עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    החצר האחורית

    שֶתֶן בוטיק - דברים שלא רואים משם

    0 תגובות   יום שלישי, 5/6/18, 14:10

    כמה דברים שלא רואים משם, אחרי הופעה. המסה המתפקעת הזאת של גוף-היצירה, הגולם האמורפי הזה שקם עליי, ומכריע את כל מערכת היחסים שלי עם העולם, ובתוכו, ונותן לי את שמי - הוא כמו תרכיז של שתן בוטיק, על אחוזי רכיביו המשתנים, שמסמן את הטריטוריה שלי בעולם. שתן מסמן טריטוריה, מעיד על מצבו של הגוף, מנקה, משקה ומזין את הסביבה, משמש לרפואה, ועולה לראש. הבוקר התעוררתי מההופעה של אתמול, מותשת ומסורבלת וסתורה כמו אחרי מאבק עיוועים, לא רק ביצירה עצמה, אלא בכל שלוחותיה והשלכותיה, כל סך השראותיה, כל צורותיה, כל התגלמויותיה, ובכל הרגעים האלה שהביאוני למקום הנורא הזה, שאין לי ברירה, אלא להיות בו כמיטב היותי. המאבק הזה מצטייר בתוכי כמו המאבק האפי של הגולם בבוראו, כמעט אמרתי כמו המאבק של יעקב במלאך אלוהים, אבל זה יותר דומה למאבק של ד"ר פרנקנשטיין בגולם העצוב והבודד שיצר. במובן הזה, כשקם הגולם להורגך, יש להשכים להורגו. והשכמתי היום, בחיי. אבל זה מאבק אפי, פסיכי, של שני כוחות בוראים והרסניים, ואין מכריע. עכשיו, יש הבדל בין הפורמטים השונים. לא כל גוף יצירה מועד לאותה פורענות. למשל, כשאני מוסרת את הספר שלי, או השירים שלי, או הרעיונות שלי ואת הציורים שלי, לאחרים, ואחרים קוראים ומקשיבים ולוקחים את הדברים בזמנם הנפרד, בביתם, בדרכם - אני וגופי לא שם. אבל בהופעה, אני מוסרת את נפשי וגופי לקהל, בלייב, מתפשטת מעורי, הופכת לחלק מגוף היצירה עצמה, מה שמחייב מצידי סטייט-אוף-מיינד מסוים וחורג ממנהגו של העולם. ועכשיו אני צריכה לחזור אל גבולי, כדי לתפקד כאחת האדם בעולם, ולא יודעת איך בדיוק עושים את זה. לא קל להיבנות מחדש אחרי שהתרסקת לחתיכות, להרכיב את דמותך מחדש, לזהות את עצמך במראה, בקפה, בתשלומי חשבונות, באורחות הימים, באנשים אחרים. נגיד, מי שראה אותי משם, האם יכיר אותי מכאן? האם יזהה את אותו בנאדם? האם יאהב אותי? יותר? פחות? האם נוכל לחזור לדבר זה עם זה, כמו קודם? ובעצם, מי צריך בכלל את קודם? קודם נגמר. יש רק עכשיו. אז אני מתעשתת בהדרגה, וזה כואב כמו החלמה איטית מניתוח רב מערכתי. אני כבר מכירה היטב את השפעתן של הופעות כאלה (היה קשה!) על המערכות הנוירו-כימיות של הנפש, את הפרת האיזון והשלכותיו, המיידיות והמתמשכות. אבל לכל הופעה יש הפרת איזון יחודית לה, וכל פעם מזדעזעים החיים מחדש, ונפערים בולענים חדשים. אתמול היה קשה במיוחד, ונפלא במיוחד, ועכשיו הדאון הגדול שאחרי, שהולך ומתמוסס עם המילים המנסות לתפוס את הדאון במעופו, ולנסח אותו, כי לפעמים נדמה לי שהנסיון לנסח כל דקה בתוך התוהו הזה, הוא חלק ממלחמת העולמות ההכרחית שלי. חלק מתהודת הזהות שלי. חלק ממרכיבי השתן שלי. זה מי שאני, בנאדם שמנסח את התוהו הקיומי הזה, תוך כדי תנועה, ומסמן טריטוריה בעולם. וכרגע, התנועה היא צניחה איטית מפסגות דוקרניות אל תחתיות שאין לדעת את סופן ואת טיבן. והצניחה איטית מספיק כדי לחוות את הנופים, ולספוג רשמים פזורים, ולרשום ביומן, ולנסח גם את הצניחה עצמה, כדי לעשות ממנה עוד ספר, או שיר, או כותרת, או סרט, או ספוקן או סימון כלשהו בעולם. שתן בוטיק, כאמור. בינתיים, רשימה חלקית של המראות החולפים בצניחה האיטית הזאת: חוסר שליטה במידה, עליבות, אי-הבנה, זרות, ניכור, התרסה, כאב מרוב יופי, שנאה עצמית לא קטנה, עקשנות, פלירטוט נוקשה ומכמיר לב, דו-קרב, התרסקות, ידיעה גמורה, מבט על, מסירת הגוף, מסירת הנפש, אהבות סרוחות, קרעי חיים, מלחמה, ויופי רב ונורא. 


    והנה שיר מהספר "עד התוהו הבא - סטנדאפ על פי תהום":

    לנסח את הכאב 

    אֲנִי מְנַסָּה לְנַסֵּחַ אֶת הַכְּאֵב.
    אוּלַי אִם אֲדַיֵּק לְנַסֵּחַ,
    יִתְאַדֶּה הַכְּאֵב מֵעָלַי אַחַר כָּבוֹד.
    אֲנִי מְנַסָּה לְנַסֵּחַ אֶת הַכְּאֵב
    מְרֻחָק, מְנֻכָּר, מְכֻוָּן, נָקִי מֵעִוְעִים.
    אוֹי, הַחָרָא הַזֶּה שֶׁאֵין לוֹ מִלִּים.
    הַכְּאֵב הַלֹּא־נֶעֱתָר הַזֶּה
    בַּיָּמִים הָהֵם, בַּזְּמַן הַזֶּה.

    דברו איתי. אני עושה מפגשי סלון, וכאלה.




    ''



    ''

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      HADARA
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין