היצירה כפרי עץ הדעתמזמן זיהיתי את הגילוי העתידי בתוך השירים, ואפילו עוד לפני שהבנתי זאת, היו דברים שפחדתי לכתוב, כי פחדתי לגעת במה שאין לדעת טרם זמני. הפקולטה היוצרת במוח אוצרת ידע אסור, מידע מלא ומרוכז בצופן נוירו-כימי אודות המצב לאשורו, ופוטנציאל העתיד שלו. זוהי רגישות מוחית לתנודות עדינות ונסתרות, שידיעתם חושפת את פוטנציאל עתידם, עוד דקה, עוד שנה, עוד שנתיים, עוד עשר שנים. אז היו דברים שפחדתי לכתוב, כי כשהדברים מתנסחים בדיוקם, ויוצאים לאור, הם הופכים לפרי עץ הדעת, וכל מי שאוכל מהם, מצטרף בעל כורחו למניעי העלילה, שהיא הגרוש מגן עדן. כל שיר שכתבתי הוא פרי עת הדעת, וידיעתו היא הסכמה-בעל-כורחי להתגרש מגן עדן. כמעט לכל גירוש מגן עדן, יימצא שיר שניבא אותו, לא באופן כללי ולא באופן סמלי ולא בקודים סתומים ולא ברמזים נסתרים, כי אם ביד חזקה, ישירה, קונקרטית ובוטחת, שלפעמים אפשר היה לטעות לראות בכך מין אתנחתא משועשעת, רגע של בדיחות דעת. זו אני, וזו עיסתילקח לי זמן להבין שכל הדברים שכתבתי, בפרוזה, בשירה, בשירים, בטור דעות, לא היו אלא רגעי סטנדאפ מזוקקים על פי תהום, סטנדאפ במובן העמוק, זה שתובע את מקומו להישמע על פי תהום, על גשר צר ונרעד מאוד, כי אין לו ברירה אלא לומר את דברו, שהיא עמדתו בעולם, שהיא מקומו, כלומר מקומי, שהיא תהודת הזהות שלי המתחדדת על עומדה. אני רוצה לומר משהו. משהו דחוף ובוער ונרעד לפני הסוף. כל עוד הבשר חי, והמוח פועם בקרבו. לקח לי זמן להכיר ולהודות בכך, ולומר על עצמי, הנה אני. זה מה שאני. באנדם על פי תהום שאומר את דברו, במוסיקה, במילים, בפרוזה, בשירה, בטור דעות, ועל כל במה אפשרית. לקח לי זמן להכיר ולהודות, כי לא היו לי ראיות כלכליות לכך, כי נתבעתי בכסל קונפורמי להתנהל בכסל קונפורמי, וכי פחדתי להישמע כנחתום מגלומני וחסר ביטחון המעיד על עיסתו. אבל זו אני, וזו עיסתי, והזמן קצר והמלאכה מרובה, ועינכם הרואות, הקוראות, השומעות, מעטים או רבים. יין - הנבואה ניתנה לשותיםאני נוטה לערבב את כל זה במלא יין, כדי להקל על הגילוי הנאות, כדי לשרוד, כדי להמיס חומות, כדי להרחיב את הלב, כדי לתת לסודות להחליק אל האור. יין זה כמו סוג של אפידורל, אילחוש קל לרגע הגירוש הנורא מגן עדן. או במילים אחרות, הנבואה ניתנה לשותים. אבל סטיתי, רציתי לדבר על הגילוי המוקדם של העתיד בתוך השיר, והפחד מפני הגילוי. אסטרטגיית הסחה כושלתכשכתבתי את השיר "מותק, זה אתה", לא ידעתי מה כתבתי, לא ידעתי עד כמה קונקרטית הייתי, כי נדמה היה לי שאני בסך הכול מבקשת להשתעשע קצת, לפוגג את השעמום הקיומי, את חוסר המשמעות. לילה אחד אפילו ציירתי את מילות השיר, כאילו להסיר כל ספק, ולנעוץ שמות ומספרים, כדי לדייק את הלב, את הגיבורים, כדי להציג את הסיפור בגופי, ולמרות שחשבתי שזו רק הצגה, רק איור, בדיחה אסתטית עם גרעין של אמת, ושלא צריך לקחת את השמות המפורשים ברצינות, וגם לא כפשוטם, ושלפעמים הקונקרטי מסתיר את הנעלם הגדול יותר, בבחינת הסטת תשומת הלב מן החרפה אל הגאונות, מין העיקר הכואב אל השולי הנסבל, אבל אז, כמה שנים טובות אחר כך, כשהגעתי לגיהנום עצמו, הנבואה התגלתה פשוטה עד כאב, השולי התגלה כעיקר העניין, והרבה פחות נסבל משהיה נדמה. זהות | פרידהמבחינות מסוימות, כל שיר שכתבתי בימי חיי, היה גרוש מגן עדן, סוג של פרידה, ופרי עץ הדעת המסרב להתנחם מאי-הידיעה, שחייבת לדייק עצמה לדעת, עד כדי אכזריות, כדי להמשיך להגיד את דברה. במילים. במוזיקה. בפרוזה. בשירה. בטור דעה. להגיד-את-דברי, זו תעודת הזהות שלי, אם שאלתם לשמי. |
תגובות (0)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אין רשומות לתצוגה