עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    BARND NEW DAY

    בירבור חיים אמיתיים ובדיוניים בעירבוביה

    0

    רוחות - הגרסה הקשוחה

    12 תגובות   יום רביעי, 19/9/18, 10:26

    אני גורס שלכל דבר בעולם יש כיוון,

    לאן, זאת גם שאלה,

    תכלית, זאת גם שאלה,

    אבל הכי מענין הוא קצב ההגעה.

     

    יצאתי מהבית אל המשרד לעבוד,

    אבל בדרך היו פקקים של שכולים,

    בדרכם לקריית שאול.

    האוטובוס עשה כל מיני מעקפים.

    הגעתי בשעתיים איחור.

    אבל, הגעתי.

     

    בן אדם נולד כדי לחיות במדינה,

    כי אין מקום אחר לגור בו.

    הוא הגיע לחיים כדי לחיות אותם עשורים,

    בסוף הוא מת.

    מה קרה לו מרגע הלידה עד המוות;

    לרוב זה מלחמות מכל הסוגים.

    זה נגמר עבורו כשהוא מת.

    זה לא משמח ?

     

    אותו אולי זה משמח, אי אפשר לדעת,

    אבל הנותרים אחריו זוכרים את 

    רוח הדברים כשהוא היה נוכח.

    אם הגיע לסוף מהר, מגייסים יותר את הדמיון.

    כי, אם מתרחשים מצבים נוספים,

    שלא היו קיימים כשהיה נוכח,

    צריך להמציא רוח עבורו.

    "הוא היה אומר/עושה...".

    זה מה שכואב, לא המציאות.

     

    המציאות, שהוא איננו יותר.

    אפשר לפרק את החדר שלו,

    אפשר למסור את הבגדים היפים שלו,

    אפשר להחליף לפיקסו על הקיר,

    אבל אז,

    לא יהיה מי שישמע...

     

    שיר

    דרג את התוכן:

      תגובות (12)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        30/9/18 19:22:

      צטט: ~ ~ 2018-09-22 15:18:15

      אבל מבחינת היקום כל פרט הקיים בו הוא עוד "חיידק" הנמצא בתוך גוף היקום - נדמה לנו שהיקום דומם, אבל אם נחשוב לעומק, כל חוקי הטבע והכוחות הפועלים עליו הם סוג של תבונה/תודעה קוסמית.

      החושים שלנו מוגבלים - זהו מסך הערפל שלא מאפשר לנו לראות את התמונה כולה, אלא רק מה שהחושים שלנו מאפשרים לנו לראות/להרגיש.

      אנחנו חלק מהטבע - ונתונים/משועבדים לחוקי הטבע ולכוחות הפועלים עליו, הראייה שלנו צרה ומוגבלת וזמנית ביותר. 

       

      היקום זה משהו בסיסי. זה לא משהו שאני חושב עליו.

      הוא (כנראה) מאפשר אותי כמו שהשמיים (נניח) מאפשרים את עונות השנה

      או כמו שהאדמה מאפשרת את העץ.

      יקום זאת מילה שהיא לא שימושית בחיים בתכלס.

      את שאני חווה אני מיחס לדברים אחרים ולא ליקום.

      אולי כי היקום מכיל את הכל, אין ודאות;

      כי אנחנו מוגבלים כמו שאת אומרת,

      חשים עד גבול מסוים והוא רצוף חומה. (מסך ערפל).

      מה מעבר לחומה ?

      אי אפשר לדעת בלי אלמנט רוחני, לא מוכח מין הסתם...

      אז מה נותר ?

       

      לחיות את החיים בפעולות שלנו, בהצלחה ובכשלון,

      מתוך חיות או מתוך שיעמום, לא משנה מה ואיך;

      אנחנו חייבים לפעול ולעצב את עצמנו ואת החיים שלנו.

      אבל,

      בהתבוננות שלנו בעולם/יקום, במכלול שלו, בתוהו שלו;

      נראה שאין ערך לפעולות שלנו

      בגלל שסופנו להתכלות ולהשכח...

      החיים מלאים באקראיות, שנאה ופילוג כל הזמן צצים,

      ואנחנו ניצבים מול זוועות שמחולל האדם או הטבע.

      תחשבי על זה,

      תחווי את דחיסותו המבחילה של העולם, את הזרות שלו אלינו,

      אז צועקים או מתפללים או עפים ברוחניות,

      אבל שומעים רק את שתיקתו הרועמת של העולם.

      ברגעים האלה

      חושבים שאין משמעות לפעולות שלנו,

      ואם אין אלוהים, אין גאולה, אין אחדות, אין תוכנית פלאית,

      מבינים שאין דרך להחלץ מהעולם הזה,

      ובכל זאת יש לנו תקווה ורצון,

      מול הכאוס של היקום (אמת 1) כן למצוא משמעות (אמת 2).

      ולכן, אני ואת וכולם יכולים להתיחס רק למשמעות שיוצרות הפעולות שלנו :)

      אולי במילים אחרות אני מנסה לומר,

      שיש מקום תחום ביותר למחשבות על משהו מופשט.

       

      .

      כוכב על ההשתדלות *

        22/9/18 15:18:

      מסכימה אתך לגבי הכפייה החברתית/ציבורית בכל מיני תחומים בחיים.

      לדעתי הפרטית, לא צריך לסגוד לכלום, מכיוון שהכל ארעי.

      מצד שני מבחינת מורשת האומה והעם, רצוי להזכיר ולאזכר את ההיסטוריה ע"י ציון ימים בעלי משמעות לאומית.

      כי בכל זאת, אדם הוא לא רק פרטי לעצמו אלא חלק מהחברה/אומה וכד'.

      לעניין תודעה קוסמית - אמנם כאדם פרטי נדמה לכל מאיתנו שהתודעה האישית שלנו היא היחידה הקיימת.

      אבל מבחינת היקום כל פרט הקיים בו הוא עוד "חיידק" הנמצא בתוך גוף היקום - נדמה לנו שהיקום דומם, אבל אם נחשוב לעומק, כל חוקי הטבע והכוחות הפועלים עליו הם סוג של תבונה/תודעה קוסמית.

      החושים שלנו מוגבלים - זהו מסך הערפל שלא מאפשר לנו לראות את התמונה כולה, אלא רק מה שהחושים שלנו מאפשרים לנו לראות/להרגיש.

      אנחנו חלק מהטבע - ונתונים/משועבדים לחוקי הטבע ולכוחות הפועלים עליו, הראייה שלנו צרה ומוגבלת וזמנית ביותר. 

          

        21/9/18 16:44:

      אני לא יודע מה זה "תודעה קוסמית" כי היא שייכת לדמיון שהוא סובייקטיבי לכל אחד. נראה לי שיש רק תודעה לגבי דברים שפוגשים בתכלס. את מכנה את זה מציאות, ואני התייחסתי לזה כקיים אמצעות חושים.

       

      ה-צומי מתיחס לרצון של אדם בהכרה של החוויה הפרטית שלו. הוא לא יכול להכיל לבד מבלי הכרה של הסביבה. זה המוני. ככה זה בעידן התקשורת.

       

      ...זה יכול להיות שכול, שהפך פה לקונצנזוס. הנורמה היא שמחייבת, ולא הרצון הפרטי של מישהו שלא רוצה שיבלבלו לו את המח. השאלה האם אנחנו רוצים לסגוד למתים ? והתשובה של כל מי שנהנה ממשהו היא לא. זה הרוב, אבל הנורמה הישראלית היא של כפיה, בכל תחום. כפיה מובילה למציאת נחמה. נחמות זה פרשנויות נסבלות למציאות שאובייקטיבית היא קשה, כמו חיים ומוות.

       

      לא הבנתי למה את מתכוונת ב"מסך ערפל" ?

        21/9/18 14:09:

      כל אחד והשקפת העולם שלו

      תשומי נחשב כאשר אדם אחר מתייחס אליך

      אבל יש התייחסות אחרת שלא בהכרח עונה על תקוות התשומי - התייחסות שלך אל כל הטבע מסביב ושל הטבע אליך.

      אתה תוצר של השתקפות תודעתך במרחב - אבל הפרשנות שהשכל נותן לתודעה הקוסמית עלולה להיות אשלייתית או מעוותת.

      אנחנו רק השתקפות של המציאות, ותופסים את המציאות המקומית דרך מסך ערפל.

        20/9/18 21:06:

      בקיצור, הכל מסתכם ב-צומי !

      כל המסביב זה cliches


        19/9/18 21:42:

      יש שיר המחשת העומק :)

      "רק על עצמי לספר ידעתי, צר עולמי כעולם נמלה".

      זה כמו החיידק המדובר,

      הוא כלוא בגוף ומוגבל לסביבה שלו;

      רק אם יש לו זמן פנוי,

      הוא יכול להרשות לעצמו חוויה חוץ גופנית,

      בה יפגוש כלמיני דברים מרגיעים,

      מרגיעים כי הוא לא ידע להסביר אותם,

      או להוכיח אותם,

      כמו להביא אותם למישהו אחר שיחווה דיעה,

      כלומר הקיום שלהם תלוי בו.

      בשיר "עצמי" זה האינסוף, אבל מה שרואים זה זערורי...

      אם רחל לא היתה משאירה אחריה שירה גדולה,

      האנרגיה==האינסוף שהביעה היה אובד.

      וכמה רחל יש ???


      מה שנשאר מדיד, נתפס בחושים.

      ולמרות שיש חושים מחודדים יותר אצל חיות,

      מה שהם קולטים ולא יכולים להביע,

      כאילו לא קיים.

      אפשר רק להניח ולשער,

      לפרוס רשת נסיבתית, ולהבין דבר מדבר,

      אבל זה הכל השתקפות של התבונה,

      שנלמדת, ולכן כלואה.

      זה מה שאנחנו רואים מבחוץ - אוניברסיטה, חדר, כנסיה, עולם נמלה...

      בפנים, יש מלא אנרגיות, שיעברו לדורות הבאים,

      אם יכתבו ספרים ותיזות. (תא המכפיל ומשלש את עצמו)

       

      לכן יש עמים שלמים (מילארדי אנשים) שפותרים את הענין בג'וינט...

      רק ב-300 שנים האחרונות כולם באטרף של כתיבה,

      עקב הוזלת אמצעי הכתיבה.

      העולם קיים 8-15 מילארדי שנים,

      יעני רוב הזמן התקיים בלווית חוסר הבנה/ענין.


      אולי עם פחות יופי כי לא דיברו ?

      והשמים מדברים כדי שיתרחשו 4 עונות השנה מלוא הדרם ?

      שיר


        19/9/18 19:21:

      החושים שלנו מוגבלים

      למשל חוש הריח של בני אדם קטן בהרבה מחוש הריח של כלב או של דב למשל.

      חוש ראיית הלילה אצל חיות ליליות גבוה בהרבה מחוש הראייה של האדם.

      אז על פי איזה מדד חושים נקבע מה קיים ומה לא קיים?

      הכמות הנספרת של קבוצה אחת לא פוסלת את עניין המעגל הסגור - בטבע הכל נע במחזוריות.

      יש אמונות שגלגולים נשמות לא חייב להיות מאדם לאדם (לא שאני מאמינה בזה, אבל זו אמונתם),

      דהיינו פעם היו דינוזאורים - הם נכחדו ובמקומם יש יצורים אחרים... נניח דרוזים :-).
      האנרגיה לא נעלמת - אלא משנה צורה, אבל לא ברור בדיוק איזה צורה היא מקבלת והאם היא בעלת תודעה כלשהי.

      ניקח לדוגמה את הגוף שלנו: הגוף מלא חיידקים - מבחינת החיידקים הם רוצים לחיות ושואפים להמשכיות, הגוף לא קיים מבחינתם, רק הסביבה הקרובה בה הם חיים בתוך הגוף.
      יכול להיות, שהיקום או אפילו משהו מעבר לו הוא סוג של מעטפת שאנחנו לא מסוגלים לראות - כי אנחנו כמו החיידקים, חיים בתוכו.
      נניח שהחיידקים יוצאים לחקור את הסביבה הקרובה והרחוקה שלהם - הם תמיד תקועים בתוף הגוף, וכל מה שהם יכולים לדעת או ללמוד הוא רק את מה שקיים בתוך הגוף ולא מחוצה לו, כלומר המעטפת מבחינתם עלומה, נסתרת, לא קיימת.
      יכול להיות שאותו דבר קורה לנו - חוקרים ולומדים עד איפה שאנחנו מסוגלים להגיע, אבל לעולם לא נוכל לפרוץ את המעטפת ולהסתכל עלינו מחוץ לה.
      מה הסוד של תא בודד, שמכפיל את עצמו ומשלש את עצמו וכן הלאה עד יצירת גוף שלם עם איברים בעלי תפקוד שונה?...

        19/9/18 18:00:

      צטט: ~ ~ 2018-09-19 15:16:24

      נכון, זה עצוב בשביל הנשארים.

      אבל איך אפשר לדעת אם באמת הוא איננו? האם האדם הוא גופו? אולי רוחו נמצאת באיזשהו מקום....
      נכון, הוא נעלם מהעין, אבל בחייו ראינו בעיקר את הפיסיות שלו, האם יכולנו לראות את הרוח שלו?

      מה הופך חומר דומם לחי? ומה הופך חומר חי לדומם?

      הרוח.... אז לאן נעלמת הרוח?

      האם המים שמתאדים נעלמים - או שהם מתעבים בחזרה בגובה וחוזרים במעגל סגור.

      האם באמת משהו יכול להיעלם? גם אם הוא הופך להיות בלתי נראה לעינינו הוא עדיין קיים בצורה שונה, בתדר אחר.

      על פי חוקי הפיסיקה האנרגיה לא נעלמת רק משנה צורה. כל הקיים הוא אנרגיה בתדרים שונים.

      אז לאן נעלמת הרוח, האם היא יכולה להיעלם לגמרי, כשהכל קיים במעגל סגור?

       

      מה שלא נקלט בחושים קשה לדבר עליו כעל קיים.

      דומם חי בגלל פטיש. חי דומם בגלל מוות.

      הפטיש ילך עם האדם, אז אפשר לזרוק את החפץ.

      המוות לוקח את הרוח ונפטרים מהגוף בטקס כלשהו.

      המוות גורם לבן אדם חוסר יכולת להחזיק את הרוח.

       

      רעיון המעגל הסגור הוא מענין,

      כי אז המוות הוא חלק ממנו.

      אולי זה שער דרכו נכנסת רוח שגופה התכלה,

      וחוזרת בגוף אחר...

      זאת הסיבה שיש כמות דרוזים קבועה;

      הם מאמין שכשמישהו מהם מת, נולד אחר עם אותה נשמה.

      כלומר כנראה המדובר במלאי קבוע של נשמות.

      עד כמה זה נשמע סביר ?

      אם עד לפני 50 שנים נניח היו לדרוזים 100 אלף אנשים,

      ובימינו יש להם 300 אלף אנשים,

      מאיפה באו 200 אלף נשמות/רוחות נוספים ?

       

      לאדם יש כסף ורכוש,

      כשהוא הולך לעולמו אפשר להניח הכל איתו בקבר,

      כשיחזור, שיהיה לו במה להתחיל או להמשיך.

      זה היה פעם.

      בימינו מחלקים את הכסף והרכוש לחיים,

      אחרי החתימה הם הופכים להיות של אנשים אחרים;

      לכל היותר, כל מוטב יתרום חלקו למצבת זכרון,

      רצוי שתהיה פשוטה,

      כי אף אחד לא יחזיק את עלויות התחזוקה לאורך שנים,

      כי פשוט - שוכחים....

       

        19/9/18 17:29:

      צטט: shimenben 2018-09-19 12:01:55

      הזיכרונות עושים לנו קצת סדר בחלל שנותר.

       

      זכרונות הם משענת - אני בורח מהם/זה

        19/9/18 15:16:

      נכון, זה עצוב בשביל הנשארים.

      אבל איך אפשר לדעת אם באמת הוא איננו? האם האדם הוא גופו? אולי רוחו נמצאת באיזשהו מקום....
      נכון, הוא נעלם מהעין, אבל בחייו ראינו בעיקר את הפיסיות שלו, האם יכולנו לראות את הרוח שלו?

      מה הופך חומר דומם לחי? ומה הופך חומר חי לדומם?

      הרוח.... אז לאן נעלמת הרוח?

      האם המים שמתאדים נעלמים - או שהם מתעבים בחזרה בגובה וחוזרים במעגל סגור.

      האם באמת משהו יכול להיעלם? גם אם הוא הופך להיות בלתי נראה לעינינו הוא עדיין קיים בצורה שונה, בתדר אחר.

      על פי חוקי הפיסיקה האנרגיה לא נעלמת רק משנה צורה. כל הקיים הוא אנרגיה בתדרים שונים.

      אז לאן נעלמת הרוח, האם היא יכולה להיעלם לגמרי, כשהכל קיים במעגל סגור?

        19/9/18 12:01:
      הזיכרונות עושים לנו קצת סדר בחלל שנותר.

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      רז רזיישן
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין