עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    0

    פדיון הבן

    12 תגובות   יום רביעי, 12/7/17, 19:04

    פדיון הבן

     

    הסתכלתי על המדרגות המובילות אל דירתנו והיתה לי תחושה של נהירה. אולם קשה לומר שהאורחים "נוהרים בהמוניהם ...", ולוּ רק בשל האנאכרוניזם - מדובר בשנות השבעים של המאה הקודמת!

    בדירתנו הקטנה - כ-45 מ"ר - בקומה השנייה של אחד מבתי האבן הדו-קומתיים של רחוב אורוגואי בקריית-היובל בירושלים, התרכזו עשרות אורחים: בני המשפחות שלנו שהגיעו מן הצפון, חברינו מירושלים ומחוצה לה, שכנינו מן הדלת שממול, ומוזמנים נוספים. בין האורחים התבלטו שניים במיוחד:

    האחד, ד"ר נבנצאל, מבקר המדינה, שהיה גבוה – משכמו ומעלה מעל כולם. גובהו ניכר עוד יותר כשעמד לידו חמי נמוך הקומה, שהחשיב ככבוד גדול לארח דמות כה חשובה. המבקר בלט גם בלבושו - חליפה אפורה ועניבה תואמת - בעוד כולנו, בתחילת ספטמבר, היינו עדיין לבושים בבגדי קיץ עם שרוולים קצרים. המבקר הגיע לחגוג אתנו, כדי לשמח את רעייתי, שבהיותה סטודנטית, עבדה כמזכירתו בשעות אחר הצהרים והערב, לאחר שמזכירות היום סיימו את עבודתן וחזרו לביתן.

    הדמות הבולטת השנייה היתה פאטמה, אשתו של הצייר אבו שעבאן מן הכפר סילואן. היא בלטה בשמלתה הבהירה הארוכה ובמטפחת הלבנה שעטפה את ראשה. לאחר מלחמת ששת הימים, נאלץ אבו שעבאן לברוח מביתו מחשש לחייו, בשל נקמת דם וסכסוך רב-שנים עם חמולה אחרת בכפר בשומרון. יום אחד הוא הגיע אל משרדי בבקשה למצוא לו תעסוקה במערכת החינוך לערבים בירושלים. כמפקח על השתלמויות המורים במגזר, שיבצתי אותו כמורה לציור בקורסי ההסמכה למורים שקיימנו בפגרת הקיץ. נרקמה בינינו ידידות אמיצה שנמשכה לאורך שנים. הוא התארח בביתנו, בתחילה עם פאטמה, ואחר כך גם עם אשתו השנייה. את פאטמה אהב מאד, אך היא היתה עקרה ובמשך כעשר שנים, לא יכלה ללדת. אבו שעבאן לא גירש אותה, כנהוג ביהדות, אלא נשא אישה נוספת, שהפכה אותו לאבא. אנחנו התארחנו אצלו בכפר סילואן, לפני שנולדו ילדיו וגם אחרי כן. שני ציורים פרי מכחולו היו תלויוים בביתנו. בכל ציור היתה אישה ערבייה גבוהה ותמירה, בגלימה שחורה, בעלת אמרת משבצות אדומות-כחולות. אחת מהן נשאה כד מים על ראשה, ותמכה בו ביד ימינה. הציורים עברו אתנו מדירה לדירה בקריית-היובל, במשך למעלה משלושים שנה.

     

    "מה פתאום 'פדיון-הבן'?" שאלה רעייתי כשנולד בכורנו והצעתי את הרעיון. "זה טקס דתי ואנחנו לא דתיים".

    "נכון", אמרתי, "אך זה טקס שנחוג בקהילות ישראל במשך דורות, וגם אם בננו לא יזכור את הטקס, אנחנו נזכור אותו".

    דנו בנושא כמה פעמים, עד שסיכמנו בחיוב והתחלנו בהכנות. קודם כל דיברנו ותיאמנו מועד עם דוד, חבר של חבר, שהיה כהן ממשפחה דתית. הוא ראה בכך גם כבוד וגם מצווה, והסכים מיד.

    "מניין אקח חמשה 'שקלי/סלעי כסף' כדי לפדות את הבן?" שאלתי. לא היו לנו שקלים - המטבע היה עדיין ל"י באותם ימים, למיטב זכרוני.

    "אל תדאג, תוכל לרכוש ממני חמשה מטבעות של שקל/סלע כסף, שנעשה בהם שימוש במשפחתנו מזה שנים רבות".

    שילמתי לדוד הכהן ארבעה פרנקים שוייצרים, שנותרו לנו מטיולנו הראשון בחו"ל, וקיבלתי תמורתם את מטבעות הכסף כנדרש לטקס.

    ל"סעודת-המצווה" הזמנו חלה קלועה גדולה מאד מן המאפייה שלידנו, והכנו כרית עם ציפה רקומה, שעליה הוגש בננו התינוק לכהן. דוד הכהן לימד אותי את הטקסט שעליי לומר כאב, והטקס התבצע כהלכתו.

    בתום הטקס, לאחר שהכהן קיבל את חמשת שקלי הכסף ואנחנו קיבלנו בחזרה את בננו הפדוי, העניק הכהן לבכורנו גם מתנה – ברכת יעקב לבניו של יוסף, ממוסגרת  במסגרת ניקל נוצצת. הברכה הממוסגרת היתה תלויה במשך שנים בחדר הילדים בדירות בהן גרנו בקריית היובל.

    סעודת המצווה החלה, בברכה על היין ועל החלה. כל אחד מן הנוכחים התכבד בפיסה שנבצעה מן החלה הגדולה, וכן מן הכיבוד, השתייה והפירות שהוכנו מראש. מבקר המדינה בירך את בננו וגם אותנו, ופנה ללכת, ובכך נתן את האות לתחילת הנהירה בכיוון היציאה.

     

    מבחינתנו, היה הטקס הצלחה גדולה, ועד היום, מדי פעם, אנו עוד מעלים זיכרונות מאותו טקס. בדיעבד, גם רעייתי, שהיתה ספקנית בתחילה, יצאה מאד מרוצה. הטקס המסורתי זימן לנו את הסיבה לארח בדירתנו הצנועה קהל שבמיקרוקוסמוס, שיקף במידה רבה את מורכבותה של האוכלוסייה בירושלים, על שלל גווניה – צעירים ומבוגרים, יהודים וערבים, אשכנזים ומזרחיים, חילונים ודתיים, משכילים וחסרי השכלה.

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (12)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        14/7/17 01:03:

      צטט: א ח א ב 2017-07-13 15:14:48

      הזכרת לי את טקס פדיון הבן של בני הבכור. הייתה שם המולה לא קטנה....כנראה שאכתוב על זה סיפור.

      תודה רבה, אחאב.

      הגם אתה....?

      שמח שהסיפור הקצר שלי מעורר אצלך זיכרונות ומניע להעלותם על הכתב.

      מצפה בכיליון עיניים לקרואחיוך.

      שבת שלום, עמוס.

        14/7/17 00:59:

      צטט: רחלי בן-צור 2017-07-13 16:21:30

      איזה זיכרון יפה!

      תודה רבה, רחלי.

      זה אכן היה טקס שנחרת בזיכרון.

      שבת שלום, עמוס.

        14/7/17 00:55:

      צטט: אזוטריקה-יומן לימוד 2017-07-13 21:08:38

      .

      מי ייתן ונשמע רק על שמחות

      תודה רבה לך.

      אמן! מי ייתן!

      שבת שלום, עמוס.

        14/7/17 00:46:

      צטט: מכבית- coach לכתיבה 2017-07-13 23:21:55

      יפה לכם, יופי של סיפור, (לכשעצמי מעולם לא הבנתי את השתמרות המנהג...)

      תודה רבה, מכבית.

      זה מנהג פחות אלים מטקס ברית המילה. במשך הדורות זה היה אחד המנהגים שהבדילו בינינו לבין העמים שהקיפו אותנו, ושבתוכם חיינו בעת הגלות.

      שבת שלום, עמוס.

      יפה לכם, יופי של סיפור, (לכשעצמי מעולם לא הבנתי את השתמרות המנהג...)

      .

      מי ייתן ונשמע רק על שמחות

        13/7/17 16:21:
      איזה זיכרון יפה!
        13/7/17 15:14:
      הזכרת לי את טקס פדיון הבן של בני הבכור. הייתה שם המולה לא קטנה....כנראה שאכתוב על זה סיפור.
        13/7/17 14:48:

      צטט: sari10 2017-07-13 12:06:23

      השקפה מעניינת, הסיבה לארח מכל הקצוות... חיוך

      תודה רבה, שרי.

      כדאי למצוא תמיד סיבה למסיבהקריצה.

      סופ"ש נעים, עמוס.

        13/7/17 14:46:

      צטט: ד. צמרת 2017-07-13 14:23:59

      טכס פדיון הבן הוא הזדמנות חד פעמית להתחבר למסורת שלא כל אחד זוכה לה. סיפורך מקורי, אני גאה בך ובאורחיך.

      תודה רבה, דודיק.

      לא רק רעייתי הרימה גבה, היו גם חברים נוספים. בסופו של דבר, זה היה טקס שאיחד בינינו לבין חברינו הדתיים, ובהיותו טקס דתי, גם חברינו המוסלמים מצאו דרך להתחבר אליו.

      סופ"ש נעים, עמוס.

        13/7/17 14:23:
      טכס פדיון הבן הוא הזדמנות חד פעמית להתחבר למסורת שלא כל אחד זוכה לה. סיפורך מקורי, אני גאה בך ובאורחיך.
        13/7/17 12:06:

      השקפה מעניינת, הסיבה לארח מכל הקצוות... חיוך

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין