עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    החצר האחורית

    כריכה קשה - הספר הראשון שלי

    0 תגובות   יום חמישי, 21/6/18, 16:01

    לפני 23 שנים, באמצע הניינטיז, הוצאתי את ספר השירה הראשון שלי, הוצאת תמוז, 74 שירים שאצרו את כל הילכות ימיי עד אז. כובדו הכריע אותי, כנראה, כי אחרי שיצא, נעלתי את הדלת בחומרה, הפניתי את הגב, ולא הבטתי לאחור. נעלתי את השירה, והלכתי הלאה אל המוסיקה. נמנעתי עד נרתעתי מכל קשר עם השירה ושלוחותיה. אני מניחה שנבהלתי מעצמי, מכובדי שלי, מהכורח המכאיב לדייק, מההכרח להצפין את האסור והפרוע, מההכרח להתבטא במקום שאין מתבטאים, או במקום שקשה להתבטא, וזה היה עוד לפני עידן הפוליטיקלי קורקט, למרות שכבר אז שנאתי את מחשכיו שאיימו כבר להתעורר באמריקה, ממנה בדיוק חזרתי, ואליה התגעגעתי בלי סוף. כל כך התגעגעתי, כנראה, שהצמדתי אותה לעטיפת הספר, בהגזמה. כריכה קשה. מבריקה. תמונה צבעונית ודהויה מלב המאפליה הכי מסריח והכי סליזי בניו יורק, עם הדוגמנית-אייטיז הזאת, וחנויות הפאפיה הזולות, והציור הכחול של קצה המשטרה, והקפיטליזם הדורסני המתנשא בלעג על עליבות יומיומית, קודרת ומטונפת של אנשים בלי פנים ובלי שם, שנושאים את עיניהם לאיזו הבטחה ערטילאית על שיוויון הזדמנויות וחלומות הוליוודיים. ג'וליאני בדיוק נכנס לתפקידו והתחילו לנקות את העיר מהטינופת האנושית שלה, זו שהפכה אותה למי שהיא, זו שהיפכה את עולמי למי שאני. התעקשתי על העטיפה הזאת, אני זוכרת, כמו שאני נוהגת להתעקש כמנהג השוורים. להתעקש גם על הכעור. גם כותרת הספר היתה הצהרה אישיותית על מחוזות הערגונות היפים והאסורים של הנפש שלי. *פאפיה זום - רומיאו ומרס היפָה במסעם הגורלי אל עידן האם.טי.ווי.*. באמת, כתב סתרים למי שלא מכיר אותי. לא יכולתי לבחור צופן פרטי כל כך, סתום כל כך מבחינת הבריות הקוראות, אבל קשור כל כך אל עצמי. חמש מילים לא-עבריות מתוך תשע. מרס, אל המלחמה במיתולוגיה הרומית, הפך אצלי לנקבה. אז, כמו היום, נמשכתי לבנים, עד כדי כך שששנים רבות התייחסתי לעצמי כבן. הכותרת עצמה דיווחה מלשוני על המסע הגורלי לעידן ה-אם.טי.ווי, עוד לפני שאני ידעתי שאכן לשם אני הולכת. שירה כנבואה. רגישות סתרים כזאת שיש במשוררים על הכיוון אליהם הולכים הדברים. במקרה שלי, אל המוסיקה. אבל בניגוד למסווה הקלילות הלא-קלה כלל, שהסתבכה בתמונת הכריכה ובכותרת הספר - תוכו של הספר היה כולו מבט ישיר אל תוך התהום הניטשיאנית, זו התהום המביטה חזרה, זו שלא יכולתי לחמוק מפניה. בעברית מחמירה, גם התהום שבספר הביטה חזרה בתצורתה הזכרית, הפחות רווחת, בשיר *איך הפכתי לגדול מכולם". כמובן, הפכתי לגדול, ולא לגדולה. והתהום הביט, ולא הביטה. בכלל, זהו ספר מחמיר וקשה, וכמה מאבות המזון שלי ניכרים בו מאוד, למי שכיר את השפה הפנימית שלי, שפת הדי.אן.איי האישיותי, התרבותי. פרידריך ניטשה, וההתעקשות הכפייתית, הבלתי נשלטת, להתנגד לכוכבים, והבדידות המתחייבת בהליכה בדרכים הלא-ידועות - כל היסודות האישיותיים שלי שם, יורקים אש. לפני 23 שנה, הוצאתי את הספר, וברחתי. זה היה כבד עליי, כנראה, וטרם הבשלתי. אבל כמו שהמוסיקה התעקשה עליי בימים שפחדתי נורא, ככה השירה, חזרה ביתר שאת אחרי עשרים שנה. לאחרונה שלפתי את הספר המוחבא הזה מהמדפים הכי נסתרים בבית. נשארו לי כעשרים עותקים ממנו. אני אוהבת אותו כל כך! גם הספר הזה הוא אני. ואני מוכרת את העותקים הנדירים האלה עכשיו, בכריכתם הקשה והפסיכית הזאת. הם יקרים. הם יחידים. הם נועדו למיטיבי לכת.

    It's Cold Outside and Nobody Gives a Damn

    ''


    דברו איתי. עושה גם מפגשי אמן ושיחות בסלון ביתכם. לפרטים ופניות ישירות, דברו איתי בפייסבוק כאן. אני עונה מהר.
     

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      HADARA
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין