עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    פוסטים אחרונים

    0

    סיפורים מבית הקפה

    14 תגובות   יום שישי , 9/6/17, 11:52

    סיפורים מבית הקפה

     

    מאז שהוקם הקניון בכניסה ליישוב, פוקד אותו יחיאל גרינשפן, כחלק קבוע משגרת יומו. בקניון מכבסים עבורו, מתקנים את בגדיו ואת כל הטעון תיקון, בקניון הוא עורך את קניותיו, ובצהריים, בערך בשתים-עשרה, הוא מתיישב בבית הקפה.

    הקפה ממוקם במרכז הקומה הראשונה של הקניון. חלל עגול מתנשא מעליו לגובה שתי קומות נוספות, וכיפת הזכוכית שבראשו מאירה את בית הקפה הפתוח באור שמש מסונן ורך. מן החניון מגיעות מדרגות נעות עד לפתח בית הקפה, והמעלית השקופה, המובילה לקומות העליונות, ממוקמת לידו ונוסעיה משקיפים על יחיאל גרינשפן בעלותם וברדתם. הקפה הוא ממש לב הקניון - המעברים אל כל בתי העסק מתנקזים כקרני כוכב אליו (כמו ה"אטוואל" - כיכר קשת הניצחון בפריס - להבדיל). 

    יחיאל גרינשפן מרכיב את משקפיו על אפו הבשרני וקורא את העיתון, אוכל ושותה, ובעיקר מתבונן בעוברים ושבים ובבאי בית הקפה.

    "לכל אחד יש סיפור", הוא אומר לעצמו.

     

    יחיאל גרינשפן עלה מפולין ארצה כילד עם הוריו, בראשית שנות השלושים. הוריו לא היו חלוצים, אלא "בורגנים", שהתיישבו בתל-אביב. אביו היה שען, שכל ימיו ישב בחנותו בכוך קטן בפתחו של בית, בסמטה פלונית, או אלמונית, שאור יום לא חדר אליה. בתחילה, נורת חשמל חשופה הייתה שופכת אור על שולחן עבודתו, ויותר מאוחר הייתה זאת מנורת ניאון. כעבור שנים, רכש גם מנורת שולחן בעלת אלומת אור חזקה. מתנאי עבודתו נפגע מאור עיניו והוא נאלץ להרכיב משקפיים, ולא רק משקף-שענים. אמו של יחיאל הייתה מנקה בבתיהם של תושבי תל-אביב האמידים, ורק כעבור שנים, כשהפרנסה מן החנות הקטנה השתפרה, חדלה לעבוד בחוץ והפכה לעקרת בית במשרה מלאה.

    להורים הפולנים, שהתמידו לדבר יידיש בבית, היה חשוב שבנם היחיד יחיאל ירכוש ידע והשכלה. הוא סיים את בית-הספר התיכון וקיבל תעודת בגרות טובה. לאחר שירותו בצבא כשקמיסט בבסיס מחנה נתן, שליד באר-שבע, הלך ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא למד ספרות עברית ומדע המדינה, ועל מנת להתפרנס, היה כותב מדי פעם בעיתון ביידיש "לעצטע נייעס". כשסיים את לימודיו, הציעו לו משרה קבועה בעיתון, והוא המשיך לעבוד בו עד גיל שבעים ושמונה – אחת-עשרה שנים לאחר גיל הפרישה הרשמי. בשנת 2006, שנה לאחר פרישתו, נסגר העיתון.

    כל ימיו היה יחיאל ערירי ולא הקים משפחה. הבדידות לאחר הפרישה לגמלאות, לא הייתה עבורו חידוש. החידוש היה בפנאי הרב שעמד כעת לרשותו. הבילוי היומי בבית הקפה היה בעיניו דרך נאותה לניצול הפנאי. הוא הכיר מעט אנשים ומעטים הכירו אותו, למרות שרבים ראוהו והכירו את דמותו. הוא מיעט לדבר עם האנשים, ואת סיפוריהם היה מדמיין. הוא אהב סיפורים. עוד בהיותו עיתונאי פעיל, היה כותב בכתב-יד סיפורים למגירה. בעידן המודרני, הוא רכש מחשב, וכיום הוא כותב את סיפוריו לתיקייה - "מגירת" המחשב.

     

    גם אני, כיתר באי הקניון, הייתי רואה את יחיאל גרינשפן יושב בבית הקפה, וניעור בי רצון לתהות על קנקנו. יום אחד ניגשתי אליו, בירכתי אותו לשלום ושאלתי אם אפשר להצטרף לשולחנו. בשיחתנו סיפר לי על עצמו ועל כך שהוא כותב סיפורים. סיפרתי לו שגם אני. מאז, מדי פעם, כשהייתי מגיע לקפה, ורואה אותו יושב בו לבדו כהרגלו, הייתי מצטרף אליו.

    באחת מפגישותינו, הוא הוציא מתיקו צרור ניירות ומסר לי אותם לקריאה. היו אלה חלק מסיפוריו. הבטחתי שאקרא, וכשנפגשנו שוב ביקשתי את רשותו לפרסם אחדים מסיפוריו. הוא הסכים ברצון.

     

    1.    זוג צעיר

    בשולחן שלידי התיישב זוג צעיר. הם גחנו אחד אל השני ודיברו די בשקט, כך שלאוזניי הגיעו רק קטעי דברים. הבחור נראה כבן עשרים, ראשו מגולח מכל צדדיו, ובמרכז הקרקפת "כרבולת" שחורה קצרה. על שפתו העליונה צמח שפם שחור דליל. הבחורה נראתה כבת שבע-עשרה, שערה השופע היה מהודק בסיכות לצדי הראש וגולש אל הגב באשד של תלתלים שחורים וסמיכים. על גזרתה החטובה היא לבשה מכנסי ג'ינס הדוקים, וחולצתה הפרחונית כיסתה טפח וחשפה טפחיים מן הגב, ששתי רצועות פרחוניות מצטלבות עליו, מגלות את פס חזייתה השחורה, שתמכה בחזהּ השופע.

    הם הזמינו קפה ובורקס. בשלב מסויים הבחורה גחנה אל הבחור בעיניים שופעות אהבה, והורידה באצבעה פירור שדבק בסנטרו.

    נראה לי שהבחור האתלטי הוא מאמן התעמלות, או ענף ספורט אחר, וחברתו החטובה, כנראה שהייתה חניכה שלו.

    כשסיימו, קמו ללכת, חובקים זה את זה במותניים.

    "לא אתפלא אם הם יגיעו גם לחופה", חשבתי לעצמי.

     

     

    2.    הלוחם והאחות

    גבר כבן ארבעים, צולע קלות, התיישב בשולחן קצת מרוחק ממני, ואתו אישה נאה ומטופחת, שתמכת אותו כל העת בזרועו. בראותי אותם, רקמתי בדמיוני את סיפורם.

    הגבר היה קצין ביחידה לוחמת, שכנראה נפצע ברגלו במלחמת לבנון השנייה. הוא הובהל לבית החולים, לאחר שהחובשים בשטח חסמו את העורק ועצרו את שטף הדם. הוא אושפז והובהל לחדר הניתוחים, שם הוציאו הרופאים מרגלו את הרסיס שנתקע בעצם הירך. האחות הנאה טיפלה בו במסירות, והייתה יושבת ליד מיטתו גם אחרי שמשמרתה הסתיימה. האהבה פרחה בין שני הצעירים, וכיום הם נשואים באושר. הם מנצלים את השעה ששני ילדיהם נמצאים עדיין בבית הספר ובגן, כדי לקחת פסק זמן מהמולת חייהם, ולהירגע עם משקה ומאפה בבית הקפה.  

     

     

    3.    האישה הבלונדינית

    ביום הלווייתו של שמעון פרס, ישבתי לי כמנהגי בקפה וקראתי בעיתון את שבחיו של האיש, שזכה לכל כך הרבה השמצות, לפני שהפך לדמות מכובדת ואפילו נערצת בעולם, עוד יותר מאשר בישראל. מנהיגים רבים הגיעו להשתתף בהלווייתו, וביניהם גם נשיא ארה"ב, אובאמה, וכביש מספר אחת המוביל לבירה, נסגר לתנועה.

    כשהרמתי את עיניי לרגע מן העיתון, הבחנתי באישה גבוהה ונאה, מרכיבה משקפיים, שתלתליה הבלונדיניים מגיעים עד כתפיה, עומדת וסוקרת את חלל בית הקפה. היא נראתה בשנות הארבעים, אך כפי שהתברר לי בהמשך, היא למעשה בת חמשים ושש. בית הקפה היה גדוש ולא נשאר שולחן פנוי. כשהבחינה שאני מתבונן בה, ניגשה ושאלה, כשחיוך שפוך על פניה – "אפשר?" קמתי לקראתה ומשכתי את הכיסא הסמוך עבורה.

    "הייתי ב'הולמס פלייס' לאימון השבועי שלי, ועכשיו, למזלי הרע הדרך חסומה", אמרה.

    "המזל הטוב שלי", עניתי. "אפשר להזמין עבורך שתייה?"

    "תודה רבה לך. אשמח לשתות קפה הפוך".

    וכך ישבנו ופטפטנו על דא ועל הא. התברר שהיא אלמנה וגרה ביישוב סמוך. בעלה היה שותף במשרד עורכי דין מצליח, וגם סמג"ד שריון במילואים, ולפני כעשר שנים נהרג בתאונת אימונים ברמת הגולן.

    מרגע שראיתי אותה היא מצאה חן בעיניי, אבל....

    לא נותר לי אלא לשגות בדמיונות, מה היה יכול לקרות אילו לעת בלותי הייתה לי עדנה, והייתי זוכה בחברה כמוה לחיים.

    כעבור כשעה, התברר לה בטלפון הנייד, שהכביש ליישוב שלה נפתח.

    "היה לי נעים מאד להכיר אותך, יחיאל, ושוב תודה על הקפה", אמרה לי. "מי יודע אולי עוד נשוב להיפגש כאן. אני מגיעה לקניון לעתים קרובות".

    "גם לי היה נעים לפגוש אותך, ואני מקווה שאכן נשוב וניפגש".

    הרגשתי כמו משה רבנו על פסגת הר נבו. ראיתי את "הארץ המובטחת", אך ברור לי שאין לי סיכוי להיכנס לתוכה.

     

    (תודה לצביקה, המקור לרפליקה האחרונה).

     

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (14)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        13/6/17 10:44:

      צטט: אהובהקליין 2017-06-13 08:14:40

       עמוס היקר

       

      יישר כוח על התיאור הנפלא שלך-

      המקום בו פגשת את ידידך ויפים הם הסיפורים.

       המשך שבוע טוב ויצירתי.

       


       בברכה

       


       אהובה.

      תודה רבה, אהובה.

      יישר כוח גם לך על העבודה היצירתית הנפלאה עם פרשת השבוע.

      כל טוב, עמוס.

        13/6/17 10:41:

      צטט: ד. צמרת 2017-06-13 08:51:59

      תוך כדי הליכה אני קולט את בטלני בתי הקפה שחלקם עסוקים בעבודתם המשרדית וחלקם מעבירים את הזמן בבטלה נעימה. מרביתם משאירים את כוס השתייה החצי מלאה שתסמן למלצריות שלא יבלבלו להם את המח. ואני מנסה לדמיין לעצמי מי מממן את אותם צעירים שיושבים מדי יום בבתי הקפה והמזללות. באחד הפוסטים הבאים שלי אנסה לפענח את התעלומה.

      תודה רבה, דודיק.

      בבית הקפה, בו אני יושב בימי ששי על מנת למכור את ספרי, אני רואה בעיקר מבוגרים.

      רק בדוכני הקפה של הקמפוס אני רואה צעירים, והסיפור הבא שלי נסב על אפיזודה מדוכן קפה שכזה.

      כל טוב, עמוס.

        13/6/17 08:51:
      תוך כדי הליכה אני קולט את בטלני בתי הקפה שחלקם עסוקים בעבודתם המשרדית וחלקם מעבירים את הזמן בבטלה נעימה. מרביתם משאירים את כוס השתייה החצי מלאה שתסמן למלצריות שלא יבלבלו להם את המח. ואני מנסה לדמיין לעצמי מי מממן את אותם צעירים שיושבים מדי יום בבתי הקפה והמזללות. באחד הפוסטים הבאים שלי אנסה לפענח את התעלומה.
        13/6/17 08:14:

       עמוס היקר

       

      יישר כוח על התיאור הנפלא שלך-

      המקום בו פגשת את ידידך ויפים הם הסיפורים.

       המשך שבוע טוב ויצירתי.

       


       בברכה

       


       אהובה.

        12/6/17 23:37:

      צטט: רחלי בן-צור 2017-06-12 16:10:52

      "גנבת" דייט ליחיאל. תתבייש לך עמוס:)

      תודה רבה, רחלי.

      בסדר, אני אתבייש, אך את מבינה שיחיאל הוא יציר דמיוני, כמו גם סיפוריוחיוך.

      כל טוב, עמוס.

        12/6/17 16:10:
      "גנבת" דייט ליחיאל. תתבייש לך עמוס:)
        12/6/17 11:36:

      צטט: שטוטית 2017-06-12 10:44:08

      אשוב לקריאה מעמיקה. בוקר טוב

      תודה על הכוכב ועל ביקורך הנדיר בבלוג שלי.

      את מוזמנת בכל עת.

      כל טוב, עמוס.

        12/6/17 10:44:
      אשוב לקריאה מעמיקה. בוקר טוב
        10/6/17 00:13:

      צטט: ~בועז22~ 2017-06-09 23:06:39

      הסיפורים הגדולים הם על אנשים קטנים, אמר פעם סופר

      ידוע, שאיני זוכר את שמו.

      קל וחומר, ורק אם יש לך דמיון פרוע, הרי שהסיפורים הגדולים

      באמת הם על אלה שאינך יודע על חייהם דבר וחצי-דבר...

      מי שאוהב לכתוב סיפורים כאלה, במנותק מהחלק האוטוביוגרפי

      שלו, חווה חוויה חוץ-גופית, לטעמי.

      הוא משמש "אלוהים" בחייהם של אחרים, גם כמי שמקרה הזדמנויות

      על דרכם של "גיבוריו", או כמי שחותך גורלותיהם.

      לא רבים מכירים וחווים את החוויה הזאת ואלה שכן..., הם לחלוטין

      מבינים את נפש הכותב, נוסף על נפשותיהם של גיבוריו.

      אחחחח..., כמה נפלא הדבר: להיות יושב-קרנות לוגם קפה...  (:

      תודה רבה, בעז.

      נראה לי שהסיפורים שלך, המתבססים על תחקירים נרחבים, מביאים נחת לכותב, כשם שהם מהנים את הקוראים.

      אני "יושב קרנות" פעם בשבוע, למשך שעתיים לכל היותר, כשאני ממוכר את ספרי - בשבוע הספר הוא בהנחהקריצה.

      כל טוב ושבת שלום, עמוס.

        9/6/17 23:06:

      הסיפורים הגדולים הם על אנשים קטנים, אמר פעם סופר

      ידוע, שאיני זוכר את שמו.

      קל וחומר, ורק אם יש לך דמיון פרוע, הרי שהסיפורים הגדולים

      באמת הם על אלה שאינך יודע על חייהם דבר וחצי-דבר...

      מי שאוהב לכתוב סיפורים כאלה, במנותק מהחלק האוטוביוגרפי

      שלו, חווה חוויה חוץ-גופית, לטעמי.

      הוא משמש "אלוהים" בחייהם של אחרים, גם כמי שמקרה הזדמנויות

      על דרכם של "גיבוריו", או כמי שחותך גורלותיהם.

      לא רבים מכירים וחווים את החוויה הזאת ואלה שכן..., הם לחלוטין

      מבינים את נפש הכותב, נוסף על נפשותיהם של גיבוריו.

      אחחחח..., כמה נפלא הדבר: להיות יושב-קרנות לוגם קפה...  (:

        9/6/17 18:18:

      צטט: יורם.אל-קמינו 2017-06-09 16:56:11

      נהניתי. לפעמים אני יושב בתחנות רכבת או שדות תעופה ומספר לעצמי את סיפורי העוברים והשבים. הלוואי ויכולתי לדעת כמה פעמים פגעתי בול בסיפורים הללו.

      תודה רבה, יורם.

      חלק מן הסיפורים שכתבתי נבנו בדיוק בדרך זאת. אין אפשרות לדעת אם הסיפור ש"המצאתי" נכון, או לא. היה מקרה אחד שרקמתי סיפור סביב שמועה ששמעתי, ולימים נודע לי, שלמעט מספר פרטים, העלילה אכן תאמה את מה שהתרחש במציאות.

      אישית, חשוב לי שהמציאות הנרקמת בסיפוריי תהיה משמעותית, גם אם פרטיה אינם תואמים את מה שקרה באמת אצל מי ששימשו לה כהשראה.

      שבת שלום, עמוס.

        9/6/17 18:12:

      צטט: sari10 2017-06-09 12:53:39

      עמוס,
      אהבתי את הסיפור שלך
      ואת הסיפורים השלובים בו.
      במיוחד האחרון חיוך חביב במיוחד.

       

      זה נחמד להתבונן אנשים ולתת לדמיון לנוע.

      תודה רבה, שרי.

      למיטב ידיעתי, יש לא מעט אנשים שנותנים לדמיון להתפרע, על סמך צפייה מן הצד. אני מכיר כמה כאלהחיוך.

      שבת שלום, עמוס.

       

        9/6/17 16:56:
      נהניתי. לפעמים אני יושב בתחנות רכבת או שדות תעופה ומספר לעצמי את סיפורי העוברים והשבים. הלואי ויכלתי לדעת כמה פעמים פגעתי בול בסיפורים הללו.
        9/6/17 12:53:

      עמוס,
      אהבתי את הסיפור שלך
      ואת הסיפורים השלובים בו.
      במיוחד האחרון חיוך חביב במיוחד.

       

      זה נחמד להתבונן אנשים ולתת לדמיון לנוע.

       

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין