עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    0

    מיתוסים על הרג ילדים על ידי הוריהם

    4 תגובות   יום שבת, 2/12/17, 17:21

    מיתוסים על הרג ילדים על ידי הוריהם

     

     

    מבוא

    העיסוק שלי בנושא החל במפגש הראשון שלי עם סיפור נצ'יקטס בקטהה אופנישד, שברבות הימים הפך לעבודת הדיסרטציה שלי לקבלת דוקטורט ללימודים הודיים, באוניברסיטה העברית בירושלים. נצ'יקטס היה ילד שקולל על ידי אביו למוות, לפי דעת מספר חוקרים - הוקרב. הוא פוגש את ימה, אל המוות, וזה משלח אותו בשלום בחזרה אל האדמה.  

     

    מסיפורי התנ"ך אנו מכירים מספר מקרים של הרג ילדים בידי אבותיהם המנהיגים, בעיקר אצל הגויים תושבי האיזור. במסורת היהודית התופעה היא יוצאת דופן, והיו מקרים בודדים בלבד מסוג זה. המקרה החשוב ביותר הוא סיפור העקדה, שבו הועמד אברהם בניסיון, והקרבת יצחק נמנעה ברגע האחרון. פרופ' דוד שולמן  כותב בספרו - The Hungry God: Hindu Tales of Filicide and Devotion - על "דפוס העקדה", כשהוא מתאר את התופעה בהינדואיזם ובתרבויות אחרות.

    לעומת מקרהו של אברהם אבינו, לא היה מי שעצר את השופט יפתח הגלעדי מלהקריב את בתו, למרות שהכהן יכול היה למנוע את הקורבן המיותר. על כך נאמר במדרש תנחומא: "והנה בתו יוצאת לקראתו: 'ויהי כראותו אותה ויקרע את בגדיו ויאמר 'אהה בתי' וגו' (פסוק ל"ה) 'ואנכי פציתי פי אל ה' ולא אוכל לשוב', והלא פינחס היה שם, והוא (יפתח - ע. נ.) אומר לא אוכל לשוב?"

     

    בתרבות האלילית שהקיפה את ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, מאז יהושע בן נון ועד תקופת המלוכה, הקרבת בנים היתה כנראה תופעה נפוצה. אזכיר את סיפורו של מישע מלך מואב, שהקריב את בנו לאל כמוש, כדי שיסיר את המצור שהטילו עליו יהורם מלך ישראל ויהושפט מלך יהודה, בשיתוף עם מלך אדום. הקורבן הדרמטי עולה יפה והוא משתחרר סופית מעולה של ממלכת ישראל: "וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל הַחֹמָה, וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל עַל-יִשְׂרָאֵל; וַיִּסְעוּ, מֵעָלָיו, וַיָּשֻׁבוּ, לָאָרֶץ" (מלכים ב', פרק ג', פסוק כ"ז).

     

    המיתולוגיה היוונית הינׇה תוצר של תרבות אלילית, וגם בה מצויים סיפורים לא מעטים של הרג בנים, או בנות, בידי המלכים אבותיהם/ן. ברוב המקרים מעורבת בדבר נבואת האורׇקל בדלפי, או נבואה אחרת. שני הסיפורים הנודעים ביותר הם סיפורם של לאיוס מלך תביי ובנו אדיפוס, וסיפור המלך אגממנון ובתו איפיגניה, שאליהם עוד נשוב.

     

    חלק א

    סיפורנו הראשון, סיפור הקרבתה של אנדרומדה בידי אביה המלך, מתקשר אל ארץ ישראל - יפו. עד היום, מורי דרך נזקקים לסיפור כמעט בכל סיור ביפו, כאשר מצביעים על סלע בים כ"סלע אנדרומדה".

    אמהּ של אנדרומדה, קסיופיאה, אשת המלך קֶפֶאוּס ששלט גם ביפו, התרברבה שהיא או בתה, יפה יותר מבנותיו של פוסידון. האל כעס ושלח בעיר גלי צונאמי ואת המפלצת הימית קיטוס, שגרמו להרס ולמוות של אנשים רבים. כדי להציל את עירו, המלך קפאוס היה מוכן להקריב את בתו. הוא נשמע לנבואה שציוותה עליו לקשור את אנדרומדה אל סלע בחופה של יפו כקורבן, טרף למפלצת קיטוס, על מנת להפיס את זעמו של האל. פֶּרֽסיאוס, שהיה בדרכו חזרה ליוון, ראה את אנדרומדה הכבולה לסלע, התאהב בה, הציל אותה מן המפלצת ונשא אותה לאישה. בהערת אגב, סיפור הקרבתה של אנדרומדה הוא רק אחת מן האפיזודות במיתוס על פרסיאוס, ולא החשובה שבהן.

    אנדרומדה לא היתה הבת הראשונה בסיפורים על פרסיאוס, ש(כמעט) הוקרבה על ידי אביה. תחילתו של המיתוס היא בסבו של פרסיאוס, אׇקֽריסֽיוס מלך ארגוס. אקריסיוס מלך בצדק על נתיניו וחי בשלווה עם בתו היחידה והאהובה דׇנׇאֵי, ללא כל עננה שהעיבה על חייו. יום אחד הלך המלך להיוועץ באורקל בדלפי, והפּיתיה, הכוהנת לאפולון, ניבאה לו, שנכדו, הבן שייוולד לדנאי, יהרוג אותו. אקריסיוס תכנן להקדים תרופה למכה וכלא את בתו הבתולה במגדל אטום וחסום, שאיש לא יכול להיכנס אליו. שלוש פעמים ביום היו המשרתים מעבירים לדנאי מאכלים מן הארמון, דרך אשנב צר בדלת המוברחת של המגדל. המשרתים היו האנשים היחידים שיכלה דנאי לראות, מלבד אביה שגם הוא ביקר אותה מעת לעת.

    אקריסיוס לא לקח בחשבון את תאוותנותו ובוגדנותו של זיאוס, מלך האלים. זיאוס ראה את אנדרומדה, וניעורה בו תשוקה עזה אליה. הוא לא רצה להבהיל אותה בצורתו האלוהית, על כן ירד עליה כגשם של זהב, בעומדהּ על המרפסת במגדל. דנאי היפה התעברה, וכעבור זמן ילדה תינוק בריא, יפה וחזק וקראה לו פרסיאוס. הדבר נודע לאקריסיוס, שלא האמין שהתינוק הוא בנו של זיאוס, אך הבין שתכניתו נכשלה ושעתה עליו להרוג את נכדו, ואתו גם את בתו - דנאי.  הוא התלבט רבות כיצד לעשות זאת מבלי לחטוא ברצח, ולבסוף קיבל החלטה כיצד להיפטר מהם, מבלי לשפוך את דמם. הוא ציווה להכניסם לתיבת עץ ולשלחם ללב ים, והאמין שהוא שולח אותם אל מותם, ושלא יצליחו לשרוד. אולם, בעזרתו של זיאוס, צלחו דנאי ופרסיאוס את הים והגיעו לאי סֶריפוס וניצלו על ידי דייג בשם דיקטיס.

    עברו שנים ופרסיאוס נעשה בחור צעיר, אתלטי ומוכשר. מלך האי, פולידֶקְטֶס, אחיו של המלך אקריסיוס, שמע על יופיה של דנאי ורצה אותה, אך רצה להיפטר קודם מבנה. גם פולידקטס לא רצה לחטוא ברצח, לכן שלח את פרסיאוס למשימה בלתי אפשרית, שמירב הסיכויים היו שתביא למותו. הוא נשלח להביא את ראשה של מדוזה, אחת משלוש הגו̇רְגו̇נות, שראשה שופע נחשים במקום תלתלים, וכל הרואה אותה הופך לאבן.

    פולידקטס לא ידע שפרסיאוס הוא בנו של זיאוס, ולכן רבו סיכוייו להצליח במשימתו. הוא קיבל עזרה מן האלים, שהעניקו לו מתנות, שסייעו לו בביצוע המשימה. האלה אתנה העניקה לו מגן ממורט שאפשר לו להסתכל רק בבואה של מדוזה, ולא בה עצמה, וכך לא להפוך לאבן. הרמס הצטרף אליו וסייע לו להשיג את כל המידע הקשור לגורגונות, ואף נתן לו חרב עשויה יהלום, החותכת כל דבר מבלי להישבר, כולל את אברי הברונזה של מדוזה, וכן, סנדלים מכונפים, שאפשרו לו לעוף לכל מקום. הוא קיבל גם שתי מתנות נוספות: 1 – מהאל הדס קיבל כובע, שהפך אותו לבלתי נראה; 2 – מן ההֶסְפֶּרידות קיבל תרמיל קסמים, שיכול להתאים את צורתו ולהכיל כל חפץ המוכנס אליו.

    בעזרת האלים ובהסתייעות במתנות שקיבל, ביצע פרסיאוס את משימת כריתת ראשה של מדוזה, ללא פגע.

     

    כאמור, בדרכו חזרה ליוון, התאכסן במלון קמיניץ ביפו – (סליחה, זה מסיפור אחר) – הציל את אנדרומדה, כשהוא הורג את המפלצת בחרבו, או, בגרסה אחרת, בכך שהוא נותן לה לראות את ראש המדוזה והיא הופכת לאבן.

    לא נמנה את כל יתר קורותיו של פרסיאוס. נזכיר רק שבאחת מתחרויות הספורט שהשתתף בהן, ידה פרסיאוס את הדיסקוס, ופרץ רוח מסתורי הסיט את הדיסקוס ממסלולו והוא פגע בראשו של המלך אקריסיוס, שבמקרה נכח באותה תחרות.

     

    במיתולוגיה היוונית לא ניתן לחמוק מצו הגורל – מנבואת הכוהנת לאפולון בדלפי!

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        12/12/17 08:29:

      צטט: א ח א ב 2017-12-07 14:45:08

      מנהג הקרבת תינוקות נחקר היטב על ידי ארכיאולוגים ואנתרופולוגים. בכל רחבי המזרח התיכון מסופוטמיה , אגן הים התיכון וצפון אפריקה נהגו להקריב תינוקות בגיל 3 חדשים. כך עולה מחקר עצמות ליד מזבחים ובמות. נוהג זה פסק ונעלם בסביבות 1000 לפנה"ס. ייתכן וסיפור העקדה הוא מסר לאיסור על קרבן אדם.

      תודה רבה, אחאב.

      אני דן בנושא מבחינה סיפורית ולאו דווקא מן הבחינה ההיסטורית.

      אין לי ספק שהקרבת ילדים בידי הוריהם המלכותיים היתה מוכרת בעולם העתיק ומבחינתי הדוגמה המובהקת לכך היא הקרבת בנו של מלך מואב לאל כמוש, הנזכרת בתנ"ך. גם בתרבות ההינדואית היתה תקופה של הקרבת קורבנות. חלק מן החוקרים סוברים ואני נוטה להסכים, שסיפור נצ'יקטס, אותו חקרתי, מבטא את המנהג באותה תקופה.

      חג חנוכה שמח, עמוס.

        7/12/17 14:45:
      מנהג הקרבת תינוקות נחקר היטב על ידי ארכיאולוגים ואנתרופולוגים. בכל רחבי המזרח התיכון מסופוטמיה , אגן הים התיכון וצפון אפריקה נהגו להקריב תינוקות בגיל 3 חדשים. כך עולה מחקר עצמות ליד מזבחים ובמות. נוהג זה פסק ונעלם בסביבות 1000 לפנה"ס. ייתכן וסיפור העקדה הוא מסר לאיסור על קרבן אדם.
        3/12/17 15:23:

      צטט: sari10 2017-12-03 14:22:58

      סיפורי אלף לילה ולילה...
      ממש הרפתקאות מסמרות שיער.
      האכזריות.... והגורל...

      תודה רבה, שרי.

      השורה התחתונה במיתולוגיה היוונית היא שאין אפשרות לחמוק מן הגורל המוכתב מראש.

      שבוע טוב, עמוס.

        3/12/17 14:22:

      סיפורי אלף לילה ולילה...
      ממש הרפתקאות מסמרות שיער.
      האכזריות.... והגורל...

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין