עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    0

    זריקות נגד כלבת ומלחמת ששת הימים

    8 תגובות   יום חמישי, 19/10/17, 16:11

    זריקות נגד כלבת ומלחמת ששת הימים

    (עיבוד של קטעים מספרי "אל מקורות הגנגס")

     

    מאגרה נסעתי לבקר בשני אתרים מקודשים הנזכרים באפוס ההודי הגדול - מהאבהארטה. הראשון מביניהם היה העיר מָטְהּוּרה, עיר הולדתו של קרישנה, שהוא אחת ההתגלמויות האנושיות של האל וישנו. במטהורה חיפשתי את המקדש לאל קרישנה, אך נקלעתי לסביבה מוסלמית לחלוטין.

    בסבך הסמטאות, הלך בעקבותיי כלב אשפתות לא גדול, בשיער מדובלל, חום־אפור, שמרוב לכלוך צבעו המקורי לא נודע. ראשו מורם וזנבו בין רגליו האחוריות, הלך ונבח. לא הרגשתי מאויים. הרי מן המפורסמות היא ש"כלב נובח לא נושך". ופתאום - כאב חד בשוק ימין!

    למה?  מה קרה?  מה עשיתי לו?  אפילו לא הסתובבתי אליו כשעקב אחריי.  האם בגלל הריח השונה שלי? ואולי בגלל המראה האירופי, בתוספת התרמיל והמקל? אה, המקל! ולא יכולתי להימנע גם מלחשוב - שטויות, הכלב מוסלמי והוא כועס עליי כי אני מחפש מקדש הינדואי דווקא בשכונה שלו!

    עכשיו צריך לטפל בפצע ולמנוע כלבת, אך היכן ניתן למצוא מרפאה?

    ספק רב אם בעיר רדומה זו בּאוּטאר פְּראדֶש ניתן בכלל לקבל טיפול רפואי, הרהרתי לעצמי .

     

    פניתי אל זקן לבוש ברישול וחבוש כיפה מוסלמית לבנה גדולה, שישב על המדרגה בפתח בקתתו והתחמם בשמש הבוקר. אוּרדּוּ, לשון המוסלמים בהודו,  לא ידעתי כלל, ההינדי שבפי הייתה דלה, והוא לא ידע אנגלית. הראיתי לו את פצע הנשיכה והסברתי בנביחות ובסימני ידיים מה קרה ושאני זקוק לטיפול. הוא הורה לי לשבת ונכנס לבקתה. כעבור רגע יצא עם עלי ומכתש, אסף גללי פרה מיובשים מערמה סמוכה למדרגה והחל לכתוש.

    מה זה? סימנתי לו בידי, והוא החזיר לי סימן שהוא מכין תכשיר לטיפול בפצע. נחרדתי מהרעיון - זבל פרות על פצע פתוח!?

    הודיתי לו באַנְגָ'לי ואמרתי גם "דְהָנְיאָוָד" בהינדי וגם "שוְּּכּראן" בערבית, בתקווה שיבין, והמשכתי הלאה.

     

    הצלחתי להגיע אל מרפאה. אחות צעירה, לבושה בסארי לבן בוהק בניקיונו, חיטאה וחבשה את הפצע במיומנות. היא דיברה אנגלית צחה וסיפרה שסיימה בהצטיינות את בית־הספר לסיעוד בניו־דלהי. בתום הטיפול הזריקה לי זריקה בבטן - הראשונה מתוך ארבע־עשרה! - למניעת הידבקות במחלת הכלבת.

    האחות הבהירה לי שניתן להזריק זריקות אלה רק בבתי־חולים, או במרפאות אזוריות, ואין אפשרות לקבלן במרפאות מקומיות. הוצאתי מפה מתרמילי, והאחות סייעה לי לסמן עליה את מקומן של המרפאות האזוריות והמחוזיות במסלול התקדמותי. מאותו יום, בזבזתי שעות בכל יום בחיפושים ובהמתנה,  בשל הצורך לקבל את הזריקות.

    -----------------

    הגעתי לבנארס מספר ימים לאחר שקיבלתי את הזריקה הראשונה במטהורה. מכיוון שגיליתי שאני מבזבז יותר מדי זמן בחיפוש אחר מרפאות אזוריות,  חיפשתי קיצורי דרך. הלכתי לבית־חולים, ולאחר שקיבלתי זריקה, ביקשתי לקבל לרשותי את האמפולות של הזריקות שעוד נותר לי לקבל, כדי שיוכלו להזריק לי אותן גם במרפאות מקומיות בדרך.

    הייתה זו בקשה חריגה. מעולם לא ביקשו מהאחות במרפאת בית־החולים בקשה שכזאת. היא פנתה אל הממונה עליה, האחראית על המרפאה, ואז נתקלתי פעם נוספת בנוקשות הבירוקרטית שהנחילו הבריטים להודים.

    אחראית המרפאה טענה שהדבר בלתי אפשרי, ואז ביקשתי לדבר עם המנהל שלה. באי־רצון בולט היא הובילה אותי אל חדר המנהל. היה זה רופא קשיש ששערו האפיר כולו, אך היה עדיין מלא וסמיך ומסורק בקפידה לאחור. הוא לא לבש חלוק לבן כמו יתר הרופאים — הוא היה מנהל! על אפו הרכיב משקפיים במסגרת קרן שחורה, וסטטוסקופ השתלשל מצווארו, ותהיתי מתי השתמש בו לאחרונה. גם הוא לא היה מוכן להיענות לבקשתי, וכשלחצתי עליו, הפנה אותי להנהלת בית־החולים.

    לאחר נדודים באין ספור מסדרונות, הגעתי אל סגן מנהל בית־החולים. על־פי הערכתי, הוא היה בשנות ה־40 לחייו, ועורקי כסף החלו כבר להופיע בצדעיו. הוא הקשיב לי בסבלנות ובחביבות וגילה אמפתיה רבה. לבסוף ביקש ממני לחכות במשרדו והלך עם הניירת שהבאתי אל המנהל שהיה מוסמך לקבל החלטה. לשמחתי הוא חזר בחיוך רחב על פניו והושיט לי אישור חתום, וכן פתק שבאמצעותו יכולתי לקבל את האמפולות בבית־החולים, ולהפתעתי אפילו בחינם! בדחילו ורחימו עטפתי את קופסת האמפולות בחולצת טריקו שהתבלתה, ותחבתי אותה בזהירות לתרמיל הגב. עתה היה קל יותר לקבל זריקה בכל מרפאה בדרך, אך לא היה קל יותר לשאת את הכאב.

     

    ------------

     

    ביום שני, 5 ביוני 1967, הגעתי לעיירה רָקְסאּוּל בגבול הודו־נפאל ודבר ראשון, פניתי למרפאת המיסיון המקומית לקבל את הזריקה נגד כלבת. התקבלתי על ידי נזירה סקוטית צעירה בחליפת אחות לבנה מכופתרת עד צוואר, בעלת חיוך מתוק ויד רכה וחמה. היא מיששה את בטני, מתקשה למצוא מקום להזרקה - הבטן כבר הייתה מחוררת ככברה. מעיניה הכחולות ניבט מבט חומל - מבט שליווה אותי באותו יום, ומלווה אותי גם עתה בעת הכתיבה, כעבור למעלה מארבעים שנה (נכתב ב-2008).

     

    -----------

     

    "מה קרה?" שאלתי את הסמל.

    "מלחמה! מלחמה!" הוא ענה.

    הסמל ההודי האדיב, במדי חאקי מגוהצים וסמלי ברונזה נוצצים, טיפל קודם לכן בדרכוני והחתים בו את חותמת היציאה מהודו. עתה, כשהנשימה עדיין נעתקת מפיו, סיפר במהירות את ששמע בחדשות: עשרים מטוסים ישראליים הופלו ברמת הגולן, חמש מאות הרוגים ישראלים בירושלים, בתי הזיקוק בחיפה הופצצו מהאוויר, ועוד כהנה וכהנה.

    פקפקתי במהימנות הפרטים, ולא בגלל שיבוש השמות בפיו. בעת שהותי בהודו, נודע לי על שבעה מטוסי מיג סוריים שהופלו ביום אחד ברמת הגולן, ללא אבדות בצדנו, כיצד אם כן, הפילו לנו עשרים מטוסים? עם זאת, הייתי משוכנע שהמלחמה, שבמשך ימי ההמתנה הארוכים לא היה ברור אם תפרוץ, אכן פרצה בסופו של דבר.

     

    כאשר שמעתי בניו־דלהי על המתיחות שלאחר יום העצמאות ועל הכוננות וההמתנה, החלטתי שאם תפרוץ מלחמה, אעזוב הכול ואשוב ארצה. וכעת, בעוד הסמל מדבר ומעדכן אותי, התחלתי לתכנן את מהלכיי הבאים.

     

    -----------

     

    לאחר עיכובים בנפאל ובטהרן, הגעתי ביום ששי בבקר לנמל התעופה בלוד, ומיד חוילתי זמנית, אולם נשלחתי לחופשה הביתה, בשל העדרותי הממושכת מן הארץ, ובשל המלחמה שעמדה בפני סיום. בבית שמעתי ברדיו על הקרבות ברמת הגולן. לקחתי את התרמיל שהיה כבר ארוז מחו"ל, ונסעתי לבקו"ם.  

    בתרמילי נותרה עוד אמפולה אחת בלבד של הזריקה נגד הכלבת. ניגשתי למרפאה הצבאית בתל השומר,  קיבלתי את הזריקה האחרונה, ורק אז התחלתי בחיפוש היחידה.

    "מאיפה אתה מגיע?" היו הנהגים שהסיעו אותי בטרמפים שואלים.

    "מקטמנדו", הייתי עונה.

    "זה בסיני?" הייתה השאלה הנפוצה.

    "אה, קָטָמָנְדּוּ", שיבשה בחורה אחת את השם. היא הכירה אותו רק מן התשבצים.

    ביום ראשון, מצאתי סוף־סוף את חבריי ליחידה פרושים באזור החרמון ברמת הגולן.

    "יופי שבאת", אמר לי הבדחן של החבר'ה, "אבל ניצחנו בלעדיך."

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (8)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        26/10/17 16:15:

      צטט: אהובהקליין 2017-10-26 12:14:10

       עמוס היקר.


       יפה כתבת- כדרכך בקודש.

       אתה מתאר את כל החוויות באופן מאד מעניין ומוחשי.

      הסיפור עם הכלב מעניין במיוחד, כי בדרך כלל כלב שרואה  אדם שאינו  מראה לו סימני פחד- אינו תוקף.

       והכלב הזה היה משהו חריג לדעתי.

       

      בשורות טובות.

       בברכה

       אהובה.

      תודה רבה, אהובה.

      גם אני ידעתי את מה שכתבת על כלבים, ואני יכול להישבעחיוך שלא חשתי פחד. אך, כמו שכתבתי, הכלב היה כנראה מוסלמי שכעס עליי כי חיפשתי את מקדש קרישנה ההינדואיקריצה.

      סופ"ש נעים, עמוס.

        26/10/17 12:14:

       עמוס היקר.


       יפה כתבת- כדרכך בקודש.

       אתה מתאר את כל החוויות באופן מאד מעניין ומוחשי.

      הסיפור עם הכלב מעניין במיוחד, כי בדרך כלל כלב שרואה  אדם שאינו  מראה לו סימני פחד- אינו תוקף.

       והכלב הזה היה משהו חריג לדעתי.

       

      בשורות טובות.

       בברכה

       אהובה.

        23/10/17 11:20:

      צטט: ~בועז22~ 2017-10-23 07:16:14

      נו..., מפגש עם בני-אדם, מובן. אבל..., עם כלב-אשפתות? (זה הרי מעניין, כפי שאמר פעם מארק טוויין) (:

      תודה רבה, בעז.

      אתה צודק, "כלב נשך בן-אדם" איננו פריט חדשותי, אך מה לעשות? הכלב נשך אותי ולא אני אותו. כתבתי את השתלשלות העניינים, הן בגלל המפגשים עם אנשים בעקבות הנשיכה, והן בשל העובדה, שאת הזריקה האחרונה קיבלתי במרפאה צבאית בתל- השומר, בדרכי אל היחידה שלי.

      כל טוב, עמוס.

        23/10/17 07:16:
      נו..., מפגש עם בני-אדם, מובן. אבל..., עם כלב-אשפתות? (זה הרי מעניין, כפי שאמר פעם מארק טוויין) (:
        21/10/17 17:33:

      צטט: א ח א ב 2017-10-21 13:23:15

      לא נורא להפסיד מלחמה. בעיקר כזו שמנצחים בלעדיך.

      תודה רבה, אחאב.

      גם אני שמחתי על הניצחון, והתאכזבתי רק קצת, שלא לקחתי בו חלק פעיל. למרות אי-השתתפותי בפועל, בטקס חלוקת אות ששת הימים, גם אני קיבלתי אות.

      שבוע טוב, עמוס.

        21/10/17 13:23:
      לא נורא להפסיד מלחמה. בעיקר כזו שמנצחים בלעדיך.
        21/10/17 11:02:

      צטט: מכבית- coach לכתיבה 2017-10-20 20:12:53

      מתאבן לספרך... שבת שלום

      תודה רבה, מכבית.

      המסע הראשון שלי להודו היה רצוף חוויות - לכן כתבתי עליו ספר. חווית המפגש עם כלב האשפתות היא ייחודית. כל יתר המפגשים היו עם אנשיםחיוך.

      שבת שלום, עמוס.

      מתאבן לספרך... שבת שלום

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין