עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    פוסטים אחרונים

    0

    הציפייה לקץ 2

    6 תגובות   יום חמישי, 2/11/17, 17:02

    הציפייה לקץ 2

     

    א.

     

    "בבוא יומי, גם אני מאחל לעצמי ללכת ככה", אמרתי לרעייתי, כשנודע על מותו הפתאומי של מוטי קירשנבאום ז"ל.

    "איך אתה מדבר? אתה יודע שאני לא אוהבת את זה!"

    הדיבורים שלי על המוות תמיד מעוררים אצלה תגובה רגשית שלילית, והפעם יותר מתמיד. קירשנבאום ז"ל נולד ב-1939, כמוני, ועל כן התחלחלה. אולם, למות כמוהו, במלוא הכוח והאון, ללא מחלות, ללא כאבים, ללא סבל, תוך כדי הפעילות השגרתית – מה רע? המוות הריהו בלתי נמנע. כל בר-דעת מבין שמיום לידתו, כל יום שחולף מקרב אותו אל קצו. בתנאים רגילים, איש אינו מצפה לקץ. אולם לדעתי, במחשבה צלולה, כשמגיע זמנו, עדיף שיגיע כך – "מות נשיקה".

     

    אנו מרבים לדבר על קדושת החיים, אך לפעמים יש אנשים שלא שפר עליהם גורלם ומואסים בחייהם. מחלת הסרטן - מכה שאינה כתובה בתורה - גורמת לעתים סבל רב, ומכלה את כוחותיו הגופניים והנפשיים של החולה, עד שהוא מבקש נפשו למות. היו אנשים שבמצב זה שמו קץ לחייהם במו ידיהם, עם כל הכרוך בזה. כיום קיימת אופציה יותר "מכובדת" - המתת חסד - ולשם כך נחוצים משאבים ניכרים ונסיעה לחו"ל.

     

    יש הבדל גדול בין תפישת החיים שלנו, כבני תרבות המערב, לבין תפישת החיים הרווחת בקרב אוכלוסיות נכבדות במזרח. אנו נוטים לקבל את קיומנו בעולם, כקיום חד-פעמי, המתחיל בלידה ומסתיים במוות. האמונות בעולם הבא והאמונות בתחיית המתים, לסוגיהן השונים, מתייחסות לקיום חד-פעמי זה, וקיום האדם לאחר מותו, הוא המשך ישיר לקיומו כפרט ספציפי.

    במזרח אין "האני" מזוהה עם ההוויה הגשמית. "האני" הוא ההוויה הרוחנית הנצחית, ואילו הגוף הגשמי נתפש כמשכן חומרי מתחלף ל"אני" הנצחי, שבסופו של תהליך, מכיר באחדותו עם ההוויה האין-סופית של היקום.

    ביטוי הומוריסטי להבדלי הגישות, מובא בדבריו של איש-מדע גרמני, בראשית שנות העשרים של המאה הקודמת:

    "אדם מערבי, עם בשורת האינדיבידואליזם שלו, באופן טבעי מעדיף אלמוות אישי, במקום אלמוות בלתי-מאובחן, אחדות אנונימית עם נפש-העולם, המוצעת על ידי ההינדואיזם, או הפלטוניזם. ג'והן סמית לא רק רוצה לחיות לעד, הוא רוצה להיות לעד ג'והן סמית, דבק בכל פרט של הווייתו, פרט ליבלותיו. בשמים שורצים סמיתים, הוא עדיין רוצה להיות ישות נפרדת, ואפילו לצוד את עינו של הסמית העליון. ההינדו, לעומת זאת, עשוי להתנגד בצדק ולטעון שהגורם הנצחי באדם חייב לחרוג מן הקיום הנפרד של האגו והעצמי, ושהתשוקה לאלמוות אינדיבידואלי היא לא רק מגוחכת, אלא יהירה בצורה מזעזעת".

    (Choron, 1964, p. 20. Cited from Ehrenberg, R. – Theoretische Biologie vom Standpunkt der Irreversibilitaet des Elementaren Lebensvorgangs. (Berlin, 1923) pp. 6f.)

     

    למעשה קיימות בהינדואיזם גישות שונות ותפישות חיים שונות, החל ממטריאליזם קיצוני, שנחשב לתפישה כופרת, הטרודוקסית, וכלה במוניזם צרוף, הרואה בהוויה ישות אחדותית אין-סופית, שכאשר מגיעים להכרה בה, נעלמים כל ההבחנות וכל ההבדלים, כולל ההבדל בין "מבחין" ל"מובחן", ואובדן מוחלט של תחושת האינדיבידואליות. במאמרים שפרסמתי בנושא, אני מעמיד בצורה דיכוטומית את "דהרמה" - תפישת העולם הגשמי כישות בעלת תוקף, לעומת התפישה המוניסטית של "מוקשה"(משמעות מילולית - "שחרור") - פטור סופי מהכבילות לעולם התופעות, והכרה בהתמזגות ה"אני" הנצחי, עם ההוויה האינסופית של כל ה"יש" – כל הקיים ביקום. במונחים הודיים – הכרה בזהות בין "אטמן", ה"אני" הנצחי הפרטי, לבין "ברהמן", ה"אני" הקוסמי, ההוויה הנצחית-האינסופית, מעבר לכל ההבחנות, כולל ההבחנה בין המושגים הבסיסיים למחשבה האנושית – "זמן" ו"מרחב".    

     

    עליי לציין, שכל ניסיון לתאר את "מוקשה" במילים, או להבינו באמצעות השכל, נידון מראש לכישלון. השכל האנושי כבול לתפישת העולם הגשמי כ"יש", והלשון היא כלי עזר לבטא תפישה זו. "מוקשה" חורגת מגבולות התפישה האנושית הרגילה, ועל כן אינה ניתנת לביטוי מילולי, ואינה יכולה להיתפש בשכל. ולמרות זאת, השכל והלשון הם האמצעים היחידים העומדים לרשותנו, לפחות לרשותי, לדיון בתופעה. לשם הגילוי הנאות, אני עצמי לא חוויתי "מוקשה" ואפילו לא התקרבתי לחוותה. כשהייתי נשאל על כך, הייתי נוהג להשיב: אם נדמה את הדרך להשגת "מוקשה" כמסע בן 1000 מייל, אני הנחתי על הדרך את ציפורן הבוהן ברגלי השמאלית.


    ב.


    בשנת 1968, בביקורי בעיר וארנאסי (בנארס), שמעתי שפרופסור אופאדהיאיה מתגורר במרחק הליכה מבית ההארחה בו שהיתי. פרופסור אופאדהיאיה היווה עבורי דוגמה לתפישה המוניסטית בהינדואיזם בהתגלמותה. הכרתי את עבודותיו של הפרופסור מלימודיי לתואר השלישי. הוא היה המלומד ההודי היחיד שחקר בזמנו את כתבי היד של סיפור נאסיקטה - נושא עבודת הדוקטורט שלי.  

    כשביררתי את כתובתו, נאמר לי שהוא כבר זקן מאד - לא ידעתי עד כמה! - ובכל זאת החלטתי ללכת לבקרו. כשסיפרתי זאת למלומד האמריקני תומס, אתו התיידדתי בבית ההארחה, הוא הביע את רצונו להצטרף אלי.

     

    בשעת אחר צהרים מוקדמת, עשינו את דרכנו בין הסמטאות. ירד הרבה גשם באותו יום – העונה הייתה עונת המונסון – והרבה שלוליות צצו בדרכים המשובשות. פגשנו רק מעט עולי רגל בדרכם אל הנהר, והרבה פרות, שחלקן רבצו בצדי הדרך ואילצו אותנו לרדת מן השוליים ולבוסס בבוץ. לבסוף הגענו אל כתובת הפרופסור - בית קטן, בן קומה אחת, מסויד לבן ומוקף גדר. נכנסנו דרך השער והיקשנו בדלת. אישה זקנה פתחה לנו והזמינה אותנו באדיבות להיכנס.

    הצגנו את עצמנו, ואני אמרתי שאני חוקר את "סיפור נאסיקטה", והייתי מבקש לפגוש את פרופסור אופאדהיאיה.

    "הוא נח", אמרה האישה, "אני אלך לראות אם הוא מוכן לקבל אתכם".

    היא פתחה דלת, שדרכה נראו זוג רגליים כחושות על מיטה מכוסה בסדין לבן. כעבור רגע חזרה אלינו, ובזווית העין ראיתי את חלקו העליון של הגוף מצטרף אל הרגליים, כשהפרופסור הזקן התיישב והתכונן לרדת מן המיטה.

    "הפרופסור מייד יבוא אליכם", אמרה. "תשתו משהו?"

    "תודה, רק מים" אמרנו שנינו כמעט במקהלה.

     

    פרופסור אופאדהיאיה פסע לעברנו בצעדים קטנים, בלתי יציבים, נעזר במקל. הוא לבש דהוטי לבן, ופלג גופו העליון היה חשוף, מגלה את רזונו הקיצוני, והחוט של כת הברהמינים תלוי באלכסון על חזהו. גולגולתו היתה קרחת לחלוטין, ועורו מקומט ותלוי עליו, כמעט ללא בשר מתחתיו – ממש "עור ועצמות". פניו היו חרושי קמטים, אך אפופי שלווה, ועיניו נצצו במלוא ההכרה, למרות גילו המופלג.

    "נמסטה", קמתי ממקומי והחוויתי לו אנג'לי.

    "נמסטה", אמר, והשיב לי אנג'לי.

    סיפרתי לו על מחקרי, והודיתי לו על המאמר המקיף שכתב על שבעת כתבי-היד של "סיפור נאסיקטה", שבספריית האוניברסיטה בווארנאסי.

    "יש לי שאלה אליך, ברשותך, שקשורה למחקר שלי", סיימתי את דבריי.

    "אני מודה לך על דבריך ועל התעניינותך", השיב, "אך לצערי לא אוכל להשיב לשאלותיך. כשיצאתי לגמלאות לפני שנים רבות, הנחתי את כל העבודה האקדמית מאחוריי. כיום אני עושה דבר אחד בלבד – מחכה למוות הגואל".

     

    הסתכלתי בישיש היושב מולי והבנתי שאין כל טעם לנסות ולהמשיך במתווה המקורי שלי. הוא השיל מעצמו את זהות הפרופסור על כל היבטיה, ונראה נחוש לא לעסוק יותר ב"זוטות". כל מעייניו היו נתונים ל"שחרור" – נטישת העולם הגשמי מבלי לשוב אליו שנית בגלגול חוזר.

     

    הודינו לו, ולאישה שאתו, ויצאנו שוב אל הרחוב.

     

    כעבור כחודשיים, כשהייתי כבר בארץ, נודע לי שהפרופסור הלך לעולמו והוא בן מאה! אני מקווה שנשמתו אכן הגיעה לקץ דרכה הגשמית, ושלא תחזור שוב לעולם הזה – ל"סמסארה".


     

    (חלק ב התפרסם ב"קפה", בצורה קצת שונה, בנובמבר 2011 : http://cafe.mouse.co.il/post/2414585/)

     


     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (6)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        24/11/17 00:23:

      צטט: רחלי בן-צור 2017-11-23 08:26:02

      פוסט מרתק הנוגע בכולנו בבוא היום. תודה לך.

      תודה רבה, רחלי.

      אכן זה סוף הדרך של כולנו ואיש עוד לא חזר לספר איך "שם", חוץ מגיבור הדוקטורט שלי - נצ'יקטס.

      כל טוב ושבת שלום, עמוס.

        23/11/17 08:26:
      פוסט מרתק הנוגע בכולנוו בבוא היום. תודה לך.
        9/11/17 00:17:

      צטט: שיאצו, דיקור סיני 2017-11-08 16:29:09

      הענווה הזו, החיבור לכאן ועכשיו. הפרדה בין זוטות ( שבעיניים אחרות הן יקרות כפז ) - יופי של סיפור. יופי של חיים לך. עד מאה ועשרים טובות במיוחד!

      תודה רבה, אפרת.

      אין מתאים יותר לתגובה על פוסט העוסק במוות, מאשר איחולים לאריכות ימים!

      מאחל גם לך שנים רבות של בריאות, עשייה פורייה ואושר, עמוס. 

      הענווה הזו, החיבור לכאן ועכשיו. הפרדה בין זוטות ( שבעיניים אחרות הן יקרות כפז ) - יופי של סיפור. יופי של חיים לך. עד מאה ועשרים טובות במיוחד!
        5/11/17 23:59:

      צטט: אהובהקליין 2017-11-05 21:39:11

       עמוס היקר.

       

      אשתך היקרה  צודקת בדבריה., לא נעים לשמוע על עניין המוות.

      אך למעשה המוות שייך  לכולנו וכל אחד מייחל לעצמו מוות ללא ייסורים לאחר מאה ועשרים.

      דוד  המלך  מתפלל ומבקש מבורא עולם:

       

      "אַל-תַּשְׁלִיכֵנִי מִלְּפָנֶיךָ;    וְרוּחַ קָדְשְׁךָ, אַל-תִּקַּח מִמֶּנִּי".

      [תהלים נ"א, י"ג]


       מתברר שלא  די  להודות לאלוקים על כל יום שעובר בשלום-  הן על  הפרט והן על הכלל,

      אלא יש  לייחל ולבקש מאלוקים[אפילו לא בקול, אלא בלב] 

       

      - את  בקשת דוד מלכנו.

      באשר לביקור שלך אצל הפרופסור ההודי- תיארת את הדבר באופן נהדר ומוחשי.

      אני מאחלת לך ולרעייתך חיים ארוכים ובריאים.

       בברכה

       אהובה.

      תודה רבה, אהובה, על התגובה ועל האיחולים.

      מאחל גם לך ולבני משפחתך בריאות טובה ואושר לעוד שנים רבות, עמוס.

       


        5/11/17 21:39:

       עמוס היקר.

       

      אשתך היקרה  צודקת בדבריה., לא נעים לשמוע על עניין המוות.

      אך למעשה המוות שייך  לכולנו וכל אחד מייחל לעצמו מוות ללא ייסורים לאחר מאה ועשרים.

      דוד  המלך  מתפלל ומבקש מבורא עולם:

       

      "אַל-תַּשְׁלִיכֵנִי מִלְּפָנֶיךָ;    וְרוּחַ קָדְשְׁךָ, אַל-תִּקַּח מִמֶּנִּי".

      [תהלים נ"א, י"ג]


       מתברר שלא  די  להודות לאלוקים על כל יום שעובר בשלום-  הן על  הפרט והן על הכלל,

      אלא יש  לייחל ולבקש מאלוקים[אפילו לא בקול, אלא בלב] 

       

      - את  בקשת דוד מלכנו.

      באשר לביקור שלך אצל הפרופסור ההודי- תיארת את הדבר באופן נהדר ומוחשי.

      אני מאחלת לך ולרעייתך חיים ארוכים ובריאים.

       בברכה

       אהובה.

       

       


      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין