עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    לחופש נולדה

    תגובות (4)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      17/7/17 00:22:

    את מסיימת: "ועוד יותר קשתה עלי ההבנה שבאחד הימים אתיישב אף אני בקושי רב....".
    אכן, סדנא דארעא חד-הוא, ורק יחידי סגולה זוכים למות נשיקה, בגיל מופלג, ללא מכאובים.
    מאחל לך, אם כן, שתתבדיצוחק.

    שבוע טוב, עמוס.

      16/7/17 22:30:
    הביקור בבית אבות לאנשים צעירים (יחסית) הוא טראומאטי. אמי נסעה לבקר את סבתה בבית אבות ירושלמי, לפני שנים רבות, וזה גרם לה לסרב בתוקף לכניסתה למוסד דומה. אמא של בעלי היתה בבית האבות של מגדלי הים התיכון, ומי שביקר שם, פעמים רבות, כמוני, לא יהיה מוכן להיכנס, בבוא הזמן, לבית אבות שאינו ברמה הזאת. כמובן, שמדובר בהרבה מאד כסף, ומי שאינו יכול לממן זאת, לא יוכל להיכלל בבית אבות נאות. מאידך גיסא, אני מכירה אנשים שאינם מוכנים לחיות בבתי אבות והכשירו את ביתם לשמש לימי הזיקנה, והתקשרו עם מטפלת מתאימה. הם רוצים להפוך את ביתם לבית אבות פרטי. זו דרך נאותה בהחלט, אם כי הבדידות יכולה להזיק למרות התנאים הפיסיים הנאותים. הנושא מורכב ואינו פשוט. הדרך הנכונה היא לדאוג לממון בימי הפעילות כדי לחיות באופן נאות בימי הזיקנה. לצערי אין מדברים על כך בגלוי.
      16/7/17 22:19:
    למרות שאני מאוד מזדהה, מצאתי שיר אופטימי (או שלא...): זמר נודד מילים ולחן: נעמי שמר הדרך ארוכה היא ורבה, רבה הדרך ארוכה היא ורבת הדר כולם הולכים בדרך עד סופה, סופה כולם הולכים בדרך עד סופה המר אבל אני, אבל אני, לבד לבד צועד הללו הללויה הללו ושר אני ושר אני, שירי זמר נודד הללו הללויה הללו
      16/7/17 17:59:

    עצוב... תיארת מאוד יפה. לא יודעת אם המילה "יפה" מתאימה... אבל את מבינה חיוך

    מה יהיה בסופנו

    4 תגובות   יום ראשון, 16/7/17, 10:51

    ישבתי על ספסל בחצר בית האבות וחיכיתי שאימי תסיים לעשן.  הייתה זאת  שעת אחר הצהריים ביום שרבי והקשישים החלו בוקעים מחדריהם  משוועים למשב רוח  ולחברה. החברה  נמצאה להם בשפע אולם  משב הרוח היה מאכזב ורק מי שממש התאמץ חש בו.

    חמושה במשקפי שמש שהסתירו את התעניינותי בהווי בית האבות של אימי, עקבתי אחרי מעגל הקשישים שהלך התרחב. הקשישים שהצטרפו  הלכו  באטיות, דידו בעזרת   מקל או שילבו  ידם בידה של מטפלת שעזרה להם להתיישב בסבלנות המתבקשת נוכח עינם הפקוחה של יושבי המעגל. היה אף זקן  שהגיע למפגש היומי על כיסא גלגלים. כל מצטרף חדש בירך  לשלום  את היושבים ובהה בי למספר שניות. חשתי אי נעימות  מפאת גילי "הצעיר" ומצב בריאותי הלא רופף. אחרי ברכת השלום התיישבו הקשישים ברוב עמל על ספסלי העץ  הקשים שבוודאי לא הקלו על מכאובי גופם.     

     בין היושבים התפתחה שיחה על יתרונותיה של  השקעה  בנדל"ן  וחסרונותיה,  נושא שעולה בבתים רבים  בישראל לאחרונה  אך אקטואלי  פי כמה  לדיירי בית האבות שביתם הושכר  או נמכר לאחר שעברו להתגורר בדיור מוגן. אחד מהקשישים סיפר שערכו של  ביתו עלה אך הוא אינו יכול לקנות בכסף זה לחם, בנוסף לכך  הבין  שמי שייהנה מעליית מחירו של ביתו הם יורשיו. קשישה כפופת גו שאך הגיעה נזפה בהומור בחברתה שגמרה לה את האוויר. לאחר שהתיישבה אמרה לחברתה דבר מה  בקול רם, וזאת לא נשארה חייבת והתלוננה שעשתה לה חור באוזן. הן שוחחו על מכרה משותפת שלהן  שאושפזה במוסד. אחרי שדנו בכל קורות חייה  הבינה הקשישה שסיפרה על אותה  אומללה  שחברתה  שאלה על מישהי אחרת אך היא לא שמעה טוב  את שמה ונידבה לה רכילות על מישהי שלא עניינה אותה.                       

    יכולתי לשבת שם עוד מספר דקות ולהקשיב לפניני החכמה  של הקשישים חרושי הקמטים שהזמן לא היטיב עימם אך לא הקהה את הצורך הבסיסי שלהם בחברה. יכולתי להמשיך לעקוב אחרי הדינמיקה הקבוצתית שנוצרה שם, בין הקשישים הדומיננטיים שדיברו לבין  אלה שהקשיבו להם או  היו מנותקים. אך  הישיבה בחברת אנשים זרים שמבוגרים ממני בשני עשורים לפחות  וסובלים מתחלואים שונים ובעיקר מבדידות, קשתה עלי.  קשתה עלי גם הידיעה שאימי היא חלק מהנוף האנושי חסר החן  הזה ההולך ודועך. ועוד יותר קשתה עלי ההבנה  שבאחד הימים אתיישב אף אני בקושי  רב על ספסל מעץ,  אתקשה לנשום בשל הדרך המפרכת שעברתי עד שהגעתי אליו  ואשווע לחברה, ואולי גם לאוויר.           

     

    דרג את התוכן:

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      ציפידרור
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין