עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    0

    אשתו של נהג המשאית

    4 תגובות   יום שבת, 21/4/18, 18:44

    אשתו של נהג המשאית

     

    לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה הוקרן הסרט "אשתו של שומר גן החיות". מבלי להתיימר, כתבתי סיפור בעל שם דומה. 

     

    ציפורה היתה יושבת בית. מלבד יציאה אל הצרכנייה, או לקופת חולים, היתה מבלה את כל ימיה בביתה – מבשלת, מכבסת, ובעיקר מנקה. היתה לה אובססיה לניקיון והיתה מחפשת "מתחת לאדמה", היכן לנקות. וגם היה שכר לפעולתה – כשהיתה הופכת את הארונות בחיפוש אחר לכלוך נסתר היתה מגלה אוצרות אבודים. לעתים היה זה תכשיט ש"אבד", לעתים בקיץ היה זה זוג גרבי-צמר שבחורף חיפשה לשווא, ולפעמים איזשהו פתק שלא נועד לעיניה. מן הפתקים למדה ציפורה על מעלליו של בעלה, אך העדיפה לשתוק.

     

    לואיס בעלה,  נהג משאית, בילה את רוב שעות היום מחוץ לבית. יומו היה מתחיל בטרם הנץ החמה, וברוב הימים היה מגיע הביתה לאחר השקיעה – לא תמיד בשל התארכות שעות העבודה. הוא התחיל את דרכו עם משאית קטנה, מעודפי הצבא הבריטי בטרם עזבו את הארץ, ויצא לגמלאות כבעל משאית דיזל משוכללת, בעלת קיבולת של טונות רבות. הוא היה מוביל סחורה מן הנמלים ואליהם, והיה נהג אמין ומבוקש מאד.

     

    ציפורה לא היתה כלילת יופי, בלשון המעטה. על שפתה העליונה ועל סנטרה צמחו זיפים שחורים, ומלבד חזה גדול לא היו לה קימורים נשיים אחרים. היא לבשה כמעט תמיד חלוק, לעתים בתוספת סינר, ובגופה המלבני הגדול נראתה כארגז מהלך. לאחר שהיתה מבלה שעות בעבודות הבית, היתה נוהגת לצאת מחצרה ולשבת על הספסל שהתקינה המועצה המקומית, בצד הכביש. היא היתה מצטרפת אל שכנותיה, עקרות בית כמוה, או שהן היו מצטרפות אליה, כפי שנהגו לאמר - "חַפְּן אׇ-שְמיס" - או בעברית פשוטה, לרכל.

    היו ימים במושבה שכולם הכירו את כולם, וכמו שכתב אהוד מנור ז"ל – "חבר היה חבר". כיום המצב שונה. בשכונה, מה שפעם היו בתים, הפכו כיום לווילות מגודרות, עם שערים מצועצעים. לא כולם מכירים את כולם, ויש שכנים, שאפילו "שלום" אינם אומרים, ובוודאי שאינם מתיישבים על הספסל על מנת להשיח את אשר על לבם.

     

    ציפורה היתה נאמנה ללואיס כל ימי חייה. למען האמת, בשל כיעורה, ספק אם מישהו היה מוכן לשתף אתה פעולה בבגידה, אם היתה מעלה זאת על דעתה. לעומת זאת לואיס היה "פרפר". במושבה פשטו כל פעם סיפורי רכילות על בגידותיו, אפילו עם אחת מהשכונה, שלא היתה שותפתה של ציפורה לספסל הציבורי. פעם אחת בלבד, כשנראה לה שהרומן רציני מדי, ולואיס עלול לעזוב את הבית, הקימה ציפורה שערורייה, וצלח בידה. בכל השנים שאחר כך החשתה.

    "לא מפריע לך שהוא בוגד בך?" היו חברותיה שואלות, כביכול בדאגה, אך בעצם, במין שמחה לאיד – היא הנבגדת ולא החברה ה"מודאגת".

    "תראו, כל עוד הוא חוזר הביתה, מבחינתי הכל בסדר".

     

    כשלואיס פרש לגמלאות, היה מחפש לו תעסוקות חלופיות. הוא הכניס שינויים טכנולוגיים למחסן שלהם, והפך אותו לבית מלאכה לתיקונים. הוא שמח לתקן כל מה שהתקלקל אצל השכנים, ללא בקשת תמורה, אך היה מקבל תשורות מפרי הגן – מכל אחד על פי מה שגדל אצלו. מכיוון שעדיין נותר לו זמן פנוי רב, הוא החל מתעניין במעשיה של ציפורה במטבח.

    "הלוואי שהיה ממשיך לעבוד", התלוננה ציפורה באוזני חברותיה הרכלניות, "כל היום הוא מסתובב לי בין הרגליים"

    "בין הרגליים זה טוב, לא?" התלוצצו חברותיה, והיא היתה דוחה את הרמיזה בתנועת יד רחבה.

    לואיס התנדב לעזור במלאכת הבישול וציפורה הפכה אותו לשוליה. הוא היה מקלף, רוחץ, חותך, סוחב, אך מעולם לא היה מבשל. אולם, מתוך הסתכלות, הוא למד את החומרים הנחוצים לתבשילים ואת פעולות הבישול.

    "את יודעת, ציפ'קה, אני חושב שאני יודע להכין מרק ירקות. הייתי רוצה לנסות לבשל מרק ירקות מחר".

    "אתה בטוח?"

    "כן, מה דעתך?"

    "בסדר, אתה יכול, אבל אני אתבל".

    "אני ראיתי איזה תבלינים את מכניסה, וכמה, והייתי רוצה לעשות את המרק בעצמי", אמר. "אני אכין את כל המרכיבים ואראה לך, אבל אם הכל בסדר הייתי רוצה לעשות אותו בעצמי".

    "טוב", ענתה בחוסר רצון בולט.

    לואיס, שעלה ארצה מאוסטריה, שם קיבל חינוך פרוסי לסדר, הכין למחרת על משטח העבודה את כל מרכיבי המרק, כולל התבלינים, וביקש מציפורה שתבדוק אם לא החסיר דבר. ציפורה בדקה, ולאכזבתה גילתה שלואיס באמת הכין הכל.

    לואיס החל בהכנת המרק וציפורה עסקה בעבודות בית אחרות.

    "המרק על האש", בא אליה לואיס, וחיוך רחב של שביעות רצון על פניו.

    "אבל עוד לא תיבלת, נכון?"

    "לא התיבול הוא ממש לקראת הסוף", אמר לה את מה שבעצם למד ממנה.

    "בסדר, אני אתבל".

    "אבל סיכמנו שאני מכין את המרק, וזה אומר מהתחלה ועד הסוף!"

    "כן, אבל אני אתבל".

    לואיס חשב שתיבול המרק אינו עילה למריבה, וויתר על רצונו להכין מרק לגמרי בכוחות עצמו.

     

    בסופו של דבר מצאו דרך להמשיך בשגרת חייהם החדשה, שנמשכה עוד כעשר שנים, ולואיס נפטר לפני ציפורה, למרות שהיתה מבוגרת מממנו בחמש שנים. כמה שנים אחריו נפטרה גם ציפורה.

     

    כיום הם "שוכבים" זה לצד זו, במנוחת עולמים – תמו השערוריות.

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        25/4/18 08:00:

      צטט: שיאצו, דיקור סיני 2018-04-25 01:28:31

      לכל סיר יש מכסה. רקומרת(:

      תודה רבה, אפרתה.

      מן הניסיון במטבח, אותו מכסה מתאים לפעמים לכמה וכמה סיריםחיוך.

      כל טוב, עמוס.

      לכל סיר יש מכסה. רקומרת(:
        22/4/18 13:01:

      צטט: sari10 2018-04-22 12:50:25

      סיפור כזה מהחיים...
      אבל זיפים שחורים מעל לשפה ובסנטר? חיוך

      תודה רבה, שרי.

      מעולם לא ראית אישה עם זיפים?

      שבוע טוב, עמוס.

        22/4/18 12:50:

      סיפור כזה מהחיים...
      אבל זיפים שחורים מעל לשפה ובסנטר? חיוך

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין