עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    פוסטים אחרונים

    0

    עור צפוד

    16 תגובות   יום שבת, 26/8/17, 00:16

    עור צפוד

     

    מי המקלחת זרמו על גופו של עמרם. הוא הושיט את ידו אל הסבון, ואז כאילו הוכה בהלם. העור על זרוע ימינו היה בהיר מאד, צפוד ומקומט לכל אורכו ותלוי מדולדל כבלון שיצאה ממנו מרבית האוויר. עמרם הידק את אחיזתו בסבון וקירב את הזרוע אליו. עכשיו יכול היה להבחין לא רק בקמטי העור הגדולים, אלא בעשרות ובמאות התלמים הזעירים שנחרשו לכל אורך הזרוע. גם שרירי החזה, אותם טיפח בשחייה ובתרגילים במשך השנים, נראים עתה כנכנעים לחוק הכבידה, ומשתפלים כלפי מטה. הוא כבר הבחין בתהליך מזה מספר שנים, אך כעת זעק אליו גופו – "אתה זקן!"

     

    הוא ידע שהוא מזדקן. בכל שנה היה מסכם לעצמו מהן האופציות שננעלו בפניו בשנה החולפת, ובוחן את המרחב שנותר לו, אחרי הצטמצמות "המשבצת" שהיתה נחלתו. תהליך הצמצום החל עוד בהיותו בן ארבעים וחמש, אז לקה באין-אונות - ועתה, בגיל 87, צומצמה עוד הרבה יותר "משבצת" פעילותו.

    בגיל ששים ושמונה, כשהצטרף כגמלאי לרעייתו שכבר היתה גמלאית מזה שנים אחדות, עברו שניהם ל"דיור מוגן" באחת ה"אחוזות", שצצו בארץ כפטריות אחרי הגשם. במקום החדש נהנו מפעילויות התרבות ומחיי החברה, ועמרם נהנה גם מהפעילות בחדר הכושר ומבריכת השחייה. מחלות וניתוחים שעבר, הגבילו את יכולתו לעשות שימוש בחדר הכושר. ניתוח להחלפת מפרק הברך נכשל, ובגיל שבעים ושבע, הוא רותק לכיסא גלגלים ונאלץ להיזקק לשירותי עובד זר. ה"פיליפיני" שלו, הׇרֶש, היה הינדו טמילי שהגיע מאזור ג'פנה, שבצפון סרי לנקה. הוא היה צעיר כהה-עור בן שלושים בערך, רחב כתפיים ושרירי, בעל שיניים בולטות ועיניים שחורות וערניות, שהצטיין במאור פנים ובסבלנות אין-קץ. הוא היה מטפל בעמרם במסירות ודואג לכל צרכיו, והקל מאד עליו ועל רעייתו.

     

    עתה באמבטיה, כשלפתע הלמה בו המודעות להיותו "זקן", ביקש עמרם מהרש להסיעו אל בריכת השחייה. הוא צפה באנשים המעטים ששחו בה ובאדוות שיצרו תנועותיהם. המראה עורר בו זיכרונות מהשנים שהוא עצמו עוד זכה לשחות פה, וזיכרונות מכל השנים שבהן היה שוחה בבריכת האוניברסיטה בגבעת-רם בירושלים. הוא נזכר גם בימים יותר רחוקים משנות נערותו ובחרותו, כשהיה שוחה אל מרחבי הים, במפרץ הצפוני של חוף דור. החוף נראה אז רחוק מאד ואי-אפשר היה להבחין באנשים. היתה לו אז הרגשה של התמזגות עם האינסוף של כחול-הים והשמים - תחושה עילאית של התרוממות רוח.

    מראה הבריכה והזיכרונות שהציפו אותו, גרמו לו לעצום את עיניו. ראשו נשמט לאחור על מסעד כסא הגלגלים. הוא נרדם, כשחיוך נסוך על פניו, והרש החזיר אותו לדירתם והשכיב אותו לישון.

     

    חשש לא-ברור וחרדה עמומה, הניעו את רעייתו להתיישב ליד המיטה ולצפות בו. הוא ישן כמו תינוק, הקמטים בפניו התיישרו, ועורו כאילו חזר לצעירותו. רעייתו ישבה וצפתה בו, מלטפת מדי פעם את ידו, כאשר חרדה סתומה אוחזת בה, ועולה באופן פיסי, מכפות רגליה עד לבהּ. בשלב מסוים היה נדמה לה שידו של עמרם מתחילה להתקרר, והוא לא נע ולא זע במיטה. היא לא איבדה את עשתונותיה והזעיקה מיד את הרופא התורן במוסד. הגיע גם אמבולנס לטיפול נמרץ, ולאחר מאמצי החייאה מרובים, לא נותר לצוות הרפואי אלא לקבוע את מותו.

    "אשריו", חשבה רעייתו, "הוא מת מות נשיקה, ללא ייסורים ושמח, כשחיוך נסוך על פניו".

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (16)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        3/9/17 23:51:

      צטט: אהובהקליין 2017-09-03 22:30:43

       עמוס היקר.

       

       תיארת יפה ובכישרון רב את מצבו של עמרם עד יום מותו.

       יישר כוח לכתיבתך היפה והמעניינת.

       המשך שבוע טוב ויצירתי.


       בברכה

       אהובה.

      תודה רבה, אהובה.

      גם אני מעריך את יצירותייך בנושא פרשת השבוע.

      שבוע טוב גם לך, עמוס.

        3/9/17 22:30:

       עמוס היקר.

       

       תיארת יפה ובכישרון רב את מצבו של עמרם עד יום מותו.

       יישר כוח לכתיבתך היפה והמעניינת.

       המשך שבוע טוב ויצירתי.


       בברכה

       אהובה.

       

        1/9/17 04:47:

      כל יום, כל יום אני מאבדת 
      בחור יפה ברחוב, בחור יפה ברחוב

       

      "בפעם הראשונה שהיא הסיטה מבט מהמראה היה

      ביום שכתבו עליה שהיא אחת מחמש הנשים היפות במדינה.

      היא הביטה במראה בקמט בשולי האף

      ונזעקה...

      אני זקנה.

      אני כבר בת 30..

      המשך יבוא."

      האם הוא צפוי?  זה לא הכרחי...

       

      נזכרתי בפוסט הראשון שלי בקפה - איך מודדים גיל?

       ויטה מור

       "בכל פעם שאני שומעת את השאלה בת כמה את,  אני מתלבטת עם התשובה: הגיל הכרונולוגי הוא עניין של כמה שנים אני חייה על הפלנטה,  הגיל ביולוגי  קשור לחיונית - עד כמה אני מלאת חיים,  הגיל הפסיכולוגי שלי כל הזמן בגדילה,  בגיל הרגשי אני בוגרת,  ואם אני מודדת גיל ביכולת תפקודית - אני צעירה".  אז בת כמה אני ?"

       

      תודה עמוס. על הכתיבה היפה ועל שפתחת נושא שכולם מעדיפים , להסיט את המבט....

      נגעת.
        27/8/17 23:42:

      צטט: ד. צמרת 2017-08-27 17:27:20

      אני מאמין שישנם קשישים שמואסים בחיים ומכבים לעצמם את הנר. לעומת זאת ישנם קשישים שאיבדו את כח המחשבה והם ממשיכים לחיות ולחיות ולחיות. ממליץ לראות את הסרט "עגבניות ירוקות מטוגנות" סרט מכמיר לב שאני צופה בו בכל פעם שמשודר בטלוויזיה.

      תודה רבה, דודיק.

      ראיתי בזמנו את הסרט, ואני זוכר שהשאיר עליי רושם חזק. אולם, עם תהליך השכחה שאני חווה, אינני זוכר את התוכן הייחודי. זה בערך כמו בבדיחה, שלצערי כבר לא מצחיקה אותי היום, על שני הזקנים שיושבים בפארק ורואים חתיכה שעוברת. שואל האחד את חברו - אתה זוכר שהיינו שורקים לכאלה? וחברו עונה - כן, אבל אני לא זוכר למה...

      אתה כותב "מכבים לעצמם את הנר", ואני מאמין שאינך מתכוון להתאבדות ממש. ראיתי כאלה. וראיתי גם כאלה, שבגיל 90+ מתלוננים שאין להם סיבה להמשיך לחיות, אבל לא מוותרים על אף תרופה ולא מדלגים על אף ארוחה, כדי להמשיך לחיות ולהתלונן.

      אני חוזר ואומר - הזקנה לעתים קשה ומשפילה, אך מה האלטרנטיבה? - למות צעיר.

      כל טוב, עמוס. 

        27/8/17 23:30:

      צטט: bonbonyetta 2017-08-27 20:57:34

      *
      אכן מות נשיקה.

      תודה רבה.

      לזה התכוונתי - מות נשיקה.

      כל טוב, עמוס.

        27/8/17 20:57:

      *
      אכן מות נשיקה.

        27/8/17 17:27:
      אני מאמין שישנם קשישים שמואסים בחיים ומכבים לעצמם את הנר. לעומת זאת ישנם קשישים שאיבדו את כח המחשבה והם ממשיכים לחיות ולחיות ולחיות. ממליץ לראות את הסרט "עגבניות ירוקות מטוגנות" סרט מכמיר לב שאני צופה בו בכל פעם שמשודר בטלוויזיה.
        27/8/17 00:36:

      צטט: יורם.אל-קמינו 2017-08-26 23:58:20

      הצלחת לתאר תהליך שאורך שנים, על פני מעט מלים. יפה. מאד יפה.

      תודה רבה, יורם.

      שמח שאהבת.

      שבוע טוב, עמוס.

        27/8/17 00:35:

      צטט: rachely111 2017-08-26 23:41:04

      כותב יפה חשתי כל פסקה אך הסוף מיהר לבוא מדי מהר הגעת לרגע האמת כך חשתי.

      תודה רבה, רחלי, על הביקור, על הכוכב ועל התגובה .

      חמי נפטר מדום לב בגיל 76. ביקש כוס מים, וכשהכוס הגיעה כבר לא היה למי להגישה. רציתי לתאר מות נשיקה בגיל יותר מבוגר, לכן הקיצור ב"משחק המקדים".

      שבוע טוב, עמוס. 

        26/8/17 23:58:
      הצלחת לתאר תהליך שאורך שנים, על פני מעט מלים. יפה. מאד יפה.
        26/8/17 23:41:
      כותב יפה חשתי כל פסקה אך הסוף מיהר לבוא מדי מהר הגעת לרגע האמת כך חשתי.
        26/8/17 23:32:

      צטט: רחלי בן-צור 2017-08-26 22:38:43

      סיפור מהמם שחשוב לפרסם! סופרים לא מרבים לתאר את הזיקנה וכאן הבאת לידי גם את הזמן הזה הנעדר בספרות. תודה לך עמוס. שבוע טוב.

      תודה רבה, רחלי.

      ייתכן שאני כותב על הזקנה מפני שהיא קופצת עליי ואינני יכול לנער אותה ממנימזעיף את הפה.

      שבוע טוב, עמוס.

        26/8/17 22:38:
      סיפור מהמם שחשוב לפרסם! סופרים לא מרבים לתאר את הזיקנה וכאן הבאת לידי גם את הזמן הזה הנעדר בספרות. תודה לך עמוס. שבוע טוב.
        26/8/17 11:14:

      צטט: sari10 2017-08-26 10:19:51

      סיפור מרגש. משהו מהחיים, עם רגש שמדבר אלי.
      עצוב שיש התדרדרות והזדקנות.
      השאלה איך מקבלים את זה.
      נהניתי לקרוא.

      תודה רבה, שרי.

      מסכים אתך - ההזדקנות והזקנה אינן חגיגה. "עצוב"? - השאלה היא באמת כיצד מקבלים אותן.

      חכם אחד כתב במרשתת שצריך לזכור מהי האלטרנטיבה. האם אנו מעדיפים למות צעירים?

      יתר על כן, יש חיים גם בגיל השלישי.

      ודאי הבחנת שגם גיבור הסיפור שלי עובר לעולם האמת כשחיוך על פניוחיוך.

      שבת שלום, עמוס.

        26/8/17 10:19:

      סיפור מרגש. משהו מהחיים, עם רגש שמדבר אלי.
      עצוב שיש התדרדרות והזדקנות.
      השאלה איך מקבלים את זה.
      נהניתי לקרוא.

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין