עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    פוסטים אחרונים

    0

    המלך אגממנון ובתו איפיגניה

    13 תגובות   יום שבת, 16/12/17, 11:52

    המלך אגממנון ובתו איפיגניה

    הרג ילדים על ידי הוריהם במיתולוגיה היוונית - חלק ג'

     

    המלך אגממנון העלה את בתו, הנסיכה איפיגניה, כקורבן לאלה ארטמיס. סיפור זה אינו נוגע ישירות לאי-היכולת של האדם להימלט מפני גורלו, אלא בעיקר לגורם הגאווה/יוהרה – "היבריס". לדעתי, אגממנון הקריב את בתו, על מנת לעמוד בדיבורו, וכדי לשמור על מעמדו כמפקד העליון של צבא היוונים במלחמת טרויה.

    אגממנון עלב באלה הבתולה ארטמיס, בעת שספינות הצי היווני נערכו באאוליס להפלגה לטרויה. כתגובה על העלבון, ארטמיס עצרה את הרוחות ותקעה את הצי מבלי יכולת להפליג. החוזה קלכס, ששהה עם הצבא היווני באאוליס, גילה שעל מנת לפייס את  האלה ארטמיס, אגממנון חייב להקריב לה את בתו הבתולה איפיגניה.

    המחזאי אוריפידס היטיב לתאר את המצב. במחזהו "איפיגניה באאוליס", מפליג אוריפידס בתיאורי ייסוריו של אגממנון, ובתיאור מצבי רוחו המתחלפים, עד לקבלת ההחלטה הסופית.

    בתחילה סרב אגממנון להישמע לציווי הנבואי, ושקל לפזר את הצבא ולחזור לביתו. מנלאוס אחיו, בעלה של הלנה שנחטפה לטרויה (בניגוד לרצונה?), הזכיר לו את שבועתו לעמוד לימינו אם יאונה לה רע. בלב כבד, כתב אגממנון מכתב לרעייתו קליטמנסטרה, וביקש ממנה לשלוח אליו את איפיגניה, בתואנה שהוא עומד להשיאהּ לגיבור אכילס, מלך המירמידונים.

    לאחר משלוח המכתב, התחרט אגממנון על תכניתו וכתב מכתב חדש המבטל את קודמו. מכתב הביטול נתפס על ידי מנלאוס, והוא בא לתבוע את עלבונו מאחיו אגממנון:

    ".....הבטחת בשמחה לזבוח את בתך.

    הן לא תכחיש,

    שמרצון, ללא כפייה, לאשתך הודעת

    לשלוח את הבת לכאן,

    באמתלה שעליה להינשא לאכילס.

    בינתיים התחרטת, נתפס מכתב חדש שלך:

    לא תהיה רוצח בת, בשום פנים לא".

    במהלך הוויכוח בין שני האחים, אומר אגממנון:

    "...אני את ילדיי לא אהרוג כדי שתתבשם

    מנקמה מפוקפקת בגלל זונה.

    לא אתגולל בבכי יומם ולילה

    על שרצחתי בת ללא כל הצדקה...".

     

    בסופו של דבר החליט אגממנון להקריב את איפיגניה, למרות שאחיו כבר חזר בו, ויתר על דרישתו והפציר בו שיחזור בו מכוונתו להקריבהּ.

    הימנעות מן הקורבן משמעה היה המשך עיכובו של הצי והצבא באאוליס, וויתור על הקרב נגד טרויה. אגממנון חשש מתגובת הצבא שיתנקם בו ובמשפחתו אם יוותר על הקרב, ושכנע את עצמו שהמעשה נעשה למען הצלת כבודה של יוון. אולם, ייתכן גם שהגאווה היא שהכריעה - הוא רצה לשמור על מעמדו כמפקד, ונכנע לשאיפותיו הכמוסות להוכיח את גבורתו ומנהיגותו בקרב.

     

    בבואן למחנה, אגממנון פוגש את קליטמנסטרה ואת איפיגניה, כשהוא כבר יודע מהו הגורל המר המצפה לבתו, אך הן עדיין לא.

    "הוי! למרות עליצותך, אתה נראה דאוג", אומרת איפיגניה לאביה.

    "למלך ולמצביא יש שפע בעיות", מסתיר אגממנון את הסיבה האמתית לדאגתו.

    המשרת הזקן של אגממנון, מגלה לקליטמנסטרה בנוכחות אכילס, את נבואת קלכס ואת מזימתו של אגממנון, כלומר, את המטרה האמתית להבאת איפיגניה לאאוליס.

    קליטמנסטרה ואיפיגניה, מתחננות בפני אגממנון לחוס על חיי בתו, והוא חושף בפניהן את לבטיו, ופונה למלכתו:

    "איני יודע רק קשיחות. את ילדיי

    אני אוהב, הרי אינני מטורף.

    זה מעשה נורא, אשתי, אבל ויתור

    עליו גם הוא נורא, כי זוהי חובתי".

    -----

    "הם יהרגו בארגוס את בנותיי, אותך,

    וגם אותי, אם לא אשעה אל האלה.

    והוא מפנה את דבריו גם אל בתו:

    "זוהי יוון, שלה גם אם איני רוצה,

    עליי להקריבך. ואין לי כאן שליטה.

    יוון צריכה להיות חופשית, והדבר

    תלוי בשנינו, ילדתי, כך שברברים

    לא ישדדו מן היוונים את נשיהם".

     

    כאשר גמלה ההחלטה בלבו של אגממנון, לא היה יכול להסתיר את יגונו, כשנגלתה בתו לפניו:

    "...המלך אגממנון, כשהבחין

    בנערה המהלכת בחורשה

    להישחט, גנח, הסב ראשו, הזיל

    דמעות, ואת עיניו הליט בבגד".

     

    איפיגניה רואה את צערו של אביה ומנסה להפיגו:

    "אבא, הגעתי. את גופי אני

    מוסרת ברצון למען המולדת

    ולמען כל אדמת יוון.....".

     

    אפילוג

    אגממנון חזר כמנצח מטרויה, אך מצא את מותו מידיה של קליטמנסטרה ומאהבה. הרצח נעשה, כביכול, כנקמה על הקרבת איפיגניה, אך היו מעורבים בשיקולים גם אהבה אסורה, תככים, ומאבק על כס המלכות בארגוס.

    במחזהו "איפיגניה בטאוריס", מספר אוריפידס על הצלתה של איפיגניה. בדומה לסיפור העקדה, האלה ארטמיס סיפקה למקריב צבייה כקורבן חליפי. היא נלקחה בדרך נס לגלות בחצי האי קרים (טאוריס), והייתה שם לכוהנת האלה ארטמיס. היא שוחררה לבסוף על ידי אחיה אורסטס, אחותה אלקטרה וחברם פילאדס.

     

    לא רק בהוליווד יש סוף טוב (Happy Ending).

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (13)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
      מרתקות המיתולוגיות.
        21/12/17 17:50:

      צטט: אהובהקליין 2017-12-21 15:24:18

       עמוס היקר.


       אכן סיפור מאד קשה וכואב.

      מזכיר לי את  אשר אירע   עם  בת יפתח שהוקרבה לה' בעבור נדרו של אביה.

      כהרגלך - כתיבתך יפה ומעניינת-

      כישרון מתנת אלוקים.

      יישר כוח!


       בשורות טובות.

       בברכה

       אהובה.

      תודה רבה לך, אהובה.

      בתגובתי למכבית, אני מספר שכתבתי מאמר משווה בין המלך רגהו בהודו, למלך אגממנון ביוון ולשופט יפתח הגלעדי אצלנו.

      "כתבתי מאמר בשם 'הדילמה של המלך רגהו', בו אני משווה בינו לבין שני אבות נוספים שהקריבו את בנותיהן - יפתח הגלעדי ואגממנון. כאן הבאתי את סיפור אגממנון בלבד."

      סופ"ש נעים ושבת שלום, עמוס.

        21/12/17 15:24:

       עמוס היקר.


       אכן סיפור מאד קשה וכואב.

      מזכיר לי את  אשר אירע   עם  בת יפתח שהוקרבה לה' בעבור נדרו של אביה.

      כהרגלך - כתיבתך יפה ומעניינת-

      כישרון מתנת אלוקים.

      יישר כוח!


       בשורות טובות.

       בברכה

       אהובה.

        19/12/17 07:57:

      צטט: א ח א ב 2017-12-18 18:13:36

      קלאסיקה יוונית. עניין ההקרבה היה תמיד דרמטי בוגדני ונגוע באינטרסים.

      תודה רבה, אחאב.

      אותי עניינו המניעים של האבות שהקריבו את בניהם/בנותיהם והתייחסותם למעשה. אגממנון, אצל אוריפידס, מבטא קשת שלמה של רגשות, בעוד הסיפורים על האבות האחרים, בדרך כלל חסרים התייחסות לשאלות מסקרנות אלה.

      בכל הגרסות של הסיפור המיתולוגי ההודי על המלך רגהו, ששלח את בתו אל מותה (הכמעט ודאי), מצאתי רק כתב יד אחד, שבו מובעת התלבטות מוסרית בנושא.

      כל טוב, עמוס.

        19/12/17 07:51:

      צטט: מכבית- coach לכתיבה 2017-12-19 00:21:42

      במחשבה שניה, המוטיב המרכזי קיים אצל בת יפתח; ואיני רואה שוני רב בין שופנהאואר לניטשה, בסה"כ הכל הבל הבלים, וגו'.
      תודה רבה, מכבית.
      כתבתי מאמר בשם "הדילמה של המלך רגהו", בו אני משווה בינו לבין שני אבות נוספים שהקריבו את בנותיהן - יפתח הגלעדי ואגממנון. כאן הבאתי את סיפור אגממנון בלבד. בין המיתוסים של הקרבת ילדים על ידי הוריהם ניתן למצוא את גרסות סיפור העקדה במקרא ובקוראן, וסיפורי מיתולוגיה יוונית בנוסף לסיפור אגממנון, כמו למשל, סיפורו של המלך אקריסיוס ובתו דנאי. הסיפור של הקרבת איפיגניה באוליס, מזכיר כמובן את האיל שהגיע "דיאוס אקס מקינה", והציל הן את  יצחק/ישמעאל בסיפורי העקדה.
      כל טוב, עמוס.
        19/12/17 07:38:

      צטט: 2017-12-18 15:41:40

      הסיפור הזה מזכיר לי ציטוט של ארתור שופנהאואר: “But every miserable fool who has nothing at all of which he can be proud adopts, as a last resource, pride in the nation to which he belongs; he is ready and glad to defend all its faults and follies tooth and nail, thus reimbursing himself for his own inferiority.” למה שמישהו אי פעם יתן את החיים שלו עבור משהו/מישהו אחר - זה מאוד ביזארי בעיני. מדינה היא בסך הכל קווים על מפה וחתיכה של אדמה. יש אדמה בכל מקום. http://narcissisticbrain.blogspot.co.il/

      תודה לך על הבאת דברי שופנהאור ותרומתך לדיון.

      גם אם קשה להבין איך אדם מוכן להקריב את היקר לו ואפילו את חייו, למען מושגים מופשטים כמו "עם" ו"מולדת", העובדה היא שזה קורה לא אחת במציאות. כל עוד הקורבן הוא במישור האישי, ההיקף הוא מצומצם. במקרי קיצון, הדברים עלולים להגיע למישור החברתי ולהתבטא בג'נוסייד ("רצח עם") וב"טיהור אתני". מה שקורה למוסלמים כיום במערב מיאנמאר הוא טיהור אתני נורא, המתרחש לנגד עיני העולם ששותק רוב הזמן, ובמקום זאת מתעסק עם הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שמתגמד מול האירועים במיאנמאר, בסוריה, ובמקומות אחרים.

      נר שמיני שמח, עמוס. 

      במחשבה שניה, המוטיב המרכזי קיים אצל בת יפתח; ואיני רואה שוני רב בין שופנהאואר לניטשה, בסה"כ הכל הבל הבלים, וגו'.
        18/12/17 18:13:
      קלאסיקה יוונית. עניין ההקרבה היה תמיד דרמטי בוגדני ונגוע באינטרסים.
        18/12/17 15:41:
      הסיפור הזה מזכיר לי ציטוט של ארתור שופנהאואר: “But every miserable fool who has nothing at all of which he can be proud adopts, as a last resource, pride in the nation to which he belongs; he is ready and glad to defend all its faults and follies tooth and nail, thus reimbursing himself for his own inferiority.” למה שמישהו אי פעם יתן את החיים שלו עבור משהו/מישהו אחר - זה מאוד ביזארי בעיני. מדינה היא בסך הכל קווים על מפה וחתיכה של אדמה. יש אדמה בכל מקום. http://narcissisticbrain.blogspot.co.il/
        16/12/17 17:32:

      צטט: מכבית- coach לכתיבה 2017-12-16 14:51:09

      תודה. מזדהה עם sari10 . נשארת עם סיפורי המקרא, גם שם יש לא מעט אכזריות, אך הם "שלי".

      תודה רבה, מכבית.

      הנכונות של אגממנון היווני להקריב את בתו, אך עם הרבה התלבטויות וספקות, אינה יותר אכזרית מנכונותו של אברהם התנ"כי להקריב את בנו, מבלי שהמקרא מספר לנו על התלבטויותיו וספקותיו.

      אני אוהב גם את סיפורי התנ"ך וגם את סיפורי המיתולוגיה ומעניין אפילו להשוות ביניהם.

      שבוע טוב וחג אורים שמח, עמוס.

        16/12/17 17:29:

      צטט: sari10 2017-12-16 12:34:35

      האמת היא שלי קשה עם הסיפורים האכזריים הללו...
      אולי רגישה מידיי? אולי חיוך

      תודה רבה, שרי.

      מה מפריע לך? הרי בסוף היא ניצלה!

      שבוע טוב וחג שמח, עמוס.

      תודה. מזדהה עם sari10 . נשארת עם סיפורי המקרא, גם שם יש לא מעט אכזריות, אך הם "שלי".
        16/12/17 12:34:

      האמת היא שלי קשה עם הסיפורים האכזריים הללו...
      אולי רגישה מידיי? אולי חיוך

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין