפוליטיקה".

    "מסכימה. הייתי שמחה לשמוע עוד על סג'רה וגם עליך".

     

    הם התיישבו הרחק מפתח המסעדה, והניחו את השתייה והסהרונים (קרואסונים) על השולחן.

    "רצית לשמוע על סג'רה. בעברית היא נקראת אילנייה, ואני צאצא לאחת המשפחות הוותיקות במושבה, משפחת סוּבּוֹתְניקים מרוסיה. שמעת עליהם?"

    "כן, למדנו עליהם בתיכון, אבל אני לא יודעת הרבה. אשמח לשמוע עליהם ממקור ראשון", חייכה.

    "סבתי סיפרה לי, שסבא שלה, שהיה נוצרי אדוק בכפר סמוך לאסטרחאן, חווה התגלות בשנתו. ישו בכבודו ובעצמו נגע בכתפו, העיר אותו וקיים עמו שיחה.

    'אתה נוצרי אדוק', אמר לו ישו.

    'כן, בוז'ה מוי', ענה לו הסב והצטלב.

    'ואתה קורא בכתבי הקודש'.

    'כן, בכל יום אחרי שאני חוזר מן השדה, אני קורא גם בברית הישנה וגם בברית החדשה'.

    'ואתה שומר על יום מנוחה אחד בשבוע'.

    'כן, בכל יום ראשון אני לא עובד'.

    'ומדוע אתה שומר על ראשון? זה לא כתוב בכתבי הקודש'.

    'מאז שהייתי ילד כך נהגנו תמיד', ענה סבה של סבתי.

    'לא טוב, וולודיה. אלוהים ציווה על מנוחה ביום שבת'.

    מאותה התגלות החל סב סבתי לשמור שבת".

    "הוא התגייר?" שאלה כינרת.

    "זה היה תהליך ממושך. הוא שמע על איכרים נוספים ששמרו שבת, שנקראו 'סובֹותְניקים'. הוא הצטרף לקבוצה של איכרים כמוהו, ויחד היו לומדים תורה עם רב יהודי בעיר אסטרחאן. כולם התאהבו ביהדות, החלו לקיים מצוות ורצו להתגייר, אך הרבנים החשובים הציבו קשיים בדרכם. לבסוף נמצא רב ליטאי חשוב ומכובד, הרב ספקטור, שגייר כהלכה את כל הקבוצה. עם אימוץ היהדות, הם פיתחו גם אהבה לציון, וחלקם אף עלו ארצה בסוף המאה ה-19, וביניהם סב סבתי עם אשתו ובנו".

    "אז זה אומר שמשפחתך היא מן המתיישבים הראשונים בארץ", אמרה כינרת.

    "נדמה לי שהסובֹותְניקים נחשבים לעולים במסגרת העלייה השנייה, ולא הראשונה. זה מוריד מערכי?" צחק.

    אלעד היה בן עשרים ושלוש, גבוה וחסון, יוצא שייטת 13, שזה עתה סיים את שירות הקבע כלוחם. כינרת, כמובן, לא חשבה שמוצאו מעולי העלייה השנייה גורע משהו מערכו. היא הייתה בת לאחת מהמשפחות הראשונות, שעברו מבית-אל והתיישבו בפסגות. הוריה היו חדורי להט של חידוש ההתיישבות היהודית בכל שטחי יהודה ושומרון, ואחיה הצעיר הולך בעקבותיהם ונמנה עם "נוער הגבעות".

    בגיל שמונה-עשרה התעקשה כינרת להתגייס לצה"ל, והייתה מדריכת תותחנות בבית הספר לשריון. למרות הצטיינותה בלימודים בבית הספר התיכון, החליטה לא ללמוד באולפנה, אלא באוניברסיטה העברית. לאחר שקיבלה תואר ראשון במקרא ובמחשבת ישראל, ולמדה גם לתואר שני. ההוראה והמקצוע לא סיפקו אותה. מאז ומתמיד התעניינה בתרבות עממית, ואחרי שנתיים של הוראה בבית ספר בויאר, היא החליטה לחזור לאוניברסיטה וללמוד אנתרופולוגיה.

    ההפסקה התקרבה לסיומה, ואלעד קם לקראת תחילת השיעור הבא.

    "נוכל להיפגש פה גם בהפסקה הבאה?" שאל והושיט לה את ידו.

    "בשמחה", אמרה, ולא הושיטה יד בחזרה, "אך אני מתנצלת, אני שומרת נגיעה".

    בדרכו לשיעור הבא, תהה אלעד מהי המשמעות של שמירת הנגיעה, לגבי המשך הקשר ביניהם.

    הם נפגשו בהפסקה הנוספת, וכן בכל ההפסקות במהלך כל השבוע. יום אחד, כשהיה להם "חלון" משותף, ערכה לו כינרת סיור להכרת הקמפוס. היא הביאה אותו לאתר דמוי תיאטרון רומי, שבו נאם יצחק רבין ז"ל, בתום מלחמת ששת הימים, והמשמש כיום כאתר לאירועים מיוחדים, ולהענקת תארי דוקטור. היא גם הובילה אותו לגן הבוטני והראתה לו את השומרה שהוקמה לזכר סמל אליאב אלעשרי ז"ל ולשלושת חייליו, וגם לקצין האו"ם, שנפלו במקום בשנת 1958, מאש חיילי הלגיון הירדני.

    בשבוע השני, נפגשו בשיעורה של פרופ' תמר אל-אור, כמו בפגישתם הראשונה. לאחר השיעור הלכו שוב למסעדת "פרנק סינטרה".

    הטלפון של כינרת צייץ, כאשר ישבו שוב בקצה המסעדה, כבראשונה.

    "סליחה רגע", אמרה כינרת, ובדקה את ההודעה שקיבלה.

    אלעד סקר אותה. הפרופיל שלה היה מושלם בעיניו, וצמתה הבלונדינית העבותה שגלשה על עורפה, ממש הפנטה אותו.

    "כינרת", אמר כשהרימה את ראשה אליו, "אני לא יכול להסיר את עיניי ממך. הייתי שמח אם היינו נפגשים גם מחוץ לקמפוס. מה דעתך ללכת לסרט?"

    כינרת הופתעה. למרות  שייחלה לכך, היא לא האמינה שהדברים אכן יכולים להתגלגל כך.

    "אתה בטוח, אלעד? אני מבוגרת ממך בשש שנים, דתייה ושומרת נגיעה, ואתה בחור צעיר וחילוני".

    "כינרת, הגיל והאמונה לא מפריעים לי. למדתי להכיר ולהעריך אותך כאדם, ואני נמשך אלייך בטירוף. כל היתר לא חשוב. אני מכבד את רצונך לשמור נגיעה, אך מקווה שבמשך הזמן נגיע גם לזה".

    כינרת הסכימה ללכת אתו לסרט, ובמשך הזמן הגיעו גם ל"זה".

    הם סיימו את הלימודים, נישאו כדת וכדין למרות הסתייגות משפחתה, וכיום הם גרים במושב גבעת אלה, ליד מחלף "המוביל", ומגדלים שתי בנות תאומות מקסימות, בעלות צמות זהובות.

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (14)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        13/12/18 00:08:

      צטט: אהובהקליין 2018-12-12 22:44:25

        עמוס היקר.

       

       יפה  סיפור האהבה  - שכתבת כהרגלך- בכישרון ובחן רב.

        גם הסיומת נפלאה ומשמחת, זוהי אהבה- שאינה תלויה בדבר- פשוט נפלא!

       

      נהניתי מאד לקרוא.

       יישר כוח!

       המשך שבוע טוב ויצירתי.


       בברכה

       אהובה.

      תודה רבה, אהובה.

      שימחת אותי בתגובתך. אינני כותב במטרה לקבל מחמאות, אך תמיד נעים כשהן מגיעות.

      כל טוב, עמוס.

        12/12/18 22:44:

        עמוס היקר.

       

       יפה  סיפור האהבה  - שכתבת כהרגלך- בכישרון ובחן רב.

        גם הסיומת נפלאה ומשמחת, זוהי אהבה- שאינה תלויה בדבר- פשוט נפלא!

       

      נהניתי מאד לקרוא.

       יישר כוח!

       המשך שבוע טוב ויצירתי.


       בברכה

       אהובה.

        11/12/18 23:59:

      צטט: שיאצו, דיקור סיני 2018-12-11 23:04:25

      איך שזרת יפה מציאות היסטורית וסיפור אהבה(:

      תודה רבה, אפרתה.

      סיפורם של בסובותניקים שבה את לבי בביקורנו בסג'רה זה לא מכבר.

      כל טוב, עמוס.

      איך שזרת יפה מציאות היסטורית וסיפור אהבה(:
        11/12/18 00:46:

      צטט: ד. צמרת 2018-12-10 12:41:17

      מה שנקרא פלאח אינטיליגנט.

      תודה רבה, דודיק.

      הכרתי לא מעט כאלה במושבה בה גדלתי.

      כל טוב, עמוס.

        10/12/18 12:41:
      מה שנקרא פלאח אינטיליגנט.
        10/12/18 12:09:

      צטט: א ח א ב 2018-12-10 08:44:21

      צמות זהובות , סובותניקים, סג'רה ומתנחלת יפה. חומרים טובים אספת :)

      תודה רבה, אחאב.

      שמח שהתרשמת לטובה.

      כל טוב, עמוס.

        10/12/18 08:44:
      צמות זהובות , סובותניקים, סג'רה ומתנחלת יפה. חומרים טובים אספת :)
        9/12/18 00:17:

      צטט: תכשיט 2018-12-08 18:24:45

      סוף טוב... הכל טוב...

      תודה רבה לך על הביקור, על הכוכב ועל התגובה.

      מה שכתבתי לבאבא יאגה מתאים גם כתגובה על תגובתך.

      כל טוב ונר שמיני שמח, עמוס.

        9/12/18 00:05:

      צטט: באבא יאגה 2018-12-08 17:06:09

      בדרך כלל הפי אנד אצלך בסיפורים, לו המציאות היתה מקשיבה

      תודה רבה, באבה יאגה.

      הסיפור הזה הוא כולו פרי הדמיון. הסיום הטוב מבטא את הלוך רוחי בעת הכתיבה. סיפורי "אהבה" אחרים שלי לא תמיד מסתיימים בטוב. למשל, בספר של סיפורים קצרים, שאני עומד לפרסם בקרוב, יש לדעתי איזון בין הסופים, בדומה למציאות. כשם שהמציאות אינה מונוליטית, כך גם הסיפורים.

      שבוע טוב וגמר חנוכה שמח, עמוס.

        8/12/18 18:24:
      סוף טוב... הכל טוב...
        8/12/18 17:06:
      בדרך כלל הפי אנד אצלך בסיפורים, לו המציאות היתה מקשיבה
        7/12/18 08:50:

      צטט: sari10 2018-12-07 08:22:38

      סיפור מתוק עם סוף טוב חיוך

      תודה רבה, שרי.

      יש לא מעט סיפורים עם סוף טוב.

      היינו ספקנים לגבי היכולת של אנה ארונוב למצוא אהבה באמצעות תכנית טלוויזיה, ושמחנו אמש לראות, שלמרות המצלמות, המטרה הושגה.

      שבת שלום וחג שמח, עמוס.

        7/12/18 08:22:

      סיפור מתוק עם סוף טוב חיוך

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין