עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    0

    תנו לׇחׇיות לִחְיות

    10 תגובות   יום חמישי, 20/4/17, 08:47

    תנו לחיות לחיות

     

    בקהל המפגינים מול בית המטבחיים "בקרנה" בחיפה, בשעת הצהרים, נצפו גם זוג הורים עם ילדה, שרבים מן המפגינים הסבו אליהם את ראשיהם בהשתאות. הגבר היה תמיר ורחב כתפיים, בעל שיער מתולתל שחור, ועור עוד יותר שחור – שחור משחור. אשתו הייתה דקת גזרה, בעלת תווי פנים נאים ובהירים, ונמוכה ממנו כמעט בראש. הם שוחחו ביניהם בעברית מתובלת בהרבה אנגלית. בתם, ילדה כבת עשר, הייתה בצבע שוקולד חום בהיר. שערה השחור היה קלוע בשתי צמות, עם סרטים אדומים, שגלשו מעבר לכתפיה, והיא לא הפסיקה לפטפט עם הוריה בעברית שוטפת במבטא צברי, ככל ילדה ישראלית בגילה.

     

    הגבר המרשים היה הׇרֶש, שנולד למשפחה הינדואית באי מאוריציוס, שכנראה חדר אליה גם דם אפריקני במהלך הדורות. אביו היה שוטר מקסטת ה"לוחמים" - קְשׇטְרייה, ואמו הייתה עקרת בית. הרש בצעירותו, התפעל מאד מהחג קבאדי (Kavadi), שהקהילה ההינדית במאוריציוס חגגה לכבוד האל מוּרוּגׇן - שמו הטמילי של בנו השני של האל שיווה. המאמינים היו דוקרים עצמם במיני מחטים, סיכות וסכינים, וחלקם היו צועדים על גחלים לוחשות, מביעים כך את דבקותם באל. בסתר לבו טיפח הרש רצון עז להתנסות גם הוא בהליכה על גחלים. בהיותו בן חמש-עשרה, חשף את שאיפתו וביקש מאביו להצטרף לתהלוכה לכבוד האל, ולצעוד במסלול הגחלים. אביו ניסה להניאו מכוונתו, אך לבסוף נעתר לו.

     

    https://www.youtube.com/watch?v=wKuXDsI1QiI

     

    https://www.youtube.com/watch?v=cnLeU1ZvOSA

     

    https://www.youtube.com/watch?v=BUyB0KYhv-o


    בתהלוכה שהתקיימה בחודש ינואר, צעד הרש אחרי אביו. שלא כמו רבים אחרים, אביו לא דקר את עצמו במחטים ארוכות ולא ניקב את לחייו ואת לשונו בסיכות. הוא צעד כשפלג גופו העליון חשוף, זר פרחים צהובים על צווארו, ועל כתפיו הקבאדי – קשת מפסי מתכת דקים, עטופה בבד ומקושטת בפרחים, ובכל צד שלה תלוי כד קטן מלא חלב. כשהגיעו אל משטח ההליכה על הגחלים, למרות ההכנות הרבות שעשה עם אביו לקראת הטכס, התעורר בלבו של הרש חשש מן האש. אביו, שהרגיש באי-השקט של בנו, עודד אותו ויעץ לו לנקות את ראשו מכל מחשבה ולהתמקד אך ורק באל מורוגן. הרש התעשת, נעץ את מבטו בחוזקה בגבו החשוף של אביו, דימה במוחו את מורוגן רוכב על הנמר, וצעד על הגחלים. כשסיים, הוא מיהר לשכך את הכאבים ולצנן את רגליו בשוקת המים בסוף המסלול. עוד שלוש פעמים חזר על החוויה, ובכל פעם חש התעלות רבה יותר בלבו, ופחות כאבים בכפות רגליו.

     

    http://cafe.mouse.co.il/image/3378286/

     

    עם סיום לימודיו בבית הספר התיכון במגמת ביולוגיה, הפליג הרש למדגסקר, על מנת לראות את בעלי החיים הייחודיים של האי. משם המשיך ליבשת והגיע לטנזניה, לשמורת הסרנגטי. בתחילה עבד בכל מיני עבודות "שחורות" – ניקיון, סבלות, ועוד, אולם עד מהרה התגלתה הבנתו בבעלי החיים, והוא השתלב בצוות העובדים בטיפול בבעלי החיים ובתיירים המגיעים לראותם.

     

    יום אחד הצטרף לרכב לנדרובר שהסיע קבוצת תיירים מישראל. אסתר, אישה מבוגרת מרמת-אביב, גילתה בו עניין מיוחד ושוחחה עמו רבות. במהלך סיוריהם בשמורה, כאשר סיפר לה שהיה רוצה ללמוד טיפול בבעלי חיים ברמה אקדמית, היא אמרה לו שהיא בעלת אמצעים וקשרים, ושהיא יכולה לסייע לו. ביום הסיור האחרון, סיפרה לו אסתר על בית החולים האוניברסיטאי לחיות בבית דגן, והציעה לממן לו את לימודי הווטרינריה בישראל. לא היה מאושר ממנו. הוא חיבק אותה בחום והודה לה מעומק לבו.

    הוא התקבל ללימודים, וכשהגיע ארצה שכר לעצמו חדר בראשון לציון. אסתר ובעלה היו לו כעין משפחה מאמצת, והוא היה מתארח אצלם כמעט בכל סוף שבוע. הוא למד עברית, והשתלב יפה בלימודים ובחברת הסטודנטים.

     

    בשנת לימודיו השנייה, הבחין ליד שולחן במזנון, בצעירה ישראלית, שמצאה חן בעיניו ממבט ראשון. היא הייתה נמוכת קומה, אך חטובה, ושערה השחור השתפל בגלים אל גבה. הוא התלבט במקצת, האם וכיצד לגשת אליה, אך אזר עוז וניגש אל שולחנה, כשבקבוק קולה בידו. הוא פנה אליה ושאל אם הוא יכול  להצטרף לשולחן, והיא השיבה בחיוב במאור פנים.

    שמה היה כרמלה, והם שוחחו ארוכות, עד שנאלצו לחזור כל אחד לכיתתו. הם המשיכו להיפגש עוד ועוד, עד שהגיעו ל"חופה". הם נישאו בבית העירייה של לרנקה, ובילו "שבוע דבש" בקפריסין. כעבור שנה נולדה בתם, שקבלה שני שמות - מירה סיטה (שם זוגתו של האל ראמה).

     

    הרש וכרמלה סיימו את לימודיהם ועבדו כשכירים מספר שנים – הוא בספארי ברמת-גן, והיא בגן הזואולוגי של אוניברסיטת תל-אביב. כשהיתה מירה סיטה בת חמש, נסעו לבקר את הוריו של הרש, ובילו חופשה חלומית של חודש תמים, באי מאוריציוס.

     

    כעבור עוד מספר שנים, החליטו לפתוח מרפאה לחיות בראשון-לציון וקראו לה "תנו לׇחׇיות לִחְיות". הם היו רופאים מצוינים, שמעם כמרפאי חיות הלך למרחוק, ועסקיהם פרחו. בצד הטיפול בחיות המחמד תמורת תשלום, הם גם היו מגישים סיוע ומטפלים ללא תשלום, או בתשלום סמלי, בחיות מחמד של מעוטי יכולת, ובחיות פגועות חסרות בעלים.

    הם היו טבעונים והתנדבו לפעילות גם באגודת הטבעונים. מדי פעם, היו משתתפים במאבקים הציבוריים שמובילה טל גלבוע, וכך הגיעו גם להפגנה בדיר-אל-אסד.

     

    כל דמיון לדמויות במציאות הוא מקרי בהחלט.

    דרג את התוכן:

      תגובות (10)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        24/4/17 00:11:

      צטט: רחלי בן-צור 2017-04-23 23:18:51

      אולי מקרי הדמיון, אבל בטוח עשיר.

      תודה רבה, רחלי.

      את עושה שימוש בדמיון העשיר שלך בכל הסטירות שאת מעלה ל"קפה".

      שבוע טוב, עמוס.

        23/4/17 23:18:
      אולי מקרי הדמיון, אבל בטוח עשיר.
        21/4/17 16:42:

      צטט: אהובהקליין 2017-04-21 09:29:11

       עמוס היקר.


       יפה מאד תיארת את הזוג המיוחד

       שטיפלו בחיות.

       כתבת זאת באופן כה מוחשי -

      עד כי היה נדמה לי שאני רואה אותם  בדמיוני.

       יישר כוח!

       סוף שבוע נהדר ושמח.


       בברכה

       אהובה.

      תודה רבה, אהובה.

      מה את אומרת על טקסי ההליכה על גחלים? עבודת אלילים?

      מבחינתי. זהו גילוי עילאי של דבקות באל - ולא משנה שמו - תוך התגברות על הגשמיות.

      שבת שלום, עמוס.

        21/4/17 09:29:

       עמוס היקר.


       יפה מאד תיארת את הזוג המיוחד

       שטיפלו בחיות.

       כתבת זאת באופן כה מוחשי -

      עד כי היה נדמה לי שאני רואה אותם  בדמיוני.

       יישר כוח!

       סוף שבוע נהדר ושמח.


       בברכה

       אהובה.

        21/4/17 00:58:

      צטט: א ח א ב 2017-04-20 22:45:07

      המציאות עולה על הדמיון. לא צריך להמציא כלום. רק להתבונן ולכתוב את היופי האופף אותנו.

      תודה רבה, אחאב.

      כאשר שמעתי לראשונה מפי מאמין הידואי בצילון, שהוא עצמו הולך על אש, היה לי קשה להאמין. המהלך התעסקותי בתרבות ההינדואית, לא הזדמן לי לחזות בתופעה במו עיניי, אך יש די תמונות וקטעי וידיאו המעידים על קיומה של התופעה.

      הדבקות בדת ההינדואית, התפתחה בתחילה בדרום הודו, ובקהילות הדרום הודיות, בהודו ובתפוצות, ההליכה על גחלים רווחת יותר מאשר בצפון.

      שבת שלום, עמוס.

        21/4/17 00:53:

      צטט: מכבית- coach לכתיבה 2017-04-20 17:38:58

      תודה

      תודה רבה לך, מכבית.

      שבת שלום, עמוס.

        20/4/17 22:45:
      המציאות עולה על הדמיון. לא צריך להמציא כלום. רק להתבונן ולכתוב את היופי האופף אותנו.
      תודה
        20/4/17 11:30:

      צטט: sari10 2017-04-20 11:16:56

      סיפור יפה עמוס. ונשמע ממש אמיתי חיוך

      תודה רבה, שרי.

      בגלל החשש שמא ייראה כדיווח מציאותי, כתבתי את המשפט בסופו.

      שבת שלום, עמוס.

        20/4/17 11:16:

      סיפור יפה עמוס. ונשמע ממש אמיתי חיוך

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין