עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    החצר האחורית

    עלבון, הפוטנציאל הארוטי, פרא אדם

    0 תגובות   יום שלישי, 13/3/18, 13:41

     

    עלבון

    הופעה היא מקום פגיע, היא האמצע-של-האמצע של הדבר העולה מתהומות ומתפקע להיאמר, נתלש מעצמו באכזריות, ושורף ודורך על עצמו בדרך החוצה. מצד שני, כל הגוף מתגייס לרגע הזה, להגן, לאלחש, להקל, להנעים, להטיס לשמיים. הנוירו-ביולוגיה מארגנת את האישיות מחדש. משהו פסיכי לגמרי קורה במוח. משהו נורא. משהו ממכר. החושים מתחדדים מצד אחד, ומתפרעים לכל עבר מצד שני. אי אפשר לנסח בדיוק את מצב הצבירה הנפשי הזה, שמשתנה גם תוך כדי הופעה, וגם מהופעה להופעה.

    ואז, אחרי הופעה, כשהלב והגוף שרויים בתועפות, אבל מבינים היטב שהם כבר בדרך למטה, הולכים להתרסק אל היומיום, ושהנחיתה ההדרגתית עצמה ספוגה בכאבי נפש של צבא הנוירוכימיה המשוכלל השב לגבולו - במצב זה, כלומר בדרך למטה, כל מילה שנאמרת יכולה להוריד את כל-כולי תהומה, על פני אלף מילים שיסתרו אותה. גם מילה שלא נאמרה יכולה להוריד אותי, וגם מה שנאלם בין המילים הנאמרות. מצד שני, מילה אחת יכולה להציל נפשות. גם מבט אחד. וגם חיבוק אחד בנזונה יכול לאלף מילים. הרגישות הנוירו-כימית מגיבה לכל גירוי, לאנשים, למצבים, לרעיונות, למילים.

    אחרי ההופעה האחרונה, לקח לי כמה שעות עד היום שאחרי, לעבד איזה עלבון לקוני שנתפסתי אליו, ותוך כדי שאר עיסוקיי, עוד הפכתי בו והפכתי בו, ורק אחרי שהצלחתי לחזור לקרוא בתאווה מוחלטת את "כניעה" של וולבק, והעלבון התיישב על שאר העלבונות של הקיום האנושי האכזר, שבתי לגבולי.

    הפוטנציאל הארוטי

    בעמודים הראשונים של "כניעה", מיטיב וולבק לאכזר את הקיום, לתפוס אותו בעיקריו מפי גיבורו, שמתאר איך יצא "נשכר מחוסר השיוויון הבסיסי בין גברים, שהפוטנציאל האירוטי שלהם נחלש באיטיות רבה עם הגיל, לבין נשים, שאצלם הקריסה קורית בברוטליות מזעזעת, משנה לשנה, או אפילו, מחודש לחודש". הפוטנציאל הארוטי הוא הנוסח שבו ניסיתי שנים (בבלוג הזה ממש, ובשני ספריי, וגם בהופעות) לדבר על הזירה המרכזית שבה מפספס הפמיניזם לדורותיו את מאבקו, וממנה הוא נמנע כאילו אחזו שד, מעדיף להתעסק בסמנטיקה מגדרית ובמובן מאליו, מאשר במשמעות הפוטנציאל הפיזיולוגי\פסיכולוגי\חברתי הזה. בעודו מורח על עצמו קרמים (לשוניים ורעיוניים) כדי להראות טוב, הפמיניזם בורח על נפשו בריצת אמוק מעיסוק בגורמים עצמם לאי-השיוויון, ובריצתו הנטרפת אל איזו אוטופיה מגדרית, שורף את הגשרים, בפסיכוזה מגדרית נואשת, ובלי לענות, למשל, על אי-השיוויון באובדן הפוטנציאל הארוטי, למרות שברור לכול שהפוטנציאל החשמלי מגלם בתוכו את אחד ממרכזי הכוח בעולם, האחראי על הסדרים בו. 

    כמו פרא אדם, מחשבות אחרי הופעה

    "חייב אדם להשתכר תמיד...כדי לא לחוש את משא הזמן הנורא הרוצץ את כתפיו ומכריעו עד עפר" כתב שארל בודלר, וזה מה שעשיתי אתמול כשמצאתי בקבוק יין למרגלותיי בראשית ההופעה, שמישהו טוב הניח שם במתנה, כי ידע את נפש האדם, ואת משא הזמן הנורא. אבל התמהיל בין המוסיקה והחיים המתחוללים לבין הנוירוכימיה של הלב העייף, המזדעק, המתרגש, המתלהב, המתאהב - הכריעו אותי עד עפר, ואני התגוללתי במין מערבולת פנימית שעלתה על גדותיי, והתפזרתי לחתיכות, וכבר לא ידעתי כמה אהבה, ומי מאחוריי, ומי מלפניי.

    בעצם לא נכון. ידעתי. ידעתי היטב שאני פורעת את הסדרים ומסתכנת קבל עם ועדה, אבל לא יכולתי לעצור את זה, והרי כל העניין במוסיקה, ביין, באמנות, במילה המזדעקת להאמר - היא להטמיר את המציאות מכפי יכולתה, להרחיב את היריעה, לפרוץ גבולות, לומר את מה שמתעקש להאמר, ולמצוא עוד דרכים להגיד את כל זה. ואי אפשר, לעולם אי אפשר לומר את כל הדבר כולו, כי זה אינסופי, הדבר המבעבע והמטריף הזה. והנפש נפערת מכפי יכולתה, ואני מתעדת אותה, בגופי, ומתעדת את הנפילה. ושוב, כדברי המשורר, חייב אדם להשתכר כדי לא לחוש את משא הזמן הנורא הרוצץ את כתפיו ומכריעו עד עפר. אבל התמהיל הסתבך. כי אנשים ומצבים מסתבכים, בחוץ ובפנים.

    אני יודעת שיש מי שאינו יכול לשאת את מראה הלב הערום על הפסנתר ככה, כשהתאורה מאירה בו לרגע את המשא הנורא שבתוכו. אני יכולה להבין. יש עת וחפץ לכול. ויש מי שאינו יכול. למזלי, זכיתי לתפסנים בעלי יכולות, שתפסו אותי בכל מאודי, ובכל מאודם, שוב ושוב, ובזכותם אני עושה עוד, ורוצה עוד, כמו פרא אדם שתפס את השמש במעופה, ולא הלך בשקט אל החושך, וזעק נגד רדת האור.

    מאחורייך

    לְכָל אָדָם יֵשׁ כִּיס מָרָה וּטְחוֹל, רֵאוֹת וְלֵב
    כָּבֵד מִנְּשֹׂא, וְחִוּוּטֵי מֹחִין,
    אֲבָל עִקַּר הָעִקָּרִים עוֹדוֹ נֶחְבָּא מִן הַבְּרִיּוֹת
    וְהַתּוֹרָה עוֹד מְסוּרָה בִּידֵי שׁוֹטִים.
    מֵאֲחוֹרַיִךְ יְהַדְהֲדוּ שִׁירַיִךְ
    וְהָעוֹלָם הַזֶּה יִתְפֹּס אוֹתָךְ רָחוֹק מֵהֶקְשֵׁרֵךְ,
    וּמִסְּבִיבֵךְ נוֹשְׁבוֹת רוּחוֹת הָעָם, וְהָאֲוִיר חוֹתֵךְ.
    מִכָּל הָעָם הַזֶּה, שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ.

    (זהו השיר הפותח את ספר השירים שלי, "עד התוהו הבא - סטנדאפ על פי תהום")

    ועכשיו ביזנס:

    1. הופעה משוכללתביום ראשון 13.1.19 בלבונטין 7 ב 20:00 בול! אני הולכת לצאת בגילויים לא-נאותים על הסיפורים שמאחורי השירים. ויהיה קצת ספוקן וורד גם. ופסנתר שיכור, והרכב מעבדה עם מתופף מופלא וחדש, והרבה יין. יהיה מביך לתפארת, בואו להיות.

    2. לרכישת הספרים שלי, "ליקוי מאורות" (פרוזה, רומן) ו"עד התוהו הבא -סטנדאפ על פי תהום" (שירה בלי רחמים) - פנוי אליי. הכי עדיף דרך המייל של הפייסבוק: עמוד הבית בפייסבוק

    היו שלום,
    הצליחו והצילו.
    ''

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      HADARA
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין