עדכונים מעכבר העיר אונליין >
    ';

    סיפורים קצרים

    0

    אני רוצה להישאר....

    4 תגובות   יום חמישי, 23/3/17, 08:16

    אני רוצה להישאר....

     

    "את מדהימה!" אמרה נועה לנכדתה בת השנתיים וחצי, כשהצליחה לעלות בכוחות עצמה למכונית, ולהתמקם במושב המיוחד שלה.

    "אני לא 'מדהימה', אני ענתי! מה קרה לך סבתא, שכחת איך קוראים לי?"

    "יש לה חוש הומור, לקטנה", נפנתה נועה אל בעלה, שרכן אל הקטנה וחגר אותה. "אילו ידעה לקרוץ, בוודאי היתה גם קורצת".

     

    הנכדה ענת נולדה כשסביה, נועה ודורון כבר היו בגיל מתקדם, יחסית. הם הכירו בטכניון, בחוג לאדריכלות. נועה הגיעה ללימודים אחרי שירות כקצינה בחיל הקשר, ואילו דורון הגיע כעתודאי. בין נועה לדורון נוצרה קרבה מיידית, והם היו מבלים הרבה ביחד כידידים, בזמן הלימודים וגם אחריהם. הידידות הפכה לחברות, וכשסיימו את לימודי התואר הראשון, הנישואים היה הצעד הטבעי הבא. הם שכרו דירה בקטמון בירושלים, סמוך לבית הוריה של נועה. דורון התגייס לצבא, והשתלב כאדריכל במחלקת תכנון הבסיסים של צה"ל, ונועה החלה לעבוד במשרד אדריכלים ידוע בעיר.

    ניסיונותיהם להביא ילד לעולם לא צלחו בתחילה, והם נאלצו לעבור סדרות ארוכות של טיפולים. בסופו של דבר, כשלנועה מלאו שלושים ושתיים, נולד עדי, בנם היחיד.

    עדי בגר והתגייס לצה"ל. גם הוא שירת בקבע כקצין בחיל הקשר, ואחר כך טייל במשך שנה בדרום אמריקה. לאחר סיום לימודיו בטכניון כמהנדס חומרה, נישא בגיל שלושים ושלוש. ענת, בתו הבכורה, נולדה כעבור שנה, ולא היה גבול לשמחת ההורים והסבים. את כל זמן האיכות שנמנע מעדי, בשל צרכי הקריירה וקידום משרד האדריכלות הפרטי שהקימו, ניסו עתה נועה ודורון להשפיע על נכדתם. הם יצאו למעין גמלאות, והמשרד המשיך לפעול בהנהלת כלתם, בוגרת מנהל עסקים, כשהם עצמם גמישים מאד בביקוריהם במשרד. הם גרו במושב ליד ירושלים, בבית אותו תכננו במשותף, והשקיעו עתה את מרבית זמנם בטיפוח הבית והגינון. משנולדה ענת, הקפידו לראותה לפחות פעמיים בשבוע, ובכל יום חמישי היו לוקחים אותה באופן קבוע מן הגן, לביתם שבמושב.

    מאז שהחלה לדבר, בגיל שנתיים, ענת היתה מפטפטת הרבה, גם אם לא תמיד אפשר היה להבין את כל מה שהיא אומרת. הסבים היו מתפעלים מכל "ציוץ" שלה, והם היו משוכנעים שאין כמוה בעולם כולו.

     

    כשהגיעו אל המושב, האט דורון, כהרגלו, את מהירות הנסיעה, כשנכנסו לרחוב מגוריהם.

    "איפה אנחנו גרים?" שאלו את נכדתם.

    "הנה הבית שלנו", הצביעה ענת בדיוק על הבית הנכון, משוכנעת שזה גם הבית שלה.

     

    "רוצה להרכיב פאזל?" שאלה נועה. "יש לנו פאזל חדש עם דגים וחיות-ים".

    "כן, כן", ענתה ענת בהתלהבות.

    היא התיישבה ופיזרה את חלקי הפאזל לפניה. פתאום רכנה אל הרצפה והחלה לבחון משהו.

    "מה זה, ענתי? נמלה?"

    שבוע קודם לכן הודיעה שמעכה נמלה ועשתה ממנה שתיים!

    "לא, זה לא חרק, זה לכלוך", אמרה וקמה ממקומה. היא הביאה מטאטא קטן ויעה מסל הצעצועים, אספה את הלכלוך מן הרצפה, וזרקה אותו לפח.

     

    לאחר שהרכיבה את הפאזל במיומנות רבה, אמרה שהיא רוצה ללכת לבריכה.

    בחצר הבית, היתה בריכת שחייה פרטית שהיוותה מוקד משיכה קבוע לנכדה. עתה, משהגיע האביב, שוב ניתן לשחות בה. ענת עדיין לא ידעה לשחות, וברווז פלסטיק מתנפח צהוב, אפשר לה להתנועע על פני המים, בהנאה רבה.

     

    נועה היתה עסוקה במטבח בהכנות לארוחת הערב, אך התפנתה להלביש לענת בגד-ים, ודורון יצא אתה אל בריכת השחייה שבחצר.

    "נקרא לצַבּי?"

    "כן, איפה צבי?"

    "הוא מסתובב בחצר, נקרא לו והוא יבוא. בואי קראי לו יחד אתי – צבי! צבי!"

    הקטנה המשיכה לקרוא עד שראתה את הצב מתקרב.

     

    צבי היה חית המחמד היחידה, שאתה גדל עדי. דורון מצא אותו באתר בנייה בכפר סבא, עוד לפני שעדי נולד. הצב היה ממש קטנטן, והוא הכניס אותו לתוך קופסת גפרורים, כדי שלא ייפגע בטלטולי הדרך לירושלים, וכדי שיהיה לו מספיק אוויר לנשימה. במשך השנים הארוכות שהצב חי בבית, הוא גילה משיכה מיוחדת לדורון. הוא הניח לדורון ללטף את ראשו, למרות שבתחילה היה מכניס את הראש באופן אינסטינקטיבי לשריון בכל נגיעה. ברבות השנים, היה מזהה את קולו של דורון, וכשגדל היה נענה לקריאותיו ובא אליו בריצה. כן, צבי ידע לרוץ - הוא היה ממש דוהר, יחסית לדימוי הרווח של צב כסמל האיטיות.

    כשצבי הגיע אל ענת ודורון, הוא החל להתנהג, כמו שהיה רגיל לעשות מזה מספר שנים. הוא "רחרח" את הסנדל של דורון, אחר כך נתן לסוליה נשיכה והחל לנגוח בה, ואז החל לטפס על כף הרגל. דורון גילה במרשתת שאלה סימני אהבה/ חיזור אצל צבים.

    הנכדה התכופפה אל צבי והרימה אותו, וסבה הורה לה להניח אותו ורק ללטף. בעדינות הניחה את הצב על המרצפות, לטפה אותו בשתי הידיים, ואז רכנה אליו ונתנה לו נשיקה בכיפת השריון. אלה סימני אהבה של ילדונת בת שנתיים וחצי.

     

    הם המשיכו בדרכם אל הבריכה וצבי מיהר אחריהם. כשהתכוננו להיכנס למים, צבי לא הסתפק בנשיכת הסנדל של דורון, אלא נתן נגיסה גם באחת הבהונות.

    "אוח", פלט דורון והתכופף לראות מה הנזק.

    "מה קרה לך סבא?" שאלה הקטנה.

    "צבי נשך אותי בבוהן הזאת", הצביע דורון על הבוהן שננשכה, "אבל זה מאהבה".

    "לך, צבי, קישטא", נופפה הקטנה באצבעה באיום על צבי.

    היא רכנה אל הבוהן, בחנה אותה, ואז התכופפה ונשקה לה, כמו שנשקה קודם לכן לצב. לבו של דורון עלה על גדותיו.

    "זה כואב לך, סבא?" שאלה הקטנה בדאגה.

    "כבר לא, מתוקה שלי. בואי למים, צבי לא יכול להיכנס אחרינו".

     

    בבריכה השתעשעו בכל מיני משחקים, ודורון אף החזיק את ענת במאוזן על פני המים והתקדם לאט בהליכה, כדי לתת לה תחושת שחייה. הוא גם נשא אותה על גבו ושחה אתה לאורך הבריכה, כשהיא לופתת את צווארו.  

     

    אחרי הרחצה בבריכה, נכנסו הביתה להתקלח. דורון נכנס לאמבטיה בבגד ים והחל לסבן את נכדתו.

    "סבא, יש לך בטן גדולה", לא היססה הקטנה לציין (לא בפעם הראשונה), ולדרוך לסבא על היבלות.

    "את צודקת", אמר דורון ונשק לה על ראשה, "יותר מדי גדולה".

     

    אחרי שענת סיימה את ארוחת הערב, הגיע עדי.

    "הולכים הביתה?" שאלה הקטנה, במבע של סירוב בעיניה.

    "עוד לא, נישאר עוד קצת עם סבא וסבתא", ענה עדי.

    תמיד קשה לקטנה להיפרד, אך בערב זה היה נראה שהיא מקבלת ביתר קלות את הדין. כעבור כחצי שעה, הלכו כולם אל המכונית שחנתה בפתח הבית. הילדה טיפסה פנימה אל המושב שלה, אך עברה למושב הנהג, בעוד עדי ממשיך לשוחח עם הוריו. היא שיחקה בכל מה שזז, ושמחה מאד כשהצליחה להפעיל את האיתות.

    "בואי היכנסי לכיסא שלך", אמר עדי, אך היא בשלה – מפעילה ומכבה את האיתות.

    "אנחנו נוסעים הביתה, אמא מחכה לך" - והקטנה מסרבת.

    עדי הושיב אותה באסרטיביות במושב התינוקות, והחל לחגור אותה, והיא התפתלה והתנגדה, ואף החלה לבכות.

    "למה את בוכה?"

    "אני רוצה להישאר אצל סבא וסבתא!"

    "את עוד תבואי אליהם הרבה, אבל עכשיו נוסעים הביתה".

    נועה ודורון רכנו אל המכונית פנימה, נישקו אותה לפרידה, והבטיחו שהם יבואו לראות אותה שוב בעוד יומיים. הם חזרו בצעדים איטיים הביתה, מנופפים בידם למכונית המתרחקת, ולבם כבד מבכייה של נועה על הפרידה, אך גם מלא אושר.

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        17/4/17 00:04:

      צטט: sari10 2017-04-14 12:23:39

      עמוס,
      ציפיתי לאיזה פאנץ' ליין, משהו שיפתיע...
      אבל לא,
      משהו כזה כמו חלק מהחיים.
      היופי של הרגעים הקטנים. חיוך

      תודה, שרי.

      אינני יודע אם יש לך נכדים ואם את מכירה את התחושה, אך כשנכד רוצה להישאר אצל הסבים שלו ולא ללכת הביתה, זה מרחיב את הלב, למרות שאי-אפשר לקבל את זה - ההורים קובעים!

      חג שמח, עמוס.

        14/4/17 12:23:

      עמוס,
      ציפיתי לאיזה פאנץ' ליין, משהו שיפתיע...
      אבל לא,
      משהו כזה כמו חלק מהחיים.
      היופי של הרגעים הקטנים. חיוך

        24/3/17 19:01:

      צטט: אהובהקליין 2017-03-24 15:04:58

       עמוס היקר.


       קראתי בהנאה ובעיון רב את סיפור החיים -

      על  האהבה העזה בין הסבא והסבתא לנכדה

      התפעלתי גם  מתגובותיו של הצב הקטן.

       יישר כוח!

       שבת שלום וחודש טוב.


       בברכה

       אהובה.

      תודה רבה, אהובה.

      אני מכיר את הדמויות מקרובחיוך ואני יכול לומר לך, שהצב אמנם קטן-גוף, אך כבר חי למעלה מארבעים שנה!

      כל טוב ושבת שלום, עמוס.

        24/3/17 15:04:

       עמוס היקר.


       קראתי בהנאה ובעיון רב את סיפור החיים -

      על  האהבה העזה בין הסבא והסבתא לנכדה

      התפעלתי גם  מתגובותיו של הצב הקטן.

       יישר כוח!

       שבת שלום וחודש טוב.


       בברכה

       אהובה.

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      פרופיל

      עמנב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין