עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    0

    פגישה במחסום

    6 תגובות   יום חמישי, 18/10/18, 00:21

    פגישה במחסום

    "הׇווׅייׇה (תעודת זהות) וׇרוּחְ'צה (רישיון)", אמר יוחאי לצעירה שעמדה מולו בעמדת הבידוק, במחסום קלנדייה.

    הוא סקר את תעודת הזהות, אך יופיהּ של סמירה הצעירה, משך את תשומת לבו, ומדי פעם הרים את ראשו וסקר גם אותה. היא נראתה לו בת שמונה עשרה, ותאריך הלידה בתעודה אישר את השערתו. גם לבושהּ היה בלתי שגרתי. היא לבשה חולצה פרחונית וססגונית מעל מכנסי ג'ינס ארוכים כחולים "משופשפים", בעלי קרעים אופנתיים קטנים. יוחאי הבחין שהיא שונה מיתר המבקשים לעבור לירושלים במחסום. לא היה בה המבט הכנוע, שאפיין רבים ממבקשי המעבר, וגם לא המבט המתריס: "אתם עכשיו הכובשים, אך חכו ותראו, עוד יגיע יומכם". המבט בעיניה של סמירה היה מבט של נערה מתבגרת, ששידר בעיקר סקרנות. סמירה התקדמה ויוחאי המשיך לבדוק את הבאים אחריה.

     

    שלושה ימים אחרי היום בו נתקל בסמירה, ראה אותה יוחאי שוב, הפעם בתור שלפני עמדת הבידוק. הוא ניגש אליה כשחיוך נסוך על פניו.

    "מה שלומך, סמירה?"

    לא היה גבול לתימהונהּ. היא הפנתה אליו זוג עיניים מופתעות ובקושי מלמלה "בסדר".

    "מה את הולכת לעשות בירושלים?" שאל בעודו מלווה אותה בהתקדמותהּ בתור.

    סמירה לא ידעה היכן לקבור את עצמה. חייל ישראלי מגלה בה עניין לעיני כל.

    "מה יגידו עליי?" חשבה. "דודי ודודתי נמצאים אתי פה, וגם אנשים אחרים פה מכירים אותי. אני לא יכולה לנהל אתו שיחה".

    "סליחה, אני לא יכולה לדבר", אמרה לו והרכינה את ראשה.

    יוחאי הבין את טעותו והניח לה, אולם, דמותה לא הניחה לו. היא שבה והופיעה לנגד עיניו במשך כל אותו היום, וגם בימים שאחריו.

    "מה קורה לי?" חשב לעצמו. "אני יהודי והיא ערבייה. נדמה לי שאפילו מוסלמית. מה פתאום אני בכלל חושב עליה? איזה סיכוי יש לנו יחד? מה יגידו אצלה? מה תגיד אמי? מה יגידו בקהילה שלנו?"

    יוחאי היה יתום מאב. אביו נהרג בפיגוע בצומת תפוח, כאשר מלאו לו ארבע עשרה, ואמו נותרה המפרנסת היחידה של שלושת ילדיה. הם השתייכו לזרם הדתי לאומי, וגרו ברחוב רשב"א, בשכונת רחביה בירושלים.

    יוחאי פנה אל חברו המשרת בשב"כ, כדי שיברר בעבורו פרטים על סמירה. לפנים משורת הדין, בירר חברו את הפרטים וגילה שהיא תושבת בית חנינא, ועובדת בניקיון בחברה גדולה בהר חוצבים. יוחאי החליט להפתיע אותה ובחופשתו הראשונה לבקר אותה במקום עבודתה.

     

    כשסיימה הפלוגה של יוחאי את משימותיה במחסומים, שוחררו הלוחמים לחופשה "רגילה". מוחו של יוחאי היה עסוק בתכנון המפגש המיוחל עם סמירה, שתוצאתו מי ישורנה. לאחר שבילה עם אמו ואחיו, ולאחר שנח והשלים שעות שינה, לבש בגדים אזרחיים ונסע להר חוצבים. ללא כל קושי מצא את הבניין בו שכנה החברה שבה הועסקה סמירה.

    "את מי אתה מחפש? נקבעה לך פגישה?" שאלה אותו פקידת הקבלה בכניסה.

    "אה....את סמירה אבו בׇּטְש. היא עובדת פה בניקיון".

    "כן, היא בקומה השלישית, אתה יכול לעלות במעלית", אמרה והצביעה על דלת המעלית.

    למרות כל ההכנה, כשראה את סמירה מתכופפת מעל הדלי לניקוי הרצפה, נעתקו המילים מפיו. הוא השתהה מעט, ואז אזר עוז והתקרב אליה.

    "שלום סמירה", אמר בעודה מסובבת אליו בגבה.

    גם הפעם לא היה גבול לפליאתה.

    "מה אתה עושה פה?"

    "באתי לחפש אותך".

    "אנחנו לא יכולים להיפגש כאן. אני עובדת פה עם דודי ודודתי, ואסור שיראו אותנו יחד".

    "הייתי רוצה לפגוש אותך. מתי את מסיימת את העבודה?"

    "אני לא יכולה. אני חייבת לחזור הביתה עם דודי ודודתי".

    "אני בחופשה ואני יכול לבוא גם מחר. תמצאי תירוץ למה את חייבת להישאר אחרי העבודה, ואני אחכה לך. מתי את מסיימת?"

    "כל יום בחמש אחר הצהרים".

    "תראי סמירה, יש פה בית קפה 'שיפון', במרכז בק למדע בבניין הסמוך. אני אחכה לך מחר בבית הקפה בשעה חמש".

    "נראה. אבל עכשיו אתה חייב ללכת. אני לא יכולה לדבר אתך יותר".

    יוחאי הלך.

    "היא לא דחתה אותי בנחרצות", חשב. "אולי בכל זאת יש לנו סיכוי?"

     

    סמירה הגיעה לפגישה עם יוחאי בקפה "שיפון". החייל הישראלי שגילה בה עניין כאדם, כאישה, ולא הדביק עליה תוויות, סקרן אותה.

    "אני שמח שהגעת", קם יוחאי לקראתה.

    "באתי, אבל אני חוששת".

    "ממה? ממי?" שאל יוחאי, כאילו שהדבר אינו ברור.

    "הדודים שלי קבלו את התירוץ שלי להתעכב בירושלים לבדי, אבל אני חושבת שהם קצת חושדים".

    "גם לי יהיה קשה להסביר למשפחה שלי את הקשר אתך. אנחנו משפחה דתית", אמר, והצביע על הכיפה שלראשו.

    "אז מה נעשה?" שאלה בתמימות.

    "אני מציע שנמשיך להיפגש ונשמור את הדבר בסוד. נתמודד עם הקשיים כאשר יופיעו".

    הם נפגשו עוד פעמיים במהלך החופשה של יוחאי, וקיימו קשר יומי בטלפון החכם. לאחר שחזר יוחאי לפלוגה, היו נפגשים בסופי השבוע, כאשר סמירה מתקשה יותר ויותר לתרץ את היעדרויותיה. גם יוחאי, שהיה בן עשרים ואחת ועמד לסיים את השירות הצבאי, נאלץ למצוא תירוצים מדוע לא להיפגש עם הנערות שהציעה לו אמו. חברותיה וקרובי בעלה המנוח, הציעו לה כל פעם "שידוך" ליוחאי.

     

    כאשר השתחרר מן הצבא, נרשם יוחאי ללימודי מזרח תיכון ויחסים בין-לאומיים באוניברסיטה העברית. בשיחותיהם, העלה יוחאי לא פעם, את הרעיון שגם סמירה תירשם ללימודים באוניברסיטה העברית בירושלים. היא הייתה בוגרת תיכון, בעלת תעודת בגרות, וידעה עברית ברמה סבירה. סמירה הגישה בקשה להרשמה ללימודי פסיכולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה, והתקבלה, אך נדרשה להשלים את לימוד השפה העברית באולפן הקיץ של בית הספר לתלמידי חו"ל של האוניברסיטה.

     

    היה קשה לסמירה לשכנע את הוריה להרשות לה ללמוד באוניברסיטה העברית, ולשלם את שכר הלימוד הנדרש, אך הם התרצו לבסוף. הפגישות באוניברסיטה הקלו על סמירה ויוחאי לפתח את יחסי הידידות שביניהם ליחסי אהבה. אולם הם גם הקשו על שמירת יחסיהם בסוד. השמועה שהם נראים יחד בקמפוס הגיעה אל אמו של יוחאי ואל בני משפחתו, וגם אל משפחתה של סמירה.

    למרות הלחצים שהופעלו עליהם, הם החליטו לממש את אהבתם ולהתחתן.

    "היא מוכנה להתגייר?" שאלה אמו של יוחאי.

    "לא שאלתי במפורש, ובוודאי שלא לחצתי עליה", ענה יוחאי. "אבל אני נשאר נאמן למסורת ישראל, ואני אמשיך להתפלל בבית וללכת לבית הכנסת, והבית שלנו יהיה כשר. סמירה מסכימה, ומצפה שאת תלמדי אותה לשמור כשרות".

    "אבל אם היא לא מתגיירת, איזו מין חתונה תהיה לכם? והילדים שלך לא יהיו יהודים!"

    "אמא, את צודקת, אבל אנחנו נפתור את כל הבעיות והקשיים בהבנה הדדית ובהסכמה. לא ניתן להבדל הדתי להפריד בינינו, כשם שלא נתנו למלחמה ולעוינות בין עמינו להפריד בינינו".

    שיחות דומות התקיימו גם בביתה של סמירה. האב דיבר עם סמירה בכעס, והאם יותר ברוגע, אך המסר היה ברור – הקשר הזה חייב להינתק.

    סמירה עמדה בגבורה מול טענות הוריה, וכשהברירה בפני הוריה הייתה להסכים לקשר או לאבד את הבת, החליטו שאין הם מוכנים לוותר על בתם האהובה.

    יוחאי וסמירה נישאו בלרנקה שבקפריסין, ונשארו לבלות ירח דבש בן שבוע באי.

    הם חזרו, אל הדירה הקטנה ששכרו בשכונת רמות. הם ניהלו חיים סטודנטיאליים רגילים, ועשו כל שלאל ידם על מנת לשמור על פרטיותם ועל אלמוניותם.

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (6)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        23/10/18 23:19:

       עמוס היקר.


       הסיפור מאד מעניין- וכהרגלך- כתוב- בחן וכישרון רב.

       המשך שבוע טוב ויצירתי.

       בברכה

       אהובה.

      הלוואי על המציאות שלנו ככה.. אגב, מדוע דרך עכבר העיר? ממש מציק ולא נח שצריך התחברות מחודשת..
        19/10/18 23:01:

      צטט: רונית אברהם 2018-10-19 16:28:45

      יפה, אך לא מציאותי. נשים מוסלמיות חוששות לחייהן, על הרבה פחות מכך.

      תודה רבה על ההערה, רונית.

      גם בחברה החופשית והדמוקרטית שלנו, נישואיה של לוסי אהריש לצעיר יהודי, עוררה הדים. בסמיכות פרשיות בלתי תלויה, התחלתי לכתוב את הסיפור שלי עוד לפני שהתפרסם דבר נישואיה של הידוענית המוסלמית אצלנו, וכמובן שלא היה לי שמץ מושג שקיימת זוגיות של גבר יהודי לאישה מוסלמית. פשוט נתתי דרור לדמיון, והסיפור דימיוני לחלוטין, ואולי את צודקת, גם לא נתפש כאפשרי במציאות חיינו.

      שבת שלום, עמוס

        19/10/18 16:28:
      יפה, אך לא מציאותי. נשים מוסלמיות חוששות לחייהן, על הרבה פחות מכך.
        18/10/18 12:29:

      צטט: sari10 2018-10-18 11:59:20

      סיפור יפה. אז אולי יש תקווה? לשלום? חיוך

      תודה רבה, שרי.

      לעולם אסור לאבד את התקווה.

      מניסיוני בעבודה עם ערבים, אני יודע שאפשר לפתח יחסי ידידות, חברות וכבוד הדדי, במישור הבין-אישי. אני נוהג לייחל ולאחל, שיגיע היום וישררו יחסים כאלה גם בין העמים. רצוי מאד שגם המנהיגים - בשני הצדדים - יבינו זאת, ויפסיקו להסית את ההמונים לצרכיהם האישיים.

      שבת שלום, עמוס.

        18/10/18 11:59:

      סיפור יפה. אז אולי יש תקווה? לשלום? חיוך

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין