עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    0

    "טרילוקה" – שלושת העולמות

    13 תגובות   יום שישי , 2/2/18, 11:02

    "טרילוקה" – שלושת העולמות

     

    לפני אלפי שנים, העולם היה עם הרבה פחות אנשים, והרבה יותר חיות. הסופרת ג'ין מ. אואל חקרה את העולם הזה וכתבה את סדרת הספרים, שהראשון שבהם הוא "שבט דב המערות". אני לא חקרתי כמוה, אך הסיפור שלהלן מתרחש בערך באותה תקופה. מדובר בתקופה שלפני התמסדות הדת, והמענה האנושי לתופעות הבלתי-מוסברות היה ביצירת מיתוסים – סיפורים מסבירים (טלאולוגיים), שכללו יצורי-על מסוגים שונים. גם במה שנקרא "דת", השלב הבא בהתפתחות האנושות, נוצרו סיפורים טלאולוגיים, אך הם נגעו בנימים רגישים יותר מן המיתוס – באמונה.

     

    המיתוסים הקדומים מתאפיינים בקשר בלתי אמצעי של האדם עם סוגים שונים של אלים. במיתולוגיה היוונית יש סיפורים רבים על אנשים שבאו במגע ישיר עם האלים האולימפיים, ועם נימפות, סטירים, קנטאורים, ודומיהם. מלך האלים – זיאוס – נודע בקשריו האינטימיים עם בנות תמותה, שהולידו גיבורים כמו הרקלס, פרסיאוס ואחרים. גם לתיזיאוס, ייחסו מוצא אלוהי - מאל הים,  פוסידון - בנוסף לאבהותו של איגיאוס מלך אתונה (ר' ספרה המצוין של מרי רינו "מות יומת המלך", בהוצאת "עם עובד").

    ביהדות ייחסו למשה רבנו, קשר ישיר עם האל, בעודו ער, שלא כמו הנביאים שבאו אחריו, שקיבלו את המסרים האלוהיים בחלום, ובדרך כלל באמצעות מלאכים (הרמב"ם).

     

    גם בתרבות ההודית אנו עדים לתופעות דומות. ההודים האמינו, ויש המאמינים עדיין, שהיקום הנתפש בתודעתנו מורכב משלושה עולמות - "טרילוקה":

    1. העולם הארצי, עולמם של בני-האדם.
    2. עולם עליון, שהוא מקום מושבם של האלים ושלל היצורים האלוהיים.
    3. העולם התחתון – עולמו של ימה-דהרמראג'ה, מלך המתים, ושלל שליחיו ועושי דברו.

     

    אביא כאן סיפור אחד על אלים ואנשים, למרות נטיותיי לאסכולת אדוואיטה וודאנטה, הטוענת שבשלב הסופי של ההתעלות הרוחנית, מגיעים למצב שבו נעלמות כל ההבחנות, כולל ההבחנה בין מבחין למובחן, ואף ההבחנה בין אל, יקום ואדם.

     

    ביערות של הרי הגְהאט המערביים הדרומיים, במדינת פׇּנְדׇלׇם, חי לו שד אימתני, שהטיל חיתתו על כל היצורים שבסביבתו, כולל בני האדם. האל שיווה העניק לו כשי כוח קטלני – כל יצור שהשד נגע ביד ימינו בראשו, הפך מיד לעפר ואפר.

    תושבי האזור פנו אל מלכם לעזרה, וכשקצרה ידו להושיע, פנו המלך והכוהנים לאל שיווה ובקשו את עזרתו. בשלב זה, גם האל שיווה חשש מפני השד, ולכן פנה אל וישְנוּ, האל האחראי על שמירת האיזון ביקום, וביקש שיציל את ממלכת פנדלם מן השד, שהיה פעם בן חסותו.

    האל וישנו נרתם למשימה ברצון, ונקט בתחבולה. הוא הופיע בפני השד, בדמות אישה יפהפייה, שנקראה "מו̇היני". בראות השד את מוהיני היפהפייה, נשבה מיד בקסמה. הוא ניגש אליה בהתרגשות וביקש שתהיה לו לאישה.

    "אני מסכימה" אמר/ה וישנו/מוהיני, "אך בתנאי אחד. אני ארקוד ואתה תחקה במדויק את כל תנועותיי".

    "כל מה שתגידי, אהובתי, אני עפר לרגלייך".

    "אכן זה מה שתהיה בעוד רגע", חשבה מוהיני בלבה.

    היא החלה לרקוד, כאשר שתי ידיה על מותניה. השד הניח ידיו על מותניו וחזר במדויק על צעדי הריקוד שלה. מוהיני הניפה את יד ימינה באוויר, והשד הניף את ידו אחריה. אחר כך, הניפה גם את יד שמאל, והשד חיקה אותה בדקדקנות. בשלב הבא הורידה מוהיני את יד ימינה והניחה את מלוא הכף על ראשה.

    ברגע שחיקה השד את תנועתה, הפך לעפר ואפר.

    והיכן הקשר הישיר עם בני האדם? בשלב הבא.

    וישנו שמח בניצחונו, והלך, עדיין בדמותו כמוהיני, אל שיווה, להודיע לו מה קרה. שיווה מופיע במיתולוגיה ההודית כרב-פנים. דמות ידועה מאד שלו היא כפרוש סגפן מכוסה אפר, יושב בתנוחת לוטוס, ובתו פורצת מתוך סבך מחלפותיו כיוגי, בדמות הנהר גנגא – הגנגס. מצד שני הוא נשוי לאלה פׇּרְוׇטי, אך לא בוחל גם בהרפתקאות מחוץ לנישואים. כשראה את מוהיני, גם הוא לא יכול לעמוד בפני קסמה. מן הזיווג בין שני האלים הזכרים נולד תינוק גשמי, שמנמן ומתוק, שבסיפור הימי ביניימי בדרום הודו, נקרא אׇיׇפׇּה.

    מלך פנדלם ואשתו היו חשוכי ילדים. בצר להם פנו אל שיווה וביקשו פרי בטן. שיווה נענה לבקשתם והניח את אייפה, התינוק הגשמי/אלוהי, ביער, על השביל שבו היה המלך הולך לצייד. התינוק היה עטוף בשמיכה מפוארת ועל צווארו ענד פעמון זהב. המלך שמח על מציאת התינוק והביא אותו בשמחה אל המלכה. הזוג המלכותי קראו לתינוק "מׇניקׇנְטׇן" – מי שפעמון זהב תלוי על צווארו. חכם סגפן, שעמו נועץ המלך לגבי מוצאו של התינוק, אמר שבגיל שתים-עשרה יתגלה מוצאו האמיתי.

    מניקנטן גדל בארמון כבן-מלך לכל דבר. כשנה לאחר שהגיע אל הארמון, הרתה המלכה וילדה בן, כמו שקורה לא פעם גם במציאות (ר' למשל פרשת יצחק ואופירה נבון). הוא גדל לתפארה והיה בן טוב להוריו וגיבור חיל. הוא דאג לנתיני הממלכה ונלחם באויבים מבחוץ וגם בשודדי הדרכים, והעם אהב אותו. אביו המלך העדיף אותו על פני בנו יוצא חלציו, כיורש כסאו. אייפה לעומת זאת לא שאף למלוכה. הוא למד את כתבי הקודש ואף עסק ביוגה ובמדיטציה.

    המלכה לא רצתה את אייפה כיורש עצר, אלא חיפשה דרכים להיפטר ממנו, כדי לפנות את הכס לבנה. בעצת יועץ ורופא המקורבים אליה, היא התחזתה לחולה אנושה, והרופא המקורב אליה, קבע שעליה לשתות חלב של נקבת טיגריס על מנת להירפא. איש לא היה מוכן לצאת למשימה המסוכנת, ורק אייפה הגיבור טוב הלב, התנדב כמצופה, לצאת להביא את חלב הטיגריסית. בכוחותיו העל-טבעיים הצליח אייפה במשימתו וחזר רכוב על גב טיגריס, מלווה בעדת טיגריסים נוספים, נושא את החלב המבוקש.

     

    המלך הבין את מזימת מלכתו, נזף בה, והתנצל בפני אייפה. בתאריך שנועד להכתרתו, נערכה תהלוכה מלכותית ליער אל מקדש דהרמה שסטהה, בנם המיתולוגי הקדום של שיווה ומוהיני, שאייפה היה בעצם התגלמותו "המודרנית" עלי אדמות.

    לפני קיום הטקס, נעלם אייפה. הוא ישב במדיטציה לפני הפסל במקדש והתמזג בגופו עם הפסל. כשנכנס המלך למקדש, דיבר אליו אייפה מפי הפסל, וביקש לערוך עלייה שנתית לרגל אל המקדש באותו יום - חג "מׇקׇר סׇנְקְרׇנְטי" - שנועד להיות יום הכתרתו. ואכן, כל שנה, בסוף חודש דצמבר, עולים מיליוני מאמינים מכל רחבי הודו, אל המקדש המבודד ביער.

     

    ''

    עולי רגל במקדש אייפה בסברימלאי

     

     

    התוודעתי לסיפור בעת שהשתתפתי כעולה רגל מן המניין, בעלייה לרגל השנתית למקדש אייפה בלב הג'ונגל, שהיתה העלייה לרגל הראשונה והמשמעותית ביותר שלי בהודו. אני מתאר את קורותיי באותה עלייה לרגל בספרי "אל מקורות הגנגס", בפרק שנקרא "עמוס סוואמי" – הכינוי בו זכיתי.

     

     

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (13)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        8/2/18 11:26:

      צטט: היא ולא אחרת 2018-02-08 09:19:48

      סיפור יפה. תרבות מרתקת על מנהגיה באמונה. כמו טיול בזמן השייך לעולם אחר. נהנתי לקרוא, תודה.

      תודה רבה לך.

      אני מטייל בתרבות ההודית כבר שנים רבות, עוד בטרם יצאתי למסעי הראשון בהודו ב-1966.

      כיום אני עוסק במיוחד בענף של הפילוסופיה ההודית שנקרא "א-דוואיטה וודאנטה", תורת אי-השניות.

      סופ"ש נעים, עמוס.

        8/2/18 09:19:
      סיפור יפה. תרבות מרתקת על מנהגיה באמונה. כמו טיול בזמן השייך לעולם אחר. נהנתי לקרוא, תודה.
        8/2/18 00:07:

      צטט: אהובהקליין 2018-02-07 21:09:32

       עמוס היקר.

       

      יישר כוח!

       

       אכן סיפור מאד מעניין- עשיר בדמיון רב,

      נהניתי לקרוא.

       המשך שבוע טוב ויצירתי.

       

       בברכה

       אהובה.

      תודה רבה, אהובה, שמח שנהנית מן הקריאה.

      לא לשם כך כותבים? לגרום הנאה לקוראים?

      כל טוב, עמוס.

        7/2/18 21:09:

       עמוס היקר.

       

      יישר כוח!

       

       אכן סיפור מאד מעניין- עשיר בדמיון רב,

      נהניתי לקרוא.

       המשך שבוע טוב ויצירתי.

       

       בברכה

       אהובה.

      תודה, שבת שלום
        3/2/18 00:07:

      צטט: באבא יאגה 2018-02-02 23:58:01

      תודה, אני אוהבת סיפורים מיתיים

      תודה רבה, באבא יאגה.

      גם אני!

      שבת שלום, עמוס.

        3/2/18 00:06:

      צטט: Heda 2018-02-02 22:37:21

      תודה עמוס, נחמד "לדאות" ולו רק למספר דקות במיתולוגיות ובמקומות רחוקים וכה שונים מהמציאות שלנו...

      תודה רבה, הדה.

      בזמני, כשלא היתה טלוויזיה, הספרים היו הדרך "לפרוש" מן המציאות ולשקוע בעולמות אחרים. חיבתי למיתולוגיה היא מאז אותם ימים.

      שבת שלום, עמוס.

        2/2/18 23:58:
      תודה, אני אוהבת סיפורים מיתיים
        2/2/18 22:37:
      תודה עמוס, נחמד "לדאות" ולו רק למספר דקות במיתולוגיות ובמקומות רחוקים וכה שונים מהמציאות שלנו...
        2/2/18 17:10:

      צטט: sari10 2018-02-02 15:51:12

      איזה סיפור ססגוני ומרתק!
      תודה רבה, שרי.

      אכן סיפור אגדה מרתק, וגם העלייה לרגל לאתר המקדש היתה חוויה בלתי רגילה. יומיים בג'ונגל עד ההגעה למקדש, יום של שהייה באתר המקדש, על כל הטקסים הכרוכים בכך, ועוד יומיים בג'ונגל, בדרך חזרה.

      שבת שלום, עמוס.

        2/2/18 17:05:

      צטט: ד. צמרת 2018-02-02 14:00:20

      האחים גרים נוסח הודו. אחלה אגדה. מעניין אם עשו סרט על אגדה זו.

      תודה רבה, דודיק.

      לא ידוע לי על סרט בנושא. נראה לי שהאגדה הדרומית, נפצה וידועה בעיקר בדרום הודו. גם אם יש כמה עשרות מיליונים שמכירים אותה, מה זה בהשוואה למיליארד הינדואים?

      הסיפורים שזוכים להפקות רבות גם כיום, הם סיפרי המהאבהרטה והראמיאנה - שתי הסאגות הגדולות של התרבות ההודית - שהתפשטו גם לארצות רבות נוספות באסיה.

      שבת שלום, עמוס.

        2/2/18 15:51:
      איזה סיפור ססגוני ומרתק!
        2/2/18 14:00:
      האחים גרים נוסח הודו. אחלה אגדה. מעניין אם עשו סרט על אגדה זו.

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין