עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    0

    טימבוקטו

    14 תגובות   יום רביעי, 29/3/17, 17:23

    טימבוקטו

     

    ירדן הגיע לספריית אריאלה בתל-אביב, להשקה של ספר המתח הראשון שלי - "החיפוש אחר הנעלם". שלחתי לו הזמנה בצירוף עותק מן הספר, בתקווה שיגיע, אחרי שנים רבות שלא התראינו. כשהבחנתי בכניסתו, רצתי אליו בשמחה והתחבקנו.

    "חיכית עם הפרסום עד גיל שלושים, חנונה, אבל הצלחת בגדול", אמר לי בחיוך גדול על פניו. "תמיד ידעתי שתהיי סופרת דגולה".

    "תודה, ירדני, אני כל כך שמחה לראות אותך".

    "תגידי, הספר לא מבוסס על מה שקרה לכם במשפחה? נראה לי ששילבת הרבה  פרטים. איך הצלחת לזכור את כל מה שכתבת בספר?"

    "אתה יודע שכתבתי יומן. וחוץ מזה, אני כותבת ויש לי "ליסנציה פואטיקה" ("חופש השירה, היצירה"), ומה שלא בדיוק זכרתי, הוספתי כיד הדמיון הטובה עליי".

     

    ירדן הוא חבר שלי מילדות, מאז לימודיי בחטיבת הביניים של בית הספר האזורי. אני הייתי ממושב "שדה עולש", והוא בא מקיבוץ "בית חנה". הוא היה ילד יפה ועדין, ש"נדלקתי" עליו, אך הוא לא שם לב אליי. חברה טובה יעצה לי להגיד לו שאני ממשפחה הרוסה. "זה תמיד עוזר אצל בנים רגישים", אמרה.

    "אני ממשפחה הרוסה", אמרתי לו בהפסקה, כשעברתי על פניו במסדרון. הוא הביט בי במבט בלתי מפוענח ושתק. המשכתי הלאה נבוכה, אך החלטתי שהקרח בינינו חייב להישבר. והוא אכן נשבר – יום אחד סיפרתי לו את סיפורי ונעשינו ידידים.

    ביום אחר ישבנו תחת עץ בחצר בית הספר ואכלנו את הכריכים שהבאנו מהבית.

    "את יודעת? גם אני ממשפחה הרוסה!" פתח, וסיפר לי את סיפור משפחתו.

    ידידותנו התהדקה.

     

    אמי ואבי הכירו בעת לימודיהם באוניברסיטת תל-אביב והמשיכו לאהוב אחד את השני גם כשהיו נשואים. אולם, כשהייתי בת עשר, חלה אצלם תפנית. אחותי הבכורה, יהודית, הגדולה ממני בארבע שנים, התקבלה לפנימייה של בית הספר למדעים ולאומנויות בירושלים, ועזבה את הבית, ומיד אחר כך, הבחנתי בשינוי שחל ביחסיהם.

    אבי היה קשור מאד ליהודית. כשגילתה התקדמות בלימודי הנגינה בכינור, הוא בנה לה חדר נפרד, שבו תוכל להתאמן כאוות נפשה, מבלי להפריע לאיש מבני הבית. חשבתי לעצמי שאולי זה לא רק בגלל הנגינה. אולי היה עוד משהו?

    לא שאלתי את אחותי, כי ידעתי מה תהיה תגובתה:

    "מה את מבינה? את רק ילדה קטנה!"

     

    לאחר שאחותי נסעה לירושלים, ראיתי פחות סימני חיבה בין ההורים, ואבי החל לבלות שעות רבות יותר במשרד עורכי הדין, שבו היה שותף. הוא היה מגיע מאוחר הביתה, ולפעמים לא הייתי רואה אותו מספר ערבים ברציפות. אמי נעשתה עצבנית, ואת הכעס והתסכול שלה היתה מוציאה עליי. כל מה שעשיתי גרר דברי ביקורת ממנה. למזלי היו לי חברות והיה לי עם מי לחלוק את מצוקותיי. במשך שנה שלמה היתה אווירה עכורה בבית, וגם יהודית, כשהגיעה הביתה לחופשות, הבחינה בכך, למרות שכאשר הגיעה היה אבינו יותר נינוח, והיה מגיע הביתה בשעות יותר סבירות.

    חשדתי שאולי אבא מצא מישהי אחרת, אך לא שאלתי את אמי. ידעתי איך היא תגיב:

    "מה את כבר מבינה? את רק ילדה קטנה!"

     

    כשמלאו לי אחת עשרה, ביום ששי אחד, השכם בבקר, יצא אבינו מהבית ולא חזר, ומאז נעלמו עקבותיו. כשאמי הודיעה זאת לאחותי, היא הגיעה הביתה במיוחד ואז אמי הושיבה את שתינו בסלון על הספה, וחלקה עמנו את חשדה שלאבא היה רומן עם מזכירתו, ושכנראה הם ברחו יחד. היא בדקה במשרד עורכי הדין ואמרו לה שהמזכירה התפטרה יומיים לפני שאבא נעלם, ולא השאירה כתובת לאן היא עוברת. אמא העלתה השערה ששניהם נסעו הכי רחוק שאפשר – לטימבוקטו שבאפריקה, שתמיד הציתה את דמיונו של אבינו. היא אף סיפרה לנו ששילמה לחוקר פרטי, כדי שייסע לאפריקה להתחקות אחר עקבותיו.

    מדי פעם אמא היתה מצלצלת אל החוקר ומדברת אתו על החיפוש, אך ללא תוצאות. יהודית היתה מדי פעם מתעניינת אם יש חדשות בנושא של אבא, ואמא היתה תמיד עונה שאין כל חדש. שמתי לב שהחוקר אף פעם לא צלצל אלינו, וקיבלתי רושם שאולי כל זה הוא רק סיפור שאמא המציאה, אך לא יכולתי לדבר על כך עם יהודית. כן, תגובתה צפויה - "מה את כבר מבינה? את רק ילדה קטנה!"

     

    אמי, היתה בת ארבעים כשאבא נעלם. היא היתה עדיין יפה וחטובה, והקפידה על גזרתה באימוני פילטיס, ריצות ארוכות, שחייה ורכיבה על אופניים. היא אפילו השתתפה בתחרויות טריאתלון. היא גם טיפחה את שערה ואת עורה היתה מושחת בכל מיני קרמים ותמרוקים, ונראתה יפה מאד.

     

    אמא שימשה כראש לשכתו של יבואן מצליח בתל-אביב, ולאחר היעלמותו של אבי, השקיעה עצמה בעבודה. את סופי השבוע היתה מקדישה לטיולי ג'יפים. את הג'יפ רכשה עוד כשהיה אבי בבית, אך הוא אף פעם לא הצטרף אליה לטיולים. היא היתה יוצאת עם דני וזיוה, שגרו במרחק של מספר בתים מאתנו במושב. זיוה היתה חברתה הטובה ביותר של אמא, אולם כשהיתה בת שלושים ושתיים בלבד, כאשר ניסתה לחצות כביש בנתניה, מכונית שעברה באור אדום פגעה בה והיא מתה מפצעיה בבית החולים לניאדו. טיולי הג'יפים המשותפים של אמא עם דני, עזרו לו ולה להתגבר על מותה ללא עת, וידידותו של דני עם הורינו היתה אמיצה מאד.

     

    כאשר נעלם אבינו, הידידות בין אמי לדני התחזקה עוד יותר, והוא היה מבקר קבוע בביתנו. הוא היה אחד החקלאים הבודדים במושב, שהתפרנס מחקלאות - מן הפרדס ומחממות פרחים. אהבתי לשבת אתו על הספה ולהקשיב לסיפוריו על שירותו הצבאי, על טיולי הג'יפים שעשה בארץ ובחו"ל, וכשגדלתי ונכנסתי לחטיבת הביניים, היה מספר לי גם על הבחורות שהיו לו לפני שפגש את זיוה. אמא חשבה שאולי דני בא אלינו הרבה, משום שהוא שם עין על הפרדס שלנו, ורוצה לרכוש אותו, אבל לי נראה שהוא שם עין על אמא.

    כמובן שלא שאלתי אותה – מה היתה משיבה לי?

    "מה את כבר מבינה? את רק ילדה קטנה!"

     

    גם הידידות שלי עם ירדן התהדקה. באחד מביקוריו אצלנו במושב, כשהיינו בני שש עשרה, ישבנו על המיטה בחדרי וסגרנו את הדלת. פטפטנו, אך ממש לא יכולתי להתיק ממנו את עיניי.

    "אתה יודע שאתה ילד יפה?" אמרתי לו וקירבתי אליו את פניי כדי לתת לו נשיקה.

    הוא נרתע לאחור.

    "אני מגעילה אותך? זה בגלל המשקפיים?"

    "לא, חנונה (כך מכנים אותי כולם, אך בכלל קוראים לי דורה), גם את ילדה יפה, אבל אני נמשך לבנים ולא לבנות".

    "אתה הומו? איך אתה יודע? כבר שכבת עם מישהו?"

    "לא. אבל אני יודע שאני נמשך לבנים".

    נשארנו ידידים.

     

    בקיץ שבין השביעית לשמינית, הגיעה יהודית לחופשה במושב. היינו מדברות הרבה על אבא, וחלקנו את כעסנו עליו על שנטש אותנו והעדיף את מזכירתו על פנינו. לעתים נדירות היתה גם אמנו מצטרפת לשיחה.

    בכל שיחה אמא תמיד הדגישה בפנינו את הצורך ללמוד באוניברסיטה ולקבל תואר. יהודית אמרה שהיא רוצה ללמוד באקדמיה למוסיקה, להתפתח ככנרת ובמוסיקה בכלל. אמא היתה מתעקשת שהאקדמיה למוסיקה איננה אוניברסיטה ושאי-אפשר להתפרנס ממוסיקה. גם לי "טפטפה" כל הזמן על הצורך בלימודים אקדמיים למרות שהייתי רק בחטיבת הביניים. אני קיבלתי את דבריה ללא התנגדות, אך הוויכוחים שלה עם יהודית הסתיימו לא פעם במריבה קולנית. באותו קיץ, לאחר אחת המריבות, יהודית החליטה לחזור לירושלים.

    "אל תסעי, יהודית, אני אוהבת אותך וזקוקה לך".

    "לא, אמא, את סתם טומרת את זה. הכעס על אבא מעביר אותך על דעתך, ואת שונאת גם אותי, למרות שגם אני כועסת עליו".

    לא עזרו הדיבורים וההפצרות, יהודית נכנסה למכוניתה - כן, כבר היו לה רישיון נהיגה וגם מכונית - ונסעה לירושלים. בדרכה היתה מעורבת בתאונת דרכים. היא נפצעה קשה, איבדה את ההכרה, ופונתה באמבולנס לביה"ח "הדסה" עין-כרם. כשקיבלנו את הידיעה, אמא כמעט יצאה מדעתה מרוב דאגה. צלצלתי לדני והוא בא אלינו. הוא התעקש לקחת אותנו לירושלים.

    "עמליה, מסוכן לך לנהוג במצב כזה",  טען.

    ישבנו שלושתנו ליד מיטתה של יהודית כל אחר הצהריים והלילה, ולמחרת בבקר היא חזרה להכרתה. בבית החולים גיבסו את ידה השמאלית שנשברה, וטיפלו בה יפה מאד. אנחנו קיימנו משמרות ליד מיטתה בתורנות, במשך שמונה ימים, עד שהחלימה ושוחררה מבית החולים.

    מלבד החזרת היד השבורה לתפקוד, כך שיהודית יכלה להמשיך ולנגן בכינור, היו לאירוע שתי תוצאות חיוביות. הראשונה - היחסים בין יהודית לאמא השתפרו לאין-ערוך, כשיהודית גילתה עד כמה אמא באמת דואגת לה ואוהבת אותה, למרות כל הוויכוחים וחילוקי הדעות. והתוצאה השנייה - אמא גילתה בירושלים, שידידותה עם דני חורגת מתחום היחסים האפלטוניים, ובעצם הם מאוהבים. מאז, הפך דני לבן-בית לכל דבר אצלנו ומצב רוחה של אמא השתפר פלאים. מבחינתי נעשה הרבה יותר קל להיות אתה, ודני, שתמיד חיבב אותי, נהג בי כמו בבת, שמעולם לא היתה לו. זיוה והוא היו חשוכי ילדים.

     

    יהודית סיימה את לימודיה בביה"ס בירושלים, ונסענו עם דני להשתתף בטקס הסיום. אמא בירכה את יהודית ואיחלה לה מכל הלב הרבה אושר והצלחה, אך גם שאלה לאיזו אוניברסיטה היא מתכוונת להירשם. יהודית התאפקה מלענות, ובמזל לא הסתיים האירוע המשמח בוויכוח מעציב.

    דני הכין לנו הפתעה לערב – הוא קנה לארבעתנו כרטיסים להופעתו של הכנר הישראלי הבין-לאומי, שלמה מינץ. ישבנו מרותקים לנגינתו הווירטואוזית, ובמיוחד התמוגגנו מן הקונצ'רטו לכינור של מנדלסון. יהודית בהתה במינץ כמהופנטת, אמא הסתכלה עליה ודני הסתכל עליי וחייך בהנאה. בסוף הקונצרט נתנה אמא את ברכתה ליהודית להמשך הלימודים באקדמיה למוסיקה.

     

    על מנת לשפר את מצבנו הכלכלי, דני הציע שנמכור את הפרדס שלנו. גרנו בפאתיו המערביים של המושב, ועל פי התכנון, הקרקע החקלאית עמדה להיות מופשרת לבנייה. הגיעו אלינו מספר לא קטן של הצעות רכישה, ואמא היססה והתלבטה, עד שלבסוף הסכימה למכור.  

    מספר ימים לאחר שעלו הדחפורים על השטח לעקור את הפרדס ולהכשיר את הקרקע לבנייה, נתקל אחד הדחפורים בקצה הפרדס, בפתחה של באר ישנה, מכוסה בצמחייה עבותה. כשהפועלים האירו את הבאר בפנסיהם, גילו שהיא ריקה ממים, אך בתחתיתה מצויים שרידי בגדים ועצמות. היו אלה שרידי גופתו של גבר. בארנק שנמצא בכיסו היתה תעודת הזהות של אבא, וגם בדיקת השיניים אישרה את זהותו. בנתיחה שלאחר המוות התגלו שברים בגולגולתו, והפתולוג קבע שהם נגרמו בזמן הנפילה, מן הפגיעה באבני הבאר.

    האמנם? תהיתי אם זה ההסבר היחיד!

    לא יכולתי לחלוק את ספקותיי עם אמי, או עם אחותי.

    מה אני כבר מבינה? הייתי רק ילדה קטנה!

     

    כל דמיון לסרט "הצד הטוב של הכעס", אינו מקרי בהחלט.

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (14)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        13/4/17 20:16:

      צטט: sari10 2017-04-13 19:15:36

      עמוס,
      קראתי ברצף מרותקת לסיפור המעניין.
      אתה כותב נפלא!
      והסוף משאיר אותנו עם סימן שאלה...
      למחשבות ותהיות.

      אהבתי גם את האתנחתא החוזרת:
      מה את כבר מבינה? את רק ילדה קטנה!
      חייכתי.חיוך

      תודה רבה, שרי.

      אני שמח שהעיבוד שעשיתי לסרט נקרא כסיפור העומד ברשות עצמו.

      את הפסוק החוזר שאבתי מן הסרט.

      כל טוב ומועדים לשמחה, עמוס. 

        13/4/17 19:15:

      עמוס,
      קראתי ברצף מרותקת לסיפור המעניין.
      אתה כותב נפלא!
      והסוף משאיר אותנו עם סימן שאלה...
      למחשבות ותהיות.

      אהבתי גם את האתנחתא החוזרת:
      מה את כבר מבינה? את רק ילדה קטנה!
      חייכתי.חיוך

        8/4/17 23:41:

      צטט: מכבית- coach לכתיבה 2017-04-08 13:21:19

      איך "נחמד" כשהאב מתגלה עם גולגולת מרוצצת בתחתית באר?בוכה עמוס. אני מגיבה תמיד על הסיפוריות ולא על התכנים... ומקווה שלא מדובר באביך-שלך, חלילה. .

      תודה, מכבית.

      הסיפור הוא בהשראת הסרט, ולא, לא מדובר באבא שלי.

      שבוע טוב וחג שמח, עמוס.

      איך "נחמד" כשהאב מתגלה עם גולגולת מרוצצת בתחתית באר?בוכה עמוס. אני מגיבה תמיד על הסיפוריות ולא על התכנים... ומקווה שלא מדובר באביך-שלך, חלילה. .
        3/4/17 01:14:

      צטט: אהובהקליין 2017-04-02 22:31:23

       עמוס היקר.


       נהניתי  לקרוא את הסיפור המעניין והמיוחד.

      אכן, כתבת  בחן וכישרון רב-כהרגלך  בקודש.

       שבוע טוב ומאושר.


       בברכה

       אהובה.

      תודה רבה, אהובה.

      תמיד נעים לקרוא את תגובותייך.

      שבוע טוב גם לך, וחג שמח, עמוס.

        2/4/17 22:31:

       עמוס היקר.


       נהניתי  לקרוא את הסיפור המעניין והמיוחד.

      אכן, כתבת  בחן וכישרון רב-כהרגלך  בקודש.

       שבוע טוב ומאושר.


       בברכה

       אהובה.

        30/3/17 23:47:

      צטט: מכבית- coach לכתיבה 2017-03-30 23:39:05

      נחמד, חג שמח.

      תודה רבה, מכבית.

      איך "נחמד" כשהאב מתגלה עם גולגולת מרוצצת בתחתית באר?בוכה

      שבת שלום וחג שמח, עמוס.

        30/3/17 23:45:

      צטט: ~בועז22~ 2017-03-30 23:25:42

      מצויין !!

      תודה רבה, בועז.

      שמח שאהבת.

      שבת שלום וחג שמח, עמוס.

      נחמד, חג שמח.
        30/3/17 23:26:

      צטט: רחלי בן-צור 2017-03-30 23:15:25

      יופי של סיפור, עמוס. מגיע לך יותר מכוכב אחד. חג שמח!

      תודה רבה, רחלי.

      שבת שלום וחג שמח, עמוס.

        30/3/17 23:25:
      מצויין !!
        30/3/17 23:15:
      יופי של סיפור, עמוס. מגיע לך יותר מכוכב אחד. חג שמח!
        30/3/17 15:27:

      צטט: עמנב 2017-03-30 15:26:26

      צטט: ד. צמרת 2017-03-30 12:03:40

      שאפו על הסיפור וההמלצה לסרט, קבל את בדיחת הקרש על טימבוקטו
      "When Tim and I to Brisbane went

      We met three women cheap to rent.

      They were three and we were two,

      So I booked one and Tim Booked Two ... "

      Very good indeed!

      כף רגלי נחתה לראשונה בחו"ל באוקטובר 1966, בעיר דג'יבוטי שבמזרח אפריקה.

      הקולונדות של הבתים האימפריאליים הצרפתיים, יצרו אצלי אסוציאציה של טימבוקטו, בעקבות כל מה שקראתי על צרפת באפריקה ועל לגיון הזרים.

      שבת שלום וחג פסח שמח, עמוס.

        30/3/17 12:03:

      שאפו על הסיפור וההמלצה לסרט, קבל את בדיחת הקרש על טימבוקטו
      "When Tim and I to Brisbane went

      We met three women cheap to rent.

      They were three and we were two,

      So I booked one and Tim Booked Two ... "

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין