עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    פוסטים אחרונים

    0

    צ'האיה הקבצנית היפה

    12 תגובות   יום שלישי, 13/2/18, 08:17

    צ'האיה הקבצנית היפה

     פרסמתי כאן גרסה מוקדמת של הסיפור בינואר 2014.

     

     

    "סאבּ! סאב!" ('סהיבּ' – 'אדון' בשפה העממית בהודו. במקור 'צאחִבּ' בערבית).

    כך קראה לעברי הצעירה והושיטה אלי את כף ימינה הפתוחה, ובשמאלה חבקה תינוק.

    "אוכל לתינוק, אוכל", אמרה בתחינה כשהבחינה שקלטתי אותה.

    אינני נוהג לתת נדבה לקבצנים בחו"ל - "עניי עירך קודמים" - ובוודאי לא בהודו - אתה נותן לאחד ומאה נוספים מגיעים מיד בעקבותיו.

    אולם, היה משהו בצעירה הזאת שגרם לי להתעכב. היא לא נראתה קבצנית רגילה. היא הייתה בת שתים עשרה, או שלוש עשרה. היו לה פנים יפים ובהירים יחסית, ועיניים נבונות, והיא דיברה אנגלית טובה למדי. היא לבשה סארי נקי בצבע תכלת, שהגיע עד כפות רגליה, ונעלה סנדלים. שערה השחור, המבריק, היה מסורק בקפידה לאחור, ופרח לבן תקוע בו לקישוט.

    "איך קוראים לך?", שאלתי.

    "צ'האיה ('צל' בסנסקריט. כמה מתאים למי שמקבצת נדבות בצל העושר של אזור התיירות של מומבאי)", ענתה. "וזה קומאר, אחי הקטן, והוא רעב".

    רחמיי נכמרו על הילדה היפה והנבונה, שנאלצה לקבץ נדבות, אך החלטתי שאינני נותן לה כסף. כסף מזומן לקבצן/ית תמיד יכול למצוא דרכו למטרות אחרות ולאו דווקא למזון. "הבה ונתחכמה לה", חשבתי בלבי.

    "איזה אוכל את צריכה בשביל התינוק?" שאלתי.

    "אבקת חלב", הייתה תשובתה המיידית.

    "איפה אפשר לקנות פה אבקת חלב?"

    "שני רחובות מפה, יש בית מרקחת שמוכר אבקת חלב לתינוקות".

    "בואי, הראי לי את הדרך. אני אקנה לך אבקת חלב בשביל התינוק".

    חיוך רחב הציף את פניה. היה זה כנראה חיוך של "סידרתי אותו", שאני לתומי חשבתי שהיה חיוך של הכרת תודה.

     

    הרוקח הכיר את צ'האיה, ומיהר להביא לה קופסת אבקת חלב. שילמתי את המחיר - בערך חמישים רופיות - כחמישה שקלים בכסף ישראלי.

    צ'האיה הודתה לי ונפרדה ממני, ואני חזרתי למלון בהרגשה שעשיתי מעשה טוב.

     

    דחיתי את המחשבה הטורדנית, שאולי צ'האיה תמכור בחזרה את אבקת החלב לרוקח, עם רווח נאה לשניהם.

     

    אולם, זה כנראה בדיוק מה שעשתה.

     

    שנתיים מאוחר יותר, בשנת אלפיים, פתחתי את הסיור בהודו עם רעייתי בעיר מומבאי, והגענו גם ל"שער הודו", ברובע קוֹלאבּה, מול מלון תאג' מהאל המפואר. ליד ה"שער" הבחנתי בילדה צעירה מקבצת נדבות, ותינוק על זרועותיה. לרגע חשבתי שזו צ'האיה, אך כשהתקרבנו גיליתי שזו לא היא.

    "איפה צ'האיה?" שאלתי.

    "במרחק שני בלוקים מפה", אמרה, "שם האזור שלה".

    המקום שהצביעה עליו, היה בדיוק המקום שבו פגשתי את צ'האיה בביקורי הקודם. התמונה התבהרה לי, וראיתי את האפיזודה עם  צ'האיה באור אחר. הילדה היפה והנבונה, שדיברה אנגלית כה יפה, הייתה חלק מארגון מסועף של קבצנים, עם חלוקת עבודה מוגדרת, באזור המתוייר ביותר של מומבאי.

    כשפגשתי אותה, ושילמתי עבור החלב לתינוק (כביכול), לא ידעתי דבר על ארגון הקבצנים, שיותר מאוחר קראתי עליו ועל דרכי פעולתו. הארגון פועל כארגון פשע לכל דבר, כולל מעשי זוועה בילדים, כדי שיעוררו רחמים ויכניסו יותר כסף לארגון.

     

    אולם, למרות העובדות החדשות שהתבהרו לי על צ'האיה, אני ממשיך לזכור לטובה את פניה היפים ואת עיניה הנבונות.

     

    המלצה לאוהבי ספר, בעלי עצבים חזקים - תיאור נרחב של ארגון הקבצנים, מצוי בספרו המצוין, אך המזעזע בנקודות מסוימות, של רוהינטון מיסטרי - "איזון עדין".

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (12)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        18/2/18 00:56:

      צטט: שיאצו, דיקור סיני 2018-02-18 00:35:38

      הספר איזון עדין - חזק וקשה. מסתבר שהנוהג הזה מצוי בכל העולם - כמה מדכא לחשוב.. שבוע טוב(:

      תודה רבה, אפרת.

      דברים דומים באמת מתקיימים גם במחוזותינו. אורח החיים שלי הוא כזה, שאינני נתקל אישית בתופעות - חי במין בועה שכזאת. מעניין אותי כיצד נתקל הסופר דוד גרוסמן בארגון הקבצנים, עליו כתב בספר "מישהו לרוץ אתו".

      שבוע טוב, עמוס.

      הספר איזון עדין - חזק וקשה. מסתבר שהנוהג הזה מצוי בכל העולם - כמה מדכא לחשוב.. שבוע טוב(:
        17/2/18 13:52:

      צטט: מכבית- coach לכתיבה 2018-02-17 13:32:13

      תודה. (אין חדש תחת השמש, ולמרבה הצער הזוועות הללו אינן ייחודיות לאזור זה בעולם. "אפילו" כאן יש לנו מתחת לרדאר וגם בשכנות - מסופחת או לא - דברים די דומים...)

      תודה רבה, מכבית.

      הרבה פעמים אומרים לי - "יצאת מבנימינה. אבל בנימינה לא יצאה ממך". הפרובינציאליות שלי גרמה לי לראות בצ'האיה הקבצנית ילדה מסכנה שהגורל התאכזר אליה, ולאו דווקא בני אדם. רק לאחר שקראתי בספר "איזון עדין" על ארגון הקבצנים, הבנתיעד כמה הייתי תמים.

      כמו שכתבת, גם אצלנו יש תופעות דומות. גרוסמן, בספרו "מישהו לרוץ אתו" היטיב לתאר את התופעה סביב כיכר ציון ו"כיכר החתולות" בירושלים.

      שבת שלום וכל טוב, עמוס.

      תודה. (אין חדש תחת השמש, ולמרבה הצער הזוועות הללו אינן ייחודיות לאזור זה בעולם. "אפילו" כאן יש לנו מתחת לרדאר וגם בשכנות - מסופחת או לא - דברים די דומים...)
        14/2/18 10:06:

      צטט: ד. צמרת 2018-02-14 09:25:18

      נו לשלם חמישה שקלים עבור סיפור, או אפילו פרק בספר זו עיסקה כדאית.

      תודה רבה, דודיק.

      מסכים אתךחיוך.

      יש לקחים בחיים, שמשלמים עבורם הרבה יותר.

      כל טוב, עמוס.

        14/2/18 09:25:
      נו לשלם חמישה שקלים עבור סיפור, או אפילו פרק בספר זו עיסקה כדאית.
        14/2/18 09:09:

      צטט: P65 2018-02-14 00:46:53

      מזעזע מה שקורה שם עם הקבצנים, כשאני ביקרתי בהודו היה את נער הפילים, ילד עם רגל פיל שהתנפחה ממכות יזומות, הוא עמד במבצר האדום, במסגד הגדול היה אחד בלי ידיים בכלל שעישן עם הרגל וברחבי העיר פרושים הכנרים שמנקרים את עיינם כדי שיקבצו נדבות, כמו שרואים בסרט "נער החידות ממומביי"

      תודה רבה, פרץ.

      במסעי הראשון להודו, ביקרתי בהרבה אתרי עלייה לרגל וראיתי ריכוזים גדולים של קבצנים, עם כל הנכויות והתחלואים שאפשר להעלות על הדעת.

      את המשמעות האמיתית של התופעה בהודו למדתי מספרו של מיסטרי - "איזון עדין". הזוועות שהוא מתאר הן לבעלי עצבים חזקים בלבד.

      כל טוב, עמוס.

        14/2/18 00:46:
      מזעזע מה שקורה שם עם הקבצנים, כשאני ביקרתי בהודו היה את נער הפילים, ילד עם רגל פיל שהתנפחה ממכות יזומות, הוא עמד במבצר האדום, במסגד הגדול היה אחד בלי ידיים בכלל שעישן עם הרגל וברחבי העיר פרושים הכנרים שמנקרים את עיינם כדי שיקבצו נדבות, כמו שרואים בסרט "נער החידות ממומביי"
        13/2/18 19:37:

      צטט: תכשיט 2018-02-13 19:25:41

      מרגש ומרתק....

      תודה רבה לך על הביקור, על הכוכב ועל התגובה.

      כל טוב, עמוס.

        13/2/18 19:34:

      צטט: sari10 2018-02-13 18:25:42

      סיפור מרגש שנוגע ללב.
      גם הילדות, אלו שמרמות, הן בעצם מנוצלות...

      תודה רבה, שרי.

      מלמדים את הילדות להציג מצג שוא - לרמות - אך את צודקת, גם הן מנוצלות. מזלן, בשלב זה, ששלמות גופן נשמרת.

      כל טוב, עמוס.

        13/2/18 19:25:
      מרגש ומרתק....
        13/2/18 18:25:

      סיפור מרגש שנוגע ללב.
      גם הילדות, אלו שמרמות, הן בעצם מנוצלות...

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל